אוטובוסים חופשיים – שלב ההוכחות

נסיעה לחיפה יכולה להיות ארוכה ומשמימה, או דווקא מעניינת ומאתגרת אינטלקטואלית; הכל תלוי במי שיושב לידך באוטו ועל מה מדברים. הנסיעה עם אבא לפני שבוע הפכה לנסיעה מהסוג המעניין כשהיכנשהו בין זכרון לעתלית עלתה השאלה: "למה, למען השם ומוחמד נביאו, צריך במדינה הזו יותר מאוטובוס תקין ורשיון נהיגה מתאים כדי לפתוח קו אוטובוס סדיר?"

באיזור חוף הכרמל הדיון הצטמצם לשאלה פשוטה יותר: האם שוק תחבורה חופשי יכול להבטיח את בטיחות הנוסע, או שהלחץ לעגל פינות ולהוריד מחירים יוביל לזלזול בנושא הבטיחות, ורק בשיטה שמבטיחה למפעיל רווח ע"י מונופול ניתן להמנע מלחץ זה. לכל אחד מאיתנו היו סיבות טובות לחשוב שהצד שלו צודק (ומייד נעבור עליהם), אבל באין במכונית חיבור לאינטרנט, אף אחד לא יכל להוכיח זאת באמת. עכשיו הגיע זמן ההוכחות.

לפני כן, כמו בכל שעשועון, בואו נכיר את המתמודדים. בצד של אבא עומדת שיטת הזכיונות: המדינה מעניקה לחברה כלשהי זכיון למס' שנים להפעלת קו אוטובוסים בין-עירוני מסויים, באמצעות מכרז (שלצורך הדיון נניח שלא נתפר לשום חבר של עמרי שרון או אולמרט – הנחה שהיא סבירה לפחות במקומות אחרים בעולם הנוהגים בשיטה זו, כמו הולנד). הסעת נוסעים תמורת כסף היא אסורה בישראל למי שאין לו רשיון מיוחד, וכך מקבל הזוכה המאושר מונופול על הקו. בחלק מהמקרים הוא עדיין מתחרה במוניות השירות, ברכבת או ברכב הפרטי, והוא עדיין צריך להחזיר את ההשקעה שלו במכרז ולהרוויח מעליה כמה שיותר, אבל לפחות הוא לא צריך להתחרות בקווי אוטובוס של מפעילים אחרים. תאורטית, לכן, מכיוון שהוא יכול לגבות מחיר מונופוליסטי על השירות, הזכיין לא צריך לקצץ בעלויות תחזוקה או להעסיק נהגים עייפים ומופרעים.

בצד שלי עומדת השיטה של ארה"ב ובריטניה: יש לך אוטובוס שעבר טסט ונהג עם רשיון – אתה יכול לפתוח קו. בבריטניה יש מספר חברות אוטובוסים שמתחרות על הקווים הבין-עירוניים, ובארה"ב יש חברה אחת שמציעה שרות לכל האיחוד (גרייהאונד) ועוד הרבה חברות שמציעות שרות מוגבל לאזורים מסויימים (כמו טריילווייז). הטיעון שלי הוא כזה: כנגד הלחץ לצמצם עלויות, המפעיל צריך גם למקסם רווחים, ולכן הוא יקצץ בדברים שלא מעניינים את הצרכן, אבל יקפיד שלא לקצץ בדברים שהזנחתם תפגע פגיעה אנושה במוניטין שלו, כמו בטיחות. מה שצריך להוכיח כאן הוא שלצרכן יש אפשרות לבדוק לפני הנסיעה מה רמת הבטיחות באוטובוס שהוא בוחר – ושהוא אכן עושה זאת.

את המנגנון הראשון שעומד לרשות הצרכן אנחנו פוגשים אצל חברת Trailways:אחד הקישורים הבולטים באתר שלה הוא לדף המפרט את אמצעי הבטיחות בו החברה נוקטת, כשביניהם השתתפות בתכנית בקרה חיצונית – שהיא במקרה זה של המשרד לבטחון-פנים, אבל יכולה עקרונית להיות של כל גוף אחר. שימוש בגוף ביקורת חיצוני אמין, שמבטיח שטיפולים נעשים בזמן וכדומה, הוא דרך אחת בשביל הצרכן לבדוק ולהחליט אם הנסיעה מספיק בטוחה בשבילו.

הבולטות של עניין הבטיחות באתר טריילווייז מרמז על העניין של הנוסעים בנושא זה, אבל ההוכחה המוצקה היא בדמות ביקורות-נוסעים שניתן למצוא באינטרנט – ולא מעט. בביקורת אחת על מגה-בס, למשל, נכתב שהיא "הרייאן-אייר של האוטובוסים" ושיש לה לפעמים תקלות שמביאות לעיכובים (אך לא לתאונות), ומצד שני שהמחיר מתאים.

בסך הכל, במדינות עם אוטובוסים חופשיים הנוסעים מתעניינים בבטיחות, ויש להם את הכלים לוודא שהיא מסופקת להם. אין פלא, אם כן, שהבטיחות עומדת במבחן התוצאה: גם בארה"ב (כפי שניתן ללמוד מהמידע שהממשלה מפרסמת) וגם בבריטניה, נסיעה באוטובוס בטוחה יותר מנסיעה במכונית, ובארה"ב גם יותר מנסיעה ברכבת קלה. ואם הנסיעה גם זולה וגם בטוחה, קשה לי לחשוב על סיבות טובות למה לא לאמץ את השיטה גם בישראל.