אלבום תמונות

הסיפור הזה סופר בעבר לקבוצה לא גדולה של חבר'ה טובים שסבלו ביחד מערכת בחירות מכוערת במיוחד. המקור נעלם והייתי צריך לשחזר את הטקסט מקובץ PDF עם קידוד לא ברור, אל תשאלו כמה זמן לקח לי. בכל אופן, תיהנו.

פאף! הקול המוכר, ומייד גם התחושה – שנוצרים רק מדבר אחד: כאפה שמתלבשת בדיוק על אמצע הצוואר, ביד כפופה קלות, כך שכל כף היד נוחתת באותו הזמן על העור הרך. קול שמופק על ידי מדע מדוייק, אמפירי, שפותח בעזרת הרבה נסיונות – וצוואר אחד.

עמי כבש את הכעס. הוא כבר רגיל. שיצחקו. אני עוד אראה להם מה זה. נשימה עמוקה וזה עובר. את הצחוק לא שומעים אם לא רוצים.

"שמן, לאן אתה הולך? אני מדבר איתך!" לא לענות. מדבר? שיצחק על מישהו אחר. הצחוק חולף לו מעל הראש. היום חולף לו מעל הראש. כתה ו' חולפת לו מעל הראש.


"כולם להתחבא, הוא מגיע!" עמי התכופף מאחורי הספה, עם איה, מיכל ורן. מישהו כיבה את האור. דקה חלפה, איה ורן מתלחששים על משהו מהבילוי של אתמול, ואז הדלת נפתחה. "הפתעה!" יוני ניסה לשחק אותה מופתע, אבל הוא ידע. לא שמישהו אמר לו, אבל כשאתה בן 16 מסיבות הפתעה הן עניין אפנתי, וכשאתה קובע את האפנה, אתה יודע למה לצפות.

ואז באו הכיבוד והעוגה, ואנשים ישבו, עמדו, התנדנדו על הכסא בדשא ודיברו. עמי ומיכל ישבו על הספה הקטנה ודיברו על הפרק האחרון של מה שזה לא היה. עד שנמאס, והעניינים התחילו למות, ונעמה כבר עזבה את המסיבה, ואז עמי עשה את מה שבעיניו היה מדע מדוייק, אמפירי: תאוצה של עצם שווה לכוח כפול מסה (משהו משיעור פיזיקה חדר בכל זאת); תאוצה של מסיבה שווה לכמות משתתפים כפול גודל ההימור המותר בפוקר. עמי שלף את הקלפים, והחניק אנחת תענוג כשזרם תשומת הלב התמקד בו ופנים חיוביות ומאשרות התיישבו סביב השולחן ובדקו ארנקים.

כמה זמן לקח לו לפתח את השיטה הזו? שנים. לרכוש את אהדת הסביבה – איזה מדע: אין מסתורי ממנו, ואין מדוייק ממנו. הנה, מפעילים את החוק השלישי של עמי: "רן, יא נקניק, אין לך כסף אז לך הביתה. כבר הבנות שמות יותר ממך." מיכל מגחכת ברשעות לרן, שנכנע ושם עשרים. כולם נהנים, כולם משתפים פעולה. כולם מכירים את החוקים.

עמי ניסה למשוך את הפוקר כמה שיכל. הוא אמנם הפסיד כבר קצת יותר ממה שקיווה, אבל למי אכפת? בסוף רן אמר שכבר מאוחר והוא צריך ללכת. עמי ניסה בפעם השלישית: "כן, אמאל'ה תכעס, לא?" יוני עשה פנים עצובות, לועגות. אבל הפעם זה לא עזר. רן הלך, ואחריו גם מיכל ואיה החליטו שזהו בשבילן, ועמי כבר ידע לזהות מצבים כאלה ושיתף פעולה. הוא הרים את עצמו בקושי מהספה והצטרף ליוצאים.

שני רחובות אחר כך הוא נפרד ממיכל ואיה שפנו ימינה (הן לא גרות באותו מקום, אבל הן בטח ממשיכות לאיזה בילוי ביחד) והמשיך ללכת הביתה לבד. עם כל צעד, השרידים האחרונים של תשומת הלב הלכו ונגמרו. לא נורא, עמי חשב לעצמו, מחר בבוקר בית ספר, שזה אמנם מסריח אבל כשיושבים בשורה האחורית עם מני ויוני רצים קטעים. הוא הלך לישון איך שהגיע הביתה.


הרצאות. כמה שעות כל יום. לא נותנים לחיות המרצים האלה. חושבים שהם מעניינים מישהו. עמי בקושי הצליח לחכות עד לסוף המשפט האחרון, לקח את התיק וגרר את המסה העיקרית שלו החוצה. המסה המשנית, יעל, סיימה לכתוב את המלה האחרונה של המשפט האחרון, מחקה את הט' בטיפקס, נשפה, כתבה במקומה ת', ולבסוף ארזה את כל החפצים במסודר ויצאה ללובי לתפוס את עמי, שלא חיכה לה וכבר המשיך לדשא.

היא תפסה אותו לפני שהצליח להגיע לדני ודרור. "למה לא חיכית לי?"

"הנה אני פה, מה הבעיה?"

"יצאתי החוצה וכבר ברחת לי."

"מה, את לא יודעת שאני בדשא?" הוא התיישב עם דני ודרור, ויעל התיישבה אחריו. אחרי חמש דקות היא הודיעה שהיא הולכת להחזיר ספר לספריה והסתלקה. דרור הדליק נרגילה.

הם הכירו במסיבה. היא הפסידה איזה 200 שקל בפוקר והיתה חייבת את הכסף לעמי. ואז נועה זרקה לאוויר "תוותר לה והיא תצא איתך", וכולם צחקו, ובגלל שיעל רק הצטרפה לחבורה היא זרמה עם זה, והם התחילו לצאת. היא הרגישה די ברת-מזל להצליח לצאת עם מסמר המסיבה. איך שכולם מסתובבים סביבו, כולם אוהבים אותו, הוא כנראה גבר נהדר. ולעזוב אותו עכשיו זה שטות: אין חלוקת רכוש בגירושים של חברים. היא תקבל את התמונות מבוסתן-הגליל, והוא יקבל את דני, דרור, נועה, נירית, והדרבוקה. גם כן עסקה. וחוץ מזה, כולם אוהבים אותו. הוא כנראה גבר נהדר.


דני, עמי ויעל ישבו בבית קפה ודיברו.

"אז הם אומרים לי, אתה לא יכול לעשות את זה, זה נגד התקנון," אמר דני; "המפגרים האלה יודעים שאין להם כוח בשיט, אז הם משתמשים בתקנון."

עמי נשען לאחור, על כסא שמחה חלושות בסטייל של ניקל-כרום נמתח. "אל תדאג, נטפל בהם."

יעל עוד בהתה בקפה שלה. היא הרהרה בחודש האחרון. החודש שעבר מאז הפעם האחרונה שהסתכלה בתמונות מהגליל. מוזר איך כל פעם שמסתכלים, רואים דברים חדשים.

"דני, הם באים לך עם כל השטויות האלה של משחק נקי, לא יודעים איפה הם חיים. אני אומר לך, נטפל בהם."

למשל, שבכל התמונות דרור מחייך והיא מהורהרת. אבל היה לי כיף, לא? סופשבוע בגליל עם החבר'ה והחבר, בטח שכן.

"מה זה תטפלו בהם?" היא שאלה, כמעט בלי לשים לב שהיא מדברת.

עמי נשמע עצבני: "אל תעשי את עצמך נאיבית. את יודעת מה אני מתכוון."

דני פנה גם: "נו, כמו בבחירות הקודמות. את זוכרת מה עשינו לדפוק ההוא מסוציאלית."

היא דווקא זכרה. איך אפשר לשכוח? הפוסטר המגעיל הזה התנוסס בתמונה הראשונה באלבום, היא ודני משתטים איתו על החוף בעכו, בפינת התמונה כמה בירות ובקבוק וודקה.

"תעצבי לנו גם הפעם כמה פוסטרים כאלה, נכון? סומכים עלייך, מותק."

ויעל עשתה את החשבון בראש: את דני אני כבר לא רוצה, וגם לא את דרור. את נועה לא ראיתי מאז שהיא עברה לחיפה, והדרבוקה עברה לנירית שגם אותה אני כבר לא רוצה.

"עמי, זה לא קצת מגעיל לעשות להם את זה? הם לא עשו שום דבר רע."

"שום דבר רע? שמעת את הדעות של החזירים האלה?" עמי גיחך אליה בלעג.

"כן," הוסיף דרור, "כדי לעצור את אלה הכל מותר."

ועמי הדגיש: "הכל."

ופתאום התחוור ליעל שהאלבום מלא בתמונות של עמי. והיא חשבה לעצמה: אז גם את האלבום אני לא רוצה.

היא קמה, הוציאה מהארנק עשרים והניחה אותם על השולחן. כשיצאה, היא השאירה מאחור את דני, דרור והאלבום – ואת עמי, שראה ברור עד כאב, שבגרושים האלה הוא נשאר בלי כלום.

מחשבה אחת על “אלבום תמונות

  1. פינגבק: במספר 14 נגמר האשראי « תפרים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s