אז מה תעשו בהיי-טק?

אז אתם רוצים לעבוד בהייטק. זה לא מובן מאליו, בהתחשב בכך שלא רק שזה דורש הכשרה ומאמץ, אלא שדומה שכל התרבות הפופולרית נגדכם. בדה-מרקסר, מאשימים הייטקיסטים בעליית מחירי הדיור, כאילו שיש להם שליטה על מדיניות מחנק הקרקעות הממשלתית והתהליכים המשרודניים הנמשכים לפעמים עשור עד לבניה. בתעשייה האווירית מסווגים את עובדי ההייטק כדילרים שממכרים ילדים להימורים, כשהאלטרנטיבה היחידה שהם מציעים זה ייצור יתומים בארמניה*. אבל אתם עוד רוצים לעבוד. אז כדי שלא תתחרטו מהיום למחר, אולי כדאי שתדעו גם את זה: בין כל האופציות האיומות שהתרבות הפופולרית אוהבת לדון בהן כדי להשקיט את הקנאה הבוערת, יש הרבה דברים יפים וחשובים שעושים בהייטק הישראלי. הפוסט הזה נועד לספר לכם מה הם, ומה אתם צריכים לעשות כדי להצטרף כמפתחים.

להמשיך לקרוא

שבעת האסירים של מערכת החינוך

7 Prisoners: Spoilers!

בדיוק ראיתי את הסרט "שבעה אסירים" בנטפליקס. הסרט מתחיל עם סיפור מוכר אולי, אבל שצריך לספר אותו. קבוצת פועלים עניים, ללא השכלה רבה (המשכיל מביניהם בוגר 8 שנות לימוד) וללא אופציות רבות, שוכנעו לקחת עבודה כפועלים במקום מרוחק מביתם, עם הבטחה למשכורת מדהימה וכו'. כשהגיעו, גילו שהם לא יכולים לצאת: הבוס השקיע בלהביא אותם, לתת להורים שלהם מקדמה (למעשה, ההורים פשוט מכרו אותם), ולתת להם מגורים (חדרון במגרש גרוטאות) ואוכל למשך העבודה שלהם. כשהמשכיל מביניהם עושה חשבון פשוט, הוא מבין שהמשכורת שלו לא מספיקה להחזיר את זה לעולם. הם עבדים.

להמשיך לקרוא

החיים כקרן הון-סיכון

אופטימיזם ופסימיזם הם אחת הדרכים שבהם אנשים אינם רציונליים לגמרי. בשני המקרים מדובר בסגנון הסברי – הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על העולם כדי לנסות להבין אותו, ולא בהכרח ניתוח רציונלי של מציאות כלשהי. אבל אם שני הצדדים של הרצף האופטימיסטי-פסימיסטי אינם רציונליים, בכל זאת צד אחד מוכיח במחקרים שהוא עדיף, ונותר רק להבין למה.

להמשיך לקרוא

מילה טובה או שתיים, למה זה קשה?

נכון שהעולם היה נחמד יותר אם אנשים היו נותנים יותר מחמאות אחד לשני? תמיד חשבתי שכן, אבל לעתים קרובות היה לי קשה לבצע את מה שאני מאמין בו בתאוריה. וכשניסיתי ללמוד למה, גיליתי משהו מעניין: לפי המחקר הפסיכולוגי, זה ממש לא נכון. מחמאות יכולות לגרום לתוצאות שליליות, והבנת האפקט הלא-אינטואיטיבי הזה – "פרדוקס השבח" – גם יכולה להסביר למה כל כך קשה לחלק אותן.

להמשיך לקרוא

איך לומר את מה שאתה לא חושב

https://www.flickr.com/photos/131599163@N05/18418075515/

דיבייט – הספורט האינטלקטואלי הסובב סביב שכנוע רציונלי – הוא כיף כמו שהוא מעניין. אבל כל מי שעוסק בו נאלץ בתחילת דרכו להתמודד עם מחסום פסיכולוגי, שאצל כל אחד גודלו משתנה. איך אפשר לתמוך בנושא שאתה מתנגד לו? השאלה מעוררת אצלנו דיסוננס קוגניטיבי: כל החיים לימדו אותנו להיות אמינים ועקביים בדעותינו, שלומר אמת זה טוב ושצביעות זה רע. הדיבייט לכאורה גורר אותנו לכל הדברים האסורים. במהלך הזמן ראיתי שלוש דרכים עיקריות להתמודד עם הדיסוננס, חלקן יותר מועילות מאחרות.

להמשיך לקרוא

הסליחה היא מיסודות החרות

כולנו שמענו בבית ספר את האמירה שבמדינה חופשית, מותר לך לעשות מה שאתה רוצה, כל עוד אתה לא פוגע באחרים. חייבים כמובן גם לחשוב על ההיפך: אם אתה פוגע באחרים, לפי תורה זו, מותר לפגוע בך. לכל הפחות, במידה שמספיקה כדי למנוע את הפגיעה באחרים. עם הצד ההפוך הזה יש בעיה מסויימת. הבעיה היא שבכל אמונה או אידאולוגיה, יש כאלה שרוצים להרגיש שייכים ובכל זאת לעשות מה שבא להם, אז הם מחפשים חורים בחוק. ובאמירה הזו יש חור גדול: מה פירוש "פוגע באחרים"?

להמשיך לקרוא

גאון של אמא ואבא

למה כבר אי אפשר לתת מחמאה לאנשים? בסך הכל אמרתי לחבר שלי שהילדים שלו ממש חכמים, והתגובה שלו היתה שהיה לו מזל עם הגנטיקה. אבל דווקא כאן הגנטיקה היא לא גורם מכריע, וחשוב להבין את זה. מי שחושב שאין לו השפעה אמיתית על איכות הילד שלו, עלול לפספס הזדמנויות להשפיע אפילו יותר מכמה שהוא משפיע אפילו בלי להרגיש. וחוץ מזה, למה שבנאדם לא ירגיש טוב עם משהו שהצליח לו? אז בואו נסתכל על המספרים.

להמשיך לקרוא

יחסי עבודה

הָאוֹרוֹת וְהַקּוֹל וְהַזֹּהַר הַרָן
שֶׁבִּשְׁמָם כֹּה נֹאהַב זִיקוּקִין דִּי-נוּר –
מֵרָחוֹק יִנְעַמוּ, מִקָּרוֹב זֶה אָסוּר,
הֵן אָבָק הַשְּׂרֵפָה הוּא לָגוּף מְסֻכָּן.

וְהָיָה אֵי-מִזְּמַן יֶלֶד תָּם וְנִשְׁכַּח
שֶׁבְּיוֹם עַצְמָאוּת הִתְרַחֵק וְאָבַד
וּבְשֶׁטַח הֶפְקֵר אָרְטִילֶרִי עָמַד
וְנִפְגַּע מִזְּנָבוֹ הַנִּרְגָּשׁ שֶׁל מַטָּח

וּבְיוֹם חֲגִיגָה כְּשֶׁכֻּלָּם בַּכִּכָּר
מְבֻגָּר שֶׁפָּנָיו כָּךְ עֻוְתוּ עוֹד זוֹכֵר
וּמֵאִי יַצִּיבוּת וּמֵאֵשׁ מִתְרַחֵק

אַךְ בְּכָל הַמְּדִינָה הֶהָמוֹן מְאֻשָּׁר
וְהָעֵסֶק עוֹדוֹ מְיַצֵּר וּמוֹכֵר
וּבְסֶרֶט סִמּוּן, אִם בִּכְלָל, יִסְתַּפֵּק.

השרות הציבורי נגד שרות הציבור

הבניין בתמונה הוא מועדון החתירה מרכז דניאל, בשפך הירקון. אני חותר בקבוצת הקיאקים שלו. כלומר, כבר זמן מה שאני לא חותר. רוב הזמן הזה, הקורונה היתה התרוץ. אבל עכשיו זה כבר לא זה. בשדות ים חותרים, בהרצליה חותרים, ביפו חותרים, בחוף הילטון חותרים. קבוצת הקיאקים היחידה שנשארה יבשה היא הקבוצה שלנו. ההבדל: מכל המועדונים, מרכז דניאל הוא היחיד ששייך לעיריה. כל מי שלמד אזרחות בישראל צריך להיות מופתע.

להמשיך לקרוא

הדעה המדינית שלי

אחת הקוראות בקשה ממני לכתוב על הדעה המדינית שלי. זה קצת בעיה בשבילי, כי אני משתדל להשאר אגנוסטי לגבי "פתרון סופי" למצב החסה בשטחים. חוץ מזה, אמנם יש לי דעה, אבל אין לי לתרום משהו חדש או חכם יותר ממה שכבר נאמר בנושא, ואני בדרך כלל לא כותב במצב כזה. אבל זה לא אומר שאין לי עקרונות שהייתי רוצה שהדברים יעבדו לפיהם. אז חשבתי לנצל את החג כדי להענות לבקשת הקוראת, ולספר מהם העקרונות האלו ולאן, אולי, הם מובילים מבחינה מעשית.

להמשיך לקרוא