אני רווק ולא אשתוק יותר

1811798322_a76b21f9f3_b

עוד הצעה מבית מפלגת "כולנו" מנסה שוב להוריד את מחירי הדיור על ידי תדלוק הביקוש. נכון, זה לא יעבוד. המחירים יעלו כמעט בגובה שווי הערבות הממשלתית, מפני שלא עשו דבר לטפל בהיצע. על הדברים האלו כבר דיברנו בכל פעם שעלתה אחת מההצעות הילדותיות* שלהם בפעמים קודמות. אבל להצעה יש השפעה בכל זאת: לא על המחיר אלא על החלוקה. אם מעלים את המחיר לכולם אבל מחזירים את הכסף לקבוצה מסויימת, זה אומר שמעבירים יותר מההיצע הקיים לקבוצה שמקבלת את ההחזר. כמו במקרים רבים בעבר, מציין לנו חה"כ אלי כהן (כולנו) את הקבוצה המועדפת: "הבנק צריך לראות לנגד עיניו זוגות צעירים". כלומר, שוב המדינה מחליטה להעניש אותי על כך שהעזתי להיות רווק.

במצבים כאלו אני שואל את עצמי באמת מה אני יכול לעשות. את מי עלי לשכנע כדי להפסיק את ההתקפות החוזרות והנשנות על אורח החיים שלי? את הפוליטיקאים? את הבוחרים שלהם? חלק מהבעיה הוא שלאפליה נגד רווקים יש כמה מניעים ולא ברור מה מהם משחק תפקיד גדול יותר בחוסר הצדק שנעשה איתנו. להמשיך לקרוא

לנצח בוויכוח בדרך היפה (3): המימד האישי

argument_again

בערך בתקופת היסוד של "תפרים" כתבתי שני פוסטים על טכניקות וויכוח. באותה תקופה הייתי מעורב יותר בדיונים עם חברים קרובים, והפריע לי שאני מנצח את הדיונים האלו בקלות מדי – אני לא לומד מזה כלום ולא יכול לאתגר את העמדה שלי ואולי לשנות אותה, ולחברים שלי גם מגיע סיכוי לעשות עבודה טובה. אז התרכזתי בכמה כלים טכניים שהם ממש הבסיס, ולאחר מכן בכלים להרחבת הדיון כך שכולם יוכלו ללמוד ממנו, לא לפני שתהיתי מהו בכלל ניצחון בוויכוח. כמה דיונים שהייתי מעורב בהם לאחרונה החזירו אותי לחלק שלישי שתכננתי לכתוב הרבה זמן ובכל זאת נשאר על המדף. בניגוד לחלקים הקודמים, שהתבססו על דברים שלמדתי במועדון הדיבייט, החלק הזה מיועד במיוחד לכלים שמחוץ לתחרות המובנית הזו, שמטפלים בצדדים של מאמץ השכנוע שהתחרות הזו פשוט לא מתעסקת בהם. להמשיך לקרוא

תמונה של ציירת

אֵיךְ אוּכַל לְצַיֵּר בְּרָאשְׁכֶם תְּמוּנָתָהּ
שֶׁל אוֹתָהּ נַעֲרָה שֶׁצִּיְּרָה תְּמוּנָתִי
מִמֶּרְחָק מוֹשָׁבִים בַּקָּרוֹן הַשָּׁקֶט
בֵּין זְגוּגִית וּבֵין אוֹר מְלָאכוּתִי?

הֲרֵי כְּלוּם לֹא יִצְמַח מִתֵּאוּר מִשְׁתָפֶּך
שֶׁל גַּל-פָּז שְׂעָרָהּ הֶחָתוּךְ בִּקְפִידָה
אוֹ שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב אוֹ אִפּוּר יוֹקְרָתִי
זֶה הַכֹּל אֲמִתִּי, אַךְ אָמַרְנוּ – יַלְדָּה.

בְּכָל גִּיל, אִם נוֹדֶה שֶׁיָּדַעְנוּ מִכְּבָר,
אִם יֶשְׁנּוֹ – יִשְׁתַּקֵּף הַיִּחוּד בַּפָּנִים
בַּחֲשָׁשׁ לְהַפְסִיד תַּחֲנָה, בַּדְּרִיכוּת,
בַּהָלּוֹךְ וּבַשׁוֹב, בְּרִפְרוּף מַבָּטִים.

וְאוּלַי לֹא צִיְּרָה אֶת פָּנַי כְּלָל וּכְלַל.
לֹא רָאִיתִי דַּבַר, רַק יָדַיִם עוֹבְדוֹת.
אַךְ כֵּיצַד אַאֲמִין שֶׁנִּשְׁכַּחְתִּי, וְהִיא
נִרְשְׁמָה בְּלִבִּי עַד לְסּוֹף הַמֵּאוֹת.

הרחק הרחק ליד ביתי

contradiction

השיר "שבחי מעוז", המכיל גם איילת וגם שקד, מכיל גם ביטוי שנראה לי בשמיעה ראשונה כסתירה – "הרחק הרחק ליד ביתי" – והרי בית הוא הדבר הכי קרוב! אבל בקריאה נוספת ברור שאפשר ליישב את הסתירה: הדובר באמת רחוק מביתו, תקוע במעוז בסיני, והשיר הוא שיר געגועים ושביזות. אבל לא כל סתירה נראית לעין אפשר ליישב, אפילו בהרבה יותר מילים. במאמר המדובר של איילת שקד, בכתב העת השמרני* "השילוח", יש שתי סתירות עיקריות – האחת בין חירות למשילות, והאחרת בין מדינה יהודית לדמוקרטית. האם שקד מצליחה ליישב אותן? להמשיך לקרוא

סערה בכוס לימונדה

controlled_chaos

עברנו בינתיים שני פוסטים בסדרת הפסיכוהיסטוריה ועדיין אנחנו לא יודעים לחזות את העתיד. ועכשיו הגיע הזמן לחשוף את האמת המרעישה: גם הפסיכוהיסטוריונים לא יודעים. הם לעולם לא יָדעו. כדי להוכיח לכם את הטענה הזו, עלי לחזור לנושא הכאוס עליו דיברנו בפוסט הקודם, ולראות מה עוד אפשר לעשות עם הכאוס. לאור המידע החדש נוכל להבין יותר את תפקידו של "המוסד האחר", שומרי הגחלת של הפסיכוהיסטוריה. להמשיך לקרוא

המשוואות הפאראכאוטיות של סלדון

fractalsבפוסט הקודם בסדרה זו ראינו שאפשר לחשוב על החברה האנושית בעזרת מודל סטטיסטי. המודל הזה יתבסס על האדם הבודד והפעולות שלו כעזר מחשבתי, אך בסופו של דבר יתבטא כמשוואות שדה (או רצף) סטטיסטיות. למשוואות האלו יכולות להיות הרבה בעיות טכניות, אבל לא לא מצאנו שום דבר שיהפוך אותן לבלתי-פתירות. אבל אם זה המצב, למה אנחנו בכלל צריכים את סלדון?

התשובה היא שגם אם אתה יכול לפתור את המשוואות לזמן הנוכחי, זה לא אומר שתצליח לחזות בעזרתן את העתיד. המצב הזה נקרא בשפה המתמטית "כאוס", ולהבדיל מהמשמעות העממית של המילה (בלגן) הכאוס מוגדר במדויק וגם במקרים רבים ניתן לכימות. נותר לנו רק ללמוד איך עושים זאת ואיך סלדון משתמש בכך.

להמשיך לקרוא

משוואות השדה של הפסיכוהיסטוריה

les_turbulent_velocity_field

זהו הפוסט השני בסדרת הפסיכוהיסטוריה – קדם לו רק המבוא. דיברנו על כך שהארי סלדון, גיבור ההקדמות לסדרת "המוסד" של אסימוב, ניסה לפתח תאוריה מתמטית לחיזוי העתיד של חברות אנושיות. אך לא דיברנו על כך שסלדון לא היה הראשון שניסה זאת. חיזוי העתיד הוא פעילות שכולם עוסקים בה ברמות כאלו ואחרות, גם בימינו. כפי שסלדון מסביר לקיסר הגלקסיה, קלאון הראשון,

סלדון: …גם אם יכולנו לעשות את כל זה, היינו מסוגלים, במקרה הטוב, להעריך הסתברויות. אין זה דומה לחיזוי העתיד; זהו רק ניחוש של מה שעשוי לקרות. כל פוליטיקאי, איש עסקים, או אדם אחר המצליח בתחום עיסוקו, חייב לערוך אומדנים כאלה של העתיד, באורח מהימן למדי, אחרת לא יצליח בעסקיו.

קליאון: והם עושים את זה בלי מתמטיקה?

סלדון: אמת. הם עושים את זה באינטואיציה.

קליאון: עם המתמטיקה הדרושה, כל אחד יוכל לאמוד את ההסתברויות. לא יהיה צורך באדם הנדיר, המצליח מפני שניחן באינטואיציה חריפה. [1]

אך סלדון כמובן מורח קצת את הקיסר, כדי שלא יצטייר כחשוב מדי ויימשוך תשומת לב מיותרת. והקיסר עצמו מבין את המריחה במידה מסוימת: יש הבדל משמעותי בין ההערכה האינטואיטיבית לבין תורה מתמטית, וההבדל הזה מגולם בכל הניסיונות שקדמו לסלדון. להמשיך לקרוא

פסיכוהיסטוריה: קצה הכוכב

foundationאייזק אסימוב נחשב לאחד מגדולי סופרי המדע הבדיוני בצדק. אפילו שעם השנים שעברו, פיית הבלעכס ביקרה בעותקי ספריו על המדף שלי, ואפילו שאני לא מאוד אוהב את המסרים הפוליטיים שהכניס אליהם, תמיד עומדת לזכותו העובדה שהצליח תמיד להציג ניסוי מחשבתי עמוק ומאתגר. התחלתי לקרוא את אסימוב בכתה ו' אם אני זוכר נכון, ומהר מאוד הבנתי שהספרים שלו הם לא על חלליות, מחשבים ולייזרים, אלא על סוציולוגיה, פסיכולוגיה והיסטוריה.

לחלק מהניסויים שלו הוא הציג תשובה בעצמו. חוקי הרובוטיקה, למשל, היו בסך הכל הכנה להפרתם. כך לימד אותנו אסימוב משהו על המורכבות האנושית ועל הכשלון של הלוגיקה הצרופה כשהיא מנסה לשלוט במורכבות הזו. אך מנגד, בסיפורים אחרים דימיין אסימוב בדיוק כזה עולם, שבו מודל מתמטי של האנושות משמש כדי להיטיב איתה. אמנם, מודל גדול כל כך הדורש מחשבים חזקים במיוחד. הסיבובים הראשונים של הרעיון הופיעו בסיפורים בהם מחשב "מולטיוואק" ענקי מנהל את העניינים – סיפורים כגון "כל הצרות שבעולם", או "השאלה האחרונה". במידה מסויימת הופיע הרעיון גם ב"קץ כלזמן".

הפיתוח הנרחב והמוצלח מכולם היה בסדרת "המוסד". בסדרה זו ניתן מקום מרכזי לתורה שנקראה פסיכוהיסטוריה, תורה מתמטית שאיפשרה לראשונה את חיזוי העתיד של חברות אנושיות – במגבלות מסויימות. הניסוי המחשבתי הזה היה כל כך מוצלח שהוא מעסיק את מחשבתי עד היום. ויותר מכך: כמהנדס וחוקר בתחום מכניקת הזורמים, אני מוצא את העיסוקים שלי תורמים גם להבנה של פרטי הניסוי וגם לתהיה על תוצאותיו. והתהיה היא, במלים פשוטות: האם ניתן עקרונית, ונוכל אי פעם, לחזות את עתידן של חברות אנושיות? זו לא שאלה אקדמית גרידא. נאו-קומוניסטים מאמינים שזה כבר אפשרי; אחרים שוגים באשליות פחות, אך עדיין נוטים לייחס למודלים הנשמעים מתמטיים או "מדעיים" את תכונות החיזוי שאסימוב נתן לפסיכוהיסטוריה. להמשיך לקרוא

קליקבייט אולימפי

gymnast_bwמשחק הכדורגל השני שראיתי באיצטדיון נתניה החדש היה בין נבחרות הנשים של שבדיה וספרד. כמובן שהייתי בעד שבדיה (גירוש ספרד וזה) ובאמת ניצחנו 3:1. היה משחק טוב דווקא. אבל בואו לא נסיק מזה שאני צופה קבוע בכדורגל נשים, או בספורט נשים בכלל (או בספורט בכלל). אבל בתקופת האולימפיאדה כולם מדברים על ספורט בכלל וספורט נשים בפרט, ודומה שלכולם יש דעה. כותבות מסויימות מתלוננות על הסיקור של מתעמלות אולימפיות, וסרטון חמוד מראה ספורטאים גברים מגיבים בבלבול ובתהיה כשבכוונה מפנים אליהם בראיון שאלות שלרוב מופנות לספורטאיות, בין הדוגמאות הרבות. קל להתפס לזעם קדוש, אבל אני מצאתי את עצמי שואל: למי הסיקור הזה מכוון בכלל? להמשיך לקרוא

אהבו את הדוכס הטוב!

dune"סביב הדלת עמדו אגנים מעוטרים. לצד כל אגן עמד מתלה מגבות. היה זה הנוהג, הסבירה סוכנת הבית, שאורחים יטבלו ידיהם, ישפכו כמה כוסות מים על הרצפה, ינגבו ידיהם וישליכו את המגבת אל השלולית הגדלה. אחרי האוכל, קבצנים הצטופפו כדי לזכות במים שיכלו לסחוט מהמגבות. – 'המנהג עוצר כאן!' הוא מלמל."

בספר "חולית", הדוכס אטריידס "האציל" מפסיק את הנוהג ומחלק מים לעניים במהלך האוכל, בניגוד להארקונן, השליטים הקודמים. אחרי הכל, הוא שליט חדש והוא רוצה שיאהבו אותו. אפילו בעולם הפאודלי של הספר השליט רוצה את תמיכת הציבור – אך הוא עושה את המינימום כדי לקבל אותה, בעוד שרצונו האמיתי הוא לכרות מהכוכב את כל המשאבים שיוכל, במינימום בעיות. אך כשאפשר להחליף את השליט רק בכוח, אין ממש צורך בהסכמת הנשלטים, אלא רק בהשלמה שלהם עם המצב, ובהרגשה שהשליט מנסה להיטיב עמם.

להמשיך לקרוא