פלאשמוב בפארק

בדיון על הרצח בפארק של אדם שירד לבקש קצת שקט מחבורת נערים שיכורים, כבר שמענו את כל התאוריות לגבי מי אשם: המשטרה, מערכת החינוך, הממשלה, הכיבוש. וכל מי שמאשים, גם מציע פתרון לשאלה הנפרדת על מה לעשות: לתקן את הגוף האשם.

מתוך כל המאשימים בולט הפוסט רצח על רקע תכנוני של יואב לרמן (בהערת אגב, יש וויכוח אם קטע דומה ב"הארץ" הוא פלגיאט, לא נכריע בוויכוח הזה כרגע). התאוריה שלו היא שהפארקים המדוברים הם חלק משכונה שמתוכננת גרוע: אין בה עירוב שימושים או מגוון תנאי מגורים, ולכן האוכלוסייה בה הומוגנית מאד והפעילות בשכונה היא באופן גורף רק בשעות של יציאה לעבודה או חזרה ממנה – באוטו, ישירות לחניון. אין פעילות בשכונה, ולכן אין השגחה פסיבית על הרחוב.

אמנם צריך לתקן את הממסד התכנוני כך שלא יתוכננו עוד שכונות רבות כאלה, אבל הפעם בתיקון הגוף האשם אין פתרון למצוקה הקיימת. השכונות הקיימות ישארו כמו שהן: פרברי שינה מתים. אז מה בכל זאת עושים?

כאן אפשר לעשות את התרגיל הנשכח והנידח של חיפוש פתרון מחוץ למערכת הממשלתית. במקום לשאול איזה מנגנון צריך לתקן, אפשר לשאול מה התושבים יכולים לעשות כדי לעזור לעצמם. והתשובה פה היא די פשוטה: אם הבעיה היא בחוסר השגחה פסיבית על הפארק, אפשר לייצר כזו. או ליתר דיוק: כשמישהו יורד להשקיט את השיכורים, הוא צריך פשוט לרדת עם עוד עשרה שכנים.

נכון, צריך לארגן את זה. בשכונות שהמאפיין המרכזי שלהן הוא ניכור, לאף אחד אין עשרה שכנים מן המוכן לגייס. מישהו צריך לתלות הודעה במבואות של הבתים הגובלים בפארק, לכנס את המעוניינים, לאסוף מספרי טלפון, לקבוע כללים, אולי לפתוח דף בפייסבוק. צריך יזם אחד שיארגן את המנגנון. אבל זה הכל בעצם. והפתרון הזה הוא הזול ביותר לכולם, וגם אינו דורש חקיקה. הוא רק דורש השתחררות מהתלות המנטלית באמא מדינה.

הקפיטל (5,6): הפרש פוטנציאלים

סוף סוף מרקס מספק לנו מהלך לוגי מעניין בפרקים 5,6, שעוסקים במקורו של עודף הערך, או כיצד נוסף ערך חליפין לסחורה בתהליך העבודה. מעניין אבל לא נכון, מכיוון שהוא נשען על אותה הנחת יסוד שגויה מפרק 1. אבל לנו יש מסלול ניתוח מקביל בסדרת הפוסטים הזו, בו אנו לוקחים את הניתוח של מרקס ומנסים להבין מה היה קורה אם הניתוח היה מופעל על הנחות יסוד טובות, ובמסלול המקביל הזה המהלך החדש של מרקס דווקא יכול להביא למחשבות מעניינות.

אבל לפני כן, לי ולמרקס יש וויכוח שנמשך עוד מפרק 4, לגבי מי מוסיף עבודה לחומר הגלם כדי להפוך אותו למוצר. אני טענתי שמכיוון שבצדק, עבודה מנטלית נכללת בהגדרת העבודה של מרקס, הרי שגם בעל ההון מוסיף עבודה מסוגים שונים. מרקס מגיב:

הולך וגובר הדור

היה לי השבוע דיון עם חבר על השאלה העתיקה, האם הולך ופוחת הדור. זו שאלה ענקית כמובן, וכוללת בתוכה הרבה עניינים שגם אם הם מדידים, מעט אנשים ממש מדדו אותם. ההכרעה, לכן, היא עניין של פסימיזם מול אופטימיזם. הדעה שלי היא הדעה האופטימית, לפיה הדור לא פוחת, ואולי אפילו גובר: הדור שלנו איכותי יותר מדור הורינו, והדור הבא אולי יהיה איכותי יותר מאתנו. השאלה שלי היא האם האופטימיזם שלי הוא רגשי בלבד, או שזהו אופטימיזם רציונלי, שיש לו מגמות חיוביות להסתמך עליהן.

אבל קודם, מהי איכות? אני אשתמש בשיטה שהצגתי כשדנתי בשאלה "האם כולם טפשים?" – אני אחלק את האיכות לשלושה תחומים: ידע, כלים מנטליים ומוטיבציה. שלושת התחומים האלה אמורים להצטרף לאנשים שהם, במינוח הצופי, "חברים מועילים בחברה"; כלומר, אנשים שלפחות נושאים את משקלם האישי במקום להתמך, ומעבר לזה עוסקים בפעילות שמוסיפה ערך לחברה – בין אם זה יזמות עסקית, יצירה אמנותית המדברת לקהל, או סקרנות מדעית ויכולת המצאה טכנולוגית.

הקפיטל (4): המאגיה השחורה של ההון

הפרק הרביעי של הקפיטל הוא כפי הנראה חוליה מקשרת: בשלושת הפרקים הראשונים דיברנו על מושגים בסיסיים בכלכלה, ובפרקים הבאים נדבר על איך הפרולטריון מנוצל על ידי ההון. הפרק הרביעי נועד לתת לנו את הבסיס לכך. כמו הפרקים הקודמים הוא לא מצליח, ועושה את עבודתו על ידי קפיצות לוגיות והתעלמות מהסברים חלופיים. בעוד שבפרק הקודם ראינו שימוש ראשון (לרעה) להגדרה חסרת התוכן של "זמן עבודה חברתי הכרחי", בפרק הזה אנחנו מתחילים לראות כיצד ההנחה הלא מוכחת לפיה הזמן הזה קובע את ערך הסחורה הופכת להיות, כפי ששיערתי בפרק השני, הטאוטולוגיה הגדולה בהיסטוריה.

למה לצאת לשנת שירות

בהתחלה לא הרגשתי נוח לכתוב את הפוסט הזה: אני פונה למי שיכולה להיות אמא שלי (בבחינת "לא תלמד ביצה את התרנגולת עצה"), בעניינים שאני לא באמת יכול להוכיח עם מחקרים וסטטיסטיקה ואפילו הלוגיקה עמומה במקצת. אני מרשה לעצמי לדבר בגלל שני דברים: אחד, גם אם הניסיון שלי באופן כללי לא גדול כמו של קהל היעד, בדיוק בנושא הזה יש לי ניסיון שלא להרבה יש: עשיתי שנת-שירות. ושני, אני חושב שלנקודת המבט שלי יש סיכוי לעשות טוב למישהי. אז הנה הדעה שלי. טוב – טוב, לא טוב – לא כסף.

ג' – אמרת לי ליד המנגל ביום העצמאות שאת לא מוכנה שהבת שלך תצא לשנת שירות, כי את תצטרכי לתמוך בה במהלך השנה, וכל זה בשביל שהיא תתן למדינה יותר משהיא ממילא תצטרך לתת בצבא ותמורת התעלמות מצד המדינה בהמשך. אני לא הולך להתווכח עם זה אפילו לשניה. גם אם המניע הראשון שלי לצאת לש"ש היה אלטרואיסטי, היום אני כבר לא מאמין בזה. אני לא חושב שאף אחד צריך להקריב את עצמו היום בשביל כולם ללא תמורה, ואני בכלל תומך בצבא מקצועי.

המשוואה היחידה שמעניינת אותנו, נראה לי, היא זו: האם הילדה תקבל מהשנה הזו, מבחינה אישית, משהו שמספיק להצדיק את ההשקעה. הרי משקיעים בה: חוגים, צופים, חסכון לאוניברסיטה, וכו' – והכל כדי לתת לה את הבסיס לחיים מוצלחים ומאושרים. הטענה שלי כאן היא שאת ההחזר הטוב ביותר על ההשקעה אפשר לקבל דווקא בשנת שירות.

הקפיטל (3): גלגוליו של דינר

הפרק השלישי של "הקפיטל" עוסק בממון. "מה זאת אומרת עוסק בממון," תשאלו – "הרי אדם יכול לעסוק בממון כל חייו!" זה באמת נושא גדול, ולכן הפרק מתחלק לשלשה חלקים. בלי קשר למה שמרקס התכוון, אני רואה את שלושת החלקים ככה: בחלק הראשון, דיונים על אינפלציה. בחלק השני, טרחנות אין-קץ עם כמה מרגליות בתפזורת. בחלק השלישי מופיע נושא המוסריות של צבירת אוצר, וחושף משהו מהדעות הקדומות של הכותב. זה פרק ארוך, אבל יש כל הזמן הערות שוליים שתוקפות את ריקרדו ואדם סמית, כאתנחתות קומיות בין לבין. חלק-חלק נתקוף את הפרק ונוכל לו!

הקפיטל (2): ערך החליפין, סיפור אחר

אחד הדברים המפתיעים שלמדתי בשיעורי תנ"ך בתיכון הוא שיש בספר בראשית שני סיפורי בריאה שונים: בפרק א' וב' יש את הסיפור הנוסחאתי והמסודר, שבא ממקור כהני, ובפרק ג' יש סיפור אחר, עממי יותר. בסופו של דבר זה לא משנה: העולם קיים. וגם, אם נשאל מישהו דתי, בטוח תהיה לו פרשנות על איך שני הסיפורים מסתדרים אחד עם השני; אין סיבה שלא, אם אפשר להגיד "שמור וזכור בדיבור אחד". בפרק השני של "הקפיטל", מרקס מנסה לעשות לנו תרגיל דומה, אבל את מרקס אנחנו הולכים לשפוט בסטנדרטים מחמירים של לוגיקה, הוא לא יקבל מאיתנו את ההנחה שמקבלים דתיים.

כזכור מהפוסט הקודם בסדרה, מרקס מסביר את העובדה שניתן לבטא את ערכם של חפצים שונים בתכלית באמצעות אותה הסחורה (ממון, כסף) על ידי הטענה שיש בכל הסחורות תכונה משותפת – זמן העבודה (בהספק ממוצע חברתי) שהושקע בהן. מה שעוד זכור מהפוסט הקודם שלי הוא שהטענה הזו מכילה קפיצה לוגית מפה עד הירח, ושיש הסבר נוסף, מקובל יותר היום, לפיה ההיצע והביקוש קובעים את ערך הסחורה. בפרק 2 של הקפיטל, מרקס מספר לנו בדיוק את סיפורו של ההיצע והביקוש כקובעים את ערך הסחורה. תוך כדי כך, הוא מזכיר גם את תפקידו של האינדיווידואל בתהליך: