אהבו את הדוכס הטוב!

dune"סביב הדלת עמדו אגנים מעוטרים. לצד כל אגן עמד מתלה מגבות. היה זה הנוהג, הסבירה סוכנת הבית, שאורחים יטבלו ידיהם, ישפכו כמה כוסות מים על הרצפה, ינגבו ידיהם וישליכו את המגבת אל השלולית הגדלה. אחרי האוכל, קבצנים הצטופפו כדי לזכות במים שיכלו לסחוט מהמגבות. – 'המנהג עוצר כאן!' הוא מלמל."

בספר "חולית", הדוכס אטריידס "האציל" מפסיק את הנוהג ומחלק מים לעניים במהלך האוכל, בניגוד להארקונן, השליטים הקודמים. אחרי הכל, הוא שליט חדש והוא רוצה שיאהבו אותו. אפילו בעולם הפאודלי של הספר השליט רוצה את תמיכת הציבור – אך הוא עושה את המינימום כדי לקבל אותה, בעוד שרצונו האמיתי הוא לכרות מהכוכב את כל המשאבים שיוכל, במינימום בעיות. אך כשאפשר להחליף את השליט רק בכוח, אין ממש צורך בהסכמת הנשלטים, אלא רק בהשלמה שלהם עם המצב, ובהרגשה שהשליט מנסה להיטיב עמם.

להמשיך לקרוא

המרוץ האלטרנטיבי בארה"ב

nader [ראלף נאדר, המפסיד הנצחי במרוץ האלטרנטיבי]

בעוד שכל התקשורת מתעסקת בשאלה אם נשיאות ארה"ב תיפול בידי הנבלה או שתנתן לטרפה, מתרחש לו מרוץ נוסף. לא נקרא לו "מרוץ לנשיאות" למרות שטכנית הוא חלק ממנו, כי לאף אחד מהמתמודדים בו אין סיכוי לזכות. אך יש בו פרסים אמיתיים, שיקדמו את הזוכה בטווח הארוך, ואולי גם הקצר. מה הם הפרסים ומי המתמודדים?

ראשית, כדי לשכנע את הקורא שהמרוץ חשוב, בואו נדבר על הפרסים. הפרס הגדול ביותר יכול להגיע עוד לפני הבחירות: מתמודד שיגיע ל-15% תמיכה בסקרים, יזכה להכלל בדיבייט הנשיאותי. זה עדיין לא נראה לי כמשהו שמכניס את הזוכה של המרוץ האלטרנטיבי למרוץ הראשי – מי שמופיע בדיבייט הנשיאותי עדיין יופיע כמועמד שולי שהופיע משום מקום. הוא לא ידבר אל לב המצביעים השבטיים, ואל הקולות הצפים הוא ידבר בפעם הראשונה, בעוד ששינוי דעה דורש הרבה יותר זמן. אבל הוא יופיע. עבור מועמדי מפלגות לא מוכרות, שחלק גדול מהציבור אפילו לא שמע עליהם, מדובר בהישג יחסי ציבור עצום. זה אולי לא משנה למועמדים עצמאיים כמו רוס פרו, אבל במרוץ האלטרנטיבי השנה רצים למרחקים ארוכים: המתמודדים מקווים למצב את המפלגה שלהם במקום טוב יותר לשנים הבאות, ולקרב אותה אל המרוץ הראשי. חילופי המפלגות הנחשבות לראשיות כבר קרו כמה פעמים בהיסטוריה של ארה"ב – אמנם לא מאז סוף המאה ה-19 (לינקולן נבחר לנשיאות מול 3 מתמודדים ראליים אחרים) אבל יש מי שחושב שהזמן בשל לכך עכשיו, עם הפילוג הרעיוני בשתי המפלגות הגדולות, והסלידה חסרת התקדים שהציבור מרגיש כלפי מועמדיהן. להמשיך לקרוא

הוואקום האפור בנשמת הפקידות

grey_vacuumכשאתה פצוע אתה מגלה את החשיבות הרבה של שרירים שאף פעם לא שמת לב אליהם במיוחד. אחרי ניתוח תוספתן בכתה י"א גיליתי שכל שרירי הבטן שלי משתתפים כשאני צוחק, כולל אלו שמתחת לתפרים. כשלאחרונה טיפול אפשר לי לחזור לשרוק, התחלתי להתאמן וגיליתי שחוץ מהשפתיים והלשון שזכרתי מהילדות, גם בסיס הצוואר ובעצם גם החזה חייבים להשתתף במאמץ, וחבל שהזנחתי אותם עד היום.

כמו שנסיון לפעולה פיזית יכול להזכיר שרירים אטרופיים, כך גם בנפש. למשל, נסיון להביא פקיד במוסד ציבורי לבצע את הפעולות הפשוטות ביותר שמעבר לתכנות הבסיסי שלו יכול להזכיר לנו עד כמה יצירתיות, אפילו מועטה מאוד, חשובה כמעט לכל עבודה שקיימת היום. אף שלרוב אנחנו לא שמים לב ליצירתיות בהחלטות שלנו, במקום אטרופי כמו מוסד ציבורי קל להרגיש זאת. אני זוכר למשל את הפקידה בביה"ח שיבא שבמהלך דיון ארוך לא הסכימה להוסיף לתיק האישי שלי טלפון סלולרי, כי לא היתה לה במחשב רובריקה של טלפון סלולרי. הפתרון, שאני הצעתי ולא הפקידה, היה לומר לה "תרשמי טלפון בעבודה" ואז להכתיב את מספר הטלפון הסלולרי, החל מהקידומת, ללא שום וויכוח מצידה. להמשיך לקרוא

הנחשול של שבט בן-יהודה

kayak_surfישבנו במעגל על רצפת בית ילדים בקיבוץ גלעד שבו התארחנו למן סדנה משותפת של השכבות הבוגרות (שכב"ג) שנקראת בצופים "סמינר קיץ". התחלנו לבסוף להרים אצבעות, ואז נחתמה ההחלטה שהסתמנה במהלך היום הארוך של דיונים שנגמר אז: שבט הצופים של אבן יהודה ישחרר את חניכיו ויתמקד בפעולות לכיתות ט'-י"ב. במילים אחרות, השכב"ג סגר את השבט. סיפורה של ההחלטה הזו מתחבר לי עם ספר שסיימתי לקרוא כרגע, ושניהם ביחד מפיקים לקחים חשובים ליום השואה. להמשיך לקרוא

מדע על מצע סוכר

em_drive_quasi

אני מוצא לאחרונה תמימות דעים מעניינת בין פואטיקרטים (המאמינים שלמטאפורה כמו "חברה" יש חיים משלה) לליברלים. בשתי המחנות ראיתי לאחרונה מתקפה על "מיתוס הממציא הגיבור", כפי שהם קוראים לכך. בניגוד לסיפורים על ממציא אחד גאון שנתן לנו את הטלפון, או את הנורה החשמלית, חידושים אמיתיים נובעים מרשת אנושית. אם אדיסון לא היה ממציא את הנורה היעילה שלו, אחד מ-23 האחרים שעבדו על כך באותו זמן היה מצליח, וכן הלאה. שני הצדדים מוצאים את הרעיון מפתה, אך שניהם מרחיקים לכת במסקנות שלהם. להמשיך לקרוא

הדונלד דק, הקרוז ווזווז

trump_cruz

טוב מראה עיניים ממשמע אזניים. למרות זאת, כדי שאגיע לקרוא מצע של מועמד לנשיאות באמריקה צריך לקרות משהו שידחוף אותי. אחרי הכל אמריקה נורא רחוקה. נכון, היא משפיעה עלינו מאוד גם ישירות, גם דרך המשקל העולמי שלה וגם בדוגמא שהיא נותנת לאחרים, והבחירות שעומדות לפניה הן גם אבני בוחן לתאוריות כלכליות וחברתיות שאנחנו מאמינים בהן, אבל יש גבול כמה רחוק אדם יכול ללמוד אם הוא רוצה גם לעשות משהו פרודוקטיבי בחיים. לכן הגעתי רק עכשיו, אחרי דיון ארוך בתחילת השבוע, למצעים של שני המועמדים הרפובליקניים שנשארו: דונלד טרמפ וטד קרוז. להמשיך לקרוא

שלום – האתגר הרגשי

guillotine

לא יצא לי לכתוב כאן הרבה (או בכלל) על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. נדמָה לי שהכל כבר נאמר, עד שראיתי את התמונות של מחבל שרוע על הקרקע, וחייל הורג אותו למרות שהוא כבר לא מהווה סיכון. כמובן, עוד יש וויכוח על הפרטים, אז בואו נדבר על מקרה דמיוני שבו זה באמת מה שקרה. אני שומע רבים שאומרים "ברגע שיצא להרוג אנשים, דינו מוות", וזה מוליך אותי בשרשרת מחשבות ארוכה אל ילדה אחת שהכרתי בשנת שרות שלי. להמשיך לקרוא

אבק פיות גברי

geek

התחלתי לראות את Love, הסדרה החדשה מנטפליקס. הפרומו היה לא מעודד: נראה כמו עוד חנון שאיכשהו מצליח לזכות במלכת הכתה, במיטב המסורת של סרטי מוטיבציה אמריקאיים חסרי כל ביסוס במציאות. ובכל זאת, מדובר בג'אד אפטאו ובנטפליקס, ולשניהם יש קרדיט רב, אז ראיתי ונהניתי. אבל הבנתי שמערכת היחסים בסדרה היא במבט ראשון אפילו יותר לא מובנת ממה שחשבתי. במבט שני אולי הוא דוגמא שניה לטיפוס של סיפור שהולך ומתפשט בתרבות הפופולרית, ומעניין אותי אם זה נכון ולמה. להמשיך לקרוא

פצצות, צרצרים ותירס – מסיבת נצחון להגיון

dont_panic

דווקא גליון החורף של Canoe & Kayak סיפק לי את הפתיחה שחיפשתי לפוסט הזה. בעמוד השאלות ותשובות עוסק מומחה ההשרדות הביתי בשאלה מעניינת: האם אפשר להכין חטיפי צרצרים ביתיים? מסתבר שחטיפי צרצרים זוכים לפופולריות גואה. בעל חברה לחטיפים כאלו מסביר: גידול ליברת צרצר דורש גלון מים בניגוד ל-2000 גלון שנדרשים לייצר את אותו משקל בשר פרה, והוא גם מייצר מאית מגזי החממה. אפילו שבחברה המערבית צרצרים הם מאכל אקזוטי ומוזר, התפישה הזו משתנה לאור העובדות האלו. בפוסט הקודם ביקש ממני אחד המגיבים להתייחס למקרים בהם ניצחו "הנחת וההגיון", כפי שקראתי לכך, את הפניקה והדמגוגיה. הצרצרים הם המקרה הראשון להיום.

כדור הארץ הוא סופי, זה נכון. אבל אני מהנדס, ואצלי פירוש המילה אינסוף הוא "גדול בהרבה ממה שאכפת לי". כל משאב שכדור הארץ מספק לנו יכול להיות אינסופי, אם הוא רב כל כך שאפשר לדחות את הדאגה לסופו. בשוק החופשי, מנגנון המחירים דואג לכך שנדע מתי צריך להתחיל לדאוג, וכשהמחיר עולה אנחנו משקיעים יותר בחיפוש תחליפים. אך יש מקרים, כפי שציינתי בפוסט הקודם, בהם ההשפעות החיצוניות הן הבעיה, ואותן השוק לא מתמחר ישירות. המים הנדרשים לגידול בשר הם כמעט בכל מקום משאב משותף, והאוויר בוודאי. סביבתנות פוליטית מנסה לפתור את הבעיה על ידי הפחדת הציבור לכדי בחירה בפוליטיקאים שיעצרו את החברה התעשייתית כדי לבטל את ההשפעות החיצוניות. מנגד, הרבה אנשים שאכפת להם מהסביבה ללא הפניקה, מחפשים דרכים להפחית את צריכת המשאבים המשותפים באופן התנדבותי ומבוזר, ומעמידים פתרונות שונים ומשונים שכל אחד מהם מאומץ במידה שונה לפי דרגת התקדמותו ונוחותו. האם במקרה הזה ההגיון ניצח? להמשיך לקרוא

הוריקן באוקיינוס האנושי

coaster

כשמונים אחוז משטח ניו-אינגלנד (צפון-מזרח ארה"ב) מכוסה ביער. הנתון הזה מפתיע לאור הפחד הנפוץ מפני אבדן היערות בכדור הארץ: אם הביקוש לעץ כל כך גדול, כיצד נשאר אזור כמו ניו-אינגלנד מיוער? ההפתעה גדולה יותר כשאנו לומדים שבסוף המאה ה-19 היה רק 50% מהשטח מיוער. האזורים המפותחים של העולם עוברים ייעור מחדש.

אפשר לחפש את ההסבר בדחיפת הבעיות לעולם המתפתח. אכן, בסיכום עולמי, כעשרים אחוז מהשטח שלפני העידן התעשייתי כוסה ביער הם עכשיו שטח לשימוש אנושי. אך בשטחים שמוסבים לחקלאות היער נשרף במקום להמכר: השימוש שלנו בעץ לתעשייה צנח בחדות. גם השטחים החקלאיים הם יעילים בהרבה מבעבר, כשכל מטר רבוע מספק מזון להרבה יותר אנשים ממה שאפילו לפני 50 שנה היה אפשרי בעולם המפותח. כל זה, ביחד עם הירידה העולמית בילודה, מביא לתחזיות הצופות את בוא תהליך הייעור-מחדש לכל העולם בעשורים הקרובים.

הפיתוח הטכנולוגי שמביאה חברה חופשית עוזר לנו להפחית את התלות שלנו במערכת האקולוגית ולהוריד ממנה את הלחץ האנושי; אך בה בשעה, לחצים אנושיים אחרים כמו זיהום ופליטת גזי חממה ממשיכים להדאיג אותנו ומביאים אותנו לשאול אם יש צורך בתגובה מאורגנת ומרוכזת ללחצים אלו. אם נבין את ההצלחה שלנו בהתמודדות עם האתגרים הסביבתיים עד כה, נוכל לבחור את התגובה שלנו גם בעתיד.  להמשיך לקרוא