המשוואות הפאראכאוטיות של סלדון

fractalsבפוסט הקודם בסדרה זו ראינו שאפשר לחשוב על החברה האנושית בעזרת מודל סטטיסטי. המודל הזה יתבסס על האדם הבודד והפעולות שלו כעזר מחשבתי, אך בסופו של דבר יתבטא כמשוואות שדה (או רצף) סטטיסטיות. למשוואות האלו יכולות להיות הרבה בעיות טכניות, אבל לא לא מצאנו שום דבר שיהפוך אותן לבלתי-פתירות. אבל אם זה המצב, למה אנחנו בכלל צריכים את סלדון?

התשובה היא שגם אם אתה יכול לפתור את המשוואות לזמן הנוכחי, זה לא אומר שתצליח לחזות בעזרתן את העתיד. המצב הזה נקרא בשפה המתמטית "כאוס", ולהבדיל מהמשמעות העממית של המילה (בלגן) הכאוס מוגדר במדויק וגם במקרים רבים ניתן לכימות. נותר לנו רק ללמוד איך עושים זאת ואיך סלדון משתמש בכך.

להמשיך לקרוא

משוואות השדה של הפסיכוהיסטוריה

les_turbulent_velocity_field

זהו הפוסט השני בסדרת הפסיכוהיסטוריה – קדם לו רק המבוא. דיברנו על כך שהארי סלדון, גיבור ההקדמות לסדרת "המוסד" של אסימוב, ניסה לפתח תאוריה מתמטית לחיזוי העתיד של חברות אנושיות. אך לא דיברנו על כך שסלדון לא היה הראשון שניסה זאת. חיזוי העתיד הוא פעילות שכולם עוסקים בה ברמות כאלו ואחרות, גם בימינו. כפי שסלדון מסביר לקיסר הגלקסיה, קלאון הראשון,

סלדון: …גם אם יכולנו לעשות את כל זה, היינו מסוגלים, במקרה הטוב, להעריך הסתברויות. אין זה דומה לחיזוי העתיד; זהו רק ניחוש של מה שעשוי לקרות. כל פוליטיקאי, איש עסקים, או אדם אחר המצליח בתחום עיסוקו, חייב לערוך אומדנים כאלה של העתיד, באורח מהימן למדי, אחרת לא יצליח בעסקיו.

קליאון: והם עושים את זה בלי מתמטיקה?

סלדון: אמת. הם עושים את זה באינטואיציה.

קליאון: עם המתמטיקה הדרושה, כל אחד יוכל לאמוד את ההסתברויות. לא יהיה צורך באדם הנדיר, המצליח מפני שניחן באינטואיציה חריפה. [1]

אך סלדון כמובן מורח קצת את הקיסר, כדי שלא יצטייר כחשוב מדי ויימשוך תשומת לב מיותרת. והקיסר עצמו מבין את המריחה במידה מסוימת: יש הבדל משמעותי בין ההערכה האינטואיטיבית לבין תורה מתמטית, וההבדל הזה מגולם בכל הניסיונות שקדמו לסלדון. להמשיך לקרוא

פסיכוהיסטוריה: קצה הכוכב

foundationאייזק אסימוב נחשב לאחד מגדולי סופרי המדע הבדיוני בצדק. אפילו שעם השנים שעברו, פיית הבלעכס ביקרה בעותקי ספריו על המדף שלי, ואפילו שאני לא מאוד אוהב את המסרים הפוליטיים שהכניס אליהם, תמיד עומדת לזכותו העובדה שהצליח תמיד להציג ניסוי מחשבתי עמוק ומאתגר. התחלתי לקרוא את אסימוב בכתה ו' אם אני זוכר נכון, ומהר מאוד הבנתי שהספרים שלו הם לא על חלליות, מחשבים ולייזרים, אלא על סוציולוגיה, פסיכולוגיה והיסטוריה.

לחלק מהניסויים שלו הוא הציג תשובה בעצמו. חוקי הרובוטיקה, למשל, היו בסך הכל הכנה להפרתם. כך לימד אותנו אסימוב משהו על המורכבות האנושית ועל הכשלון של הלוגיקה הצרופה כשהיא מנסה לשלוט במורכבות הזו. אך מנגד, בסיפורים אחרים דימיין אסימוב בדיוק כזה עולם, שבו מודל מתמטי של האנושות משמש כדי להיטיב איתה. אמנם, מודל גדול כל כך הדורש מחשבים חזקים במיוחד. הסיבובים הראשונים של הרעיון הופיעו בסיפורים בהם מחשב "מולטיוואק" ענקי מנהל את העניינים – סיפורים כגון "כל הצרות שבעולם", או "השאלה האחרונה". במידה מסויימת הופיע הרעיון גם ב"קץ כלזמן".

הפיתוח הנרחב והמוצלח מכולם היה בסדרת "המוסד". בסדרה זו ניתן מקום מרכזי לתורה שנקראה פסיכוהיסטוריה, תורה מתמטית שאיפשרה לראשונה את חיזוי העתיד של חברות אנושיות – במגבלות מסויימות. הניסוי המחשבתי הזה היה כל כך מוצלח שהוא מעסיק את מחשבתי עד היום. ויותר מכך: כמהנדס וחוקר בתחום מכניקת הזורמים, אני מוצא את העיסוקים שלי תורמים גם להבנה של פרטי הניסוי וגם לתהיה על תוצאותיו. והתהיה היא, במלים פשוטות: האם ניתן עקרונית, ונוכל אי פעם, לחזות את עתידן של חברות אנושיות? זו לא שאלה אקדמית גרידא. נאו-קומוניסטים מאמינים שזה כבר אפשרי; אחרים שוגים באשליות פחות, אך עדיין נוטים לייחס למודלים הנשמעים מתמטיים או "מדעיים" את תכונות החיזוי שאסימוב נתן לפסיכוהיסטוריה. להמשיך לקרוא

קליקבייט אולימפי

gymnast_bwמשחק הכדורגל השני שראיתי באיצטדיון נתניה החדש היה בין נבחרות הנשים של שבדיה וספרד. כמובן שהייתי בעד שבדיה (גירוש ספרד וזה) ובאמת ניצחנו 3:1. היה משחק טוב דווקא. אבל בואו לא נסיק מזה שאני צופה קבוע בכדורגל נשים, או בספורט נשים בכלל (או בספורט בכלל). אבל בתקופת האולימפיאדה כולם מדברים על ספורט בכלל וספורט נשים בפרט, ודומה שלכולם יש דעה. כותבות מסויימות מתלוננות על הסיקור של מתעמלות אולימפיות, וסרטון חמוד מראה ספורטאים גברים מגיבים בבלבול ובתהיה כשבכוונה מפנים אליהם בראיון שאלות שלרוב מופנות לספורטאיות, בין הדוגמאות הרבות. קל להתפס לזעם קדוש, אבל אני מצאתי את עצמי שואל: למי הסיקור הזה מכוון בכלל? להמשיך לקרוא

אהבו את הדוכס הטוב!

dune"סביב הדלת עמדו אגנים מעוטרים. לצד כל אגן עמד מתלה מגבות. היה זה הנוהג, הסבירה סוכנת הבית, שאורחים יטבלו ידיהם, ישפכו כמה כוסות מים על הרצפה, ינגבו ידיהם וישליכו את המגבת אל השלולית הגדלה. אחרי האוכל, קבצנים הצטופפו כדי לזכות במים שיכלו לסחוט מהמגבות. – 'המנהג עוצר כאן!' הוא מלמל."

בספר "חולית", הדוכס אטריידס "האציל" מפסיק את הנוהג ומחלק מים לעניים במהלך האוכל, בניגוד להארקונן, השליטים הקודמים. אחרי הכל, הוא שליט חדש והוא רוצה שיאהבו אותו. אפילו בעולם הפאודלי של הספר השליט רוצה את תמיכת הציבור – אך הוא עושה את המינימום כדי לקבל אותה, בעוד שרצונו האמיתי הוא לכרות מהכוכב את כל המשאבים שיוכל, במינימום בעיות. אך כשאפשר להחליף את השליט רק בכוח, אין ממש צורך בהסכמת הנשלטים, אלא רק בהשלמה שלהם עם המצב, ובהרגשה שהשליט מנסה להיטיב עמם.

להמשיך לקרוא

המרוץ האלטרנטיבי בארה"ב

nader [ראלף נאדר, המפסיד הנצחי במרוץ האלטרנטיבי]

בעוד שכל התקשורת מתעסקת בשאלה אם נשיאות ארה"ב תיפול בידי הנבלה או שתנתן לטרפה, מתרחש לו מרוץ נוסף. לא נקרא לו "מרוץ לנשיאות" למרות שטכנית הוא חלק ממנו, כי לאף אחד מהמתמודדים בו אין סיכוי לזכות. אך יש בו פרסים אמיתיים, שיקדמו את הזוכה בטווח הארוך, ואולי גם הקצר. מה הם הפרסים ומי המתמודדים?

ראשית, כדי לשכנע את הקורא שהמרוץ חשוב, בואו נדבר על הפרסים. הפרס הגדול ביותר יכול להגיע עוד לפני הבחירות: מתמודד שיגיע ל-15% תמיכה בסקרים, יזכה להכלל בדיבייט הנשיאותי. זה עדיין לא נראה לי כמשהו שמכניס את הזוכה של המרוץ האלטרנטיבי למרוץ הראשי – מי שמופיע בדיבייט הנשיאותי עדיין יופיע כמועמד שולי שהופיע משום מקום. הוא לא ידבר אל לב המצביעים השבטיים, ואל הקולות הצפים הוא ידבר בפעם הראשונה, בעוד ששינוי דעה דורש הרבה יותר זמן. אבל הוא יופיע. עבור מועמדי מפלגות לא מוכרות, שחלק גדול מהציבור אפילו לא שמע עליהם, מדובר בהישג יחסי ציבור עצום. זה אולי לא משנה למועמדים עצמאיים כמו רוס פרו, אבל במרוץ האלטרנטיבי השנה רצים למרחקים ארוכים: המתמודדים מקווים למצב את המפלגה שלהם במקום טוב יותר לשנים הבאות, ולקרב אותה אל המרוץ הראשי. חילופי המפלגות הנחשבות לראשיות כבר קרו כמה פעמים בהיסטוריה של ארה"ב – אמנם לא מאז סוף המאה ה-19 (לינקולן נבחר לנשיאות מול 3 מתמודדים ראליים אחרים) אבל יש מי שחושב שהזמן בשל לכך עכשיו, עם הפילוג הרעיוני בשתי המפלגות הגדולות, והסלידה חסרת התקדים שהציבור מרגיש כלפי מועמדיהן. להמשיך לקרוא

הוואקום האפור בנשמת הפקידות

grey_vacuumכשאתה פצוע אתה מגלה את החשיבות הרבה של שרירים שאף פעם לא שמת לב אליהם במיוחד. אחרי ניתוח תוספתן בכתה י"א גיליתי שכל שרירי הבטן שלי משתתפים כשאני צוחק, כולל אלו שמתחת לתפרים. כשלאחרונה טיפול אפשר לי לחזור לשרוק, התחלתי להתאמן וגיליתי שחוץ מהשפתיים והלשון שזכרתי מהילדות, גם בסיס הצוואר ובעצם גם החזה חייבים להשתתף במאמץ, וחבל שהזנחתי אותם עד היום.

כמו שנסיון לפעולה פיזית יכול להזכיר שרירים אטרופיים, כך גם בנפש. למשל, נסיון להביא פקיד במוסד ציבורי לבצע את הפעולות הפשוטות ביותר שמעבר לתכנות הבסיסי שלו יכול להזכיר לנו עד כמה יצירתיות, אפילו מועטה מאוד, חשובה כמעט לכל עבודה שקיימת היום. אף שלרוב אנחנו לא שמים לב ליצירתיות בהחלטות שלנו, במקום אטרופי כמו מוסד ציבורי קל להרגיש זאת. אני זוכר למשל את הפקידה בביה"ח שיבא שבמהלך דיון ארוך לא הסכימה להוסיף לתיק האישי שלי טלפון סלולרי, כי לא היתה לה במחשב רובריקה של טלפון סלולרי. הפתרון, שאני הצעתי ולא הפקידה, היה לומר לה "תרשמי טלפון בעבודה" ואז להכתיב את מספר הטלפון הסלולרי, החל מהקידומת, ללא שום וויכוח מצידה. להמשיך לקרוא

הנחשול של שבט בן-יהודה

kayak_surfישבנו במעגל על רצפת בית ילדים בקיבוץ גלעד שבו התארחנו למן סדנה משותפת של השכבות הבוגרות (שכב"ג) שנקראת בצופים "סמינר קיץ". התחלנו לבסוף להרים אצבעות, ואז נחתמה ההחלטה שהסתמנה במהלך היום הארוך של דיונים שנגמר אז: שבט הצופים של אבן יהודה ישחרר את חניכיו ויתמקד בפעולות לכיתות ט'-י"ב. במילים אחרות, השכב"ג סגר את השבט. סיפורה של ההחלטה הזו מתחבר לי עם ספר שסיימתי לקרוא כרגע, ושניהם ביחד מפיקים לקחים חשובים ליום השואה. להמשיך לקרוא

מדע על מצע סוכר

em_drive_quasi

אני מוצא לאחרונה תמימות דעים מעניינת בין פואטיקרטים (המאמינים שלמטאפורה כמו "חברה" יש חיים משלה) לליברלים. בשתי המחנות ראיתי לאחרונה מתקפה על "מיתוס הממציא הגיבור", כפי שהם קוראים לכך. בניגוד לסיפורים על ממציא אחד גאון שנתן לנו את הטלפון, או את הנורה החשמלית, חידושים אמיתיים נובעים מרשת אנושית. אם אדיסון לא היה ממציא את הנורה היעילה שלו, אחד מ-23 האחרים שעבדו על כך באותו זמן היה מצליח, וכן הלאה. שני הצדדים מוצאים את הרעיון מפתה, אך שניהם מרחיקים לכת במסקנות שלהם. להמשיך לקרוא

הדונלד דק, הקרוז ווזווז

trump_cruz

טוב מראה עיניים ממשמע אזניים. למרות זאת, כדי שאגיע לקרוא מצע של מועמד לנשיאות באמריקה צריך לקרות משהו שידחוף אותי. אחרי הכל אמריקה נורא רחוקה. נכון, היא משפיעה עלינו מאוד גם ישירות, גם דרך המשקל העולמי שלה וגם בדוגמא שהיא נותנת לאחרים, והבחירות שעומדות לפניה הן גם אבני בוחן לתאוריות כלכליות וחברתיות שאנחנו מאמינים בהן, אבל יש גבול כמה רחוק אדם יכול ללמוד אם הוא רוצה גם לעשות משהו פרודוקטיבי בחיים. לכן הגעתי רק עכשיו, אחרי דיון ארוך בתחילת השבוע, למצעים של שני המועמדים הרפובליקניים שנשארו: דונלד טרמפ וטד קרוז. להמשיך לקרוא