שיכון לדגים צעירים

מה הדבר הבא בפוליטיקה הבינלאומית? העליה של סין ומזרח אסיה מול שקיעת ארה"ב? לא, זה כבר קורה. גל דמוקרטיזציה או רדיקליזציה במזרח התיכון? נו, זה רק עוד טוויסט בסיפורים הרגילים של הנפט והטרור. השלמה מפתיעה של אפריקה עם עצמה? מוצר חדש של אפל? מספיק עם הניחושים, כולם בכיוון הלא נכון. עכברי יבשה שכמותכם, הסתכלו מערבה: הסיפור הבא הוא יישוב האוקיינוסים!

ההתחלה של הסיפור הזה היא ברשימה צנועה של הזדמנויות לעשות רווח במעמקי הים:

  • על הנפט והגז שיש שם אנחנו כבר יודעים. ככל שהמאגרים הקלים להפקה עם הנפט המתוק הולכים ונגמרים ומוחלפים בהדרגה בזפת איראנית (איכות הנפט שלהם לא מי-יודע-מה), כך הכדאיות של קדיחה במרחק רב מהחוף עולה ומצדיקה עלויות גבוהות יותר ויותר.
  • הים הוא המקום הטבעי לטורבינות רוח: משטר הרוחות בו טוב יותר, ולא פחות חשוב – חוות רוח במעמקי הים לא מפריעה לחוש האסתטיקה של בעלי רכוש על החוף. אפשר לבנות שם טורבינות גדולות ויעילות יותר, מה שמחזיר את עלות ההולכה אל הצרכנים.
  • לפי הגליון האחרון (פברואר) של סיינטיפיק אמריקן, חוואות דגים במים עמוקים היא ההזדמנות הגדולה הבאה. התחום צומח, משתפר ומשתכלל טכנולוגית, והוא כנראה חלק גדול מהתשובה לשאלה "איך נאכיל את 9 מיליארד הקופים שיחיו כאן עוד 40 שנה?"

כדי שזה יהפוך להיות הסיפור הגדול שאני צופה, הרשימה הזו לא מספיקה. דרושים עוד שני שלבים כדי לגלגל כדור שלג: הזדמנויות יימשכו אנשים – שייצרו הזדמנויות – שימשכו אנשים – וחוזר חלילה. בדמיון שלי השלב הראשון נראה ככה: חברת טורבינות רוח מחפשת את האתר הבא להקים חוות רוח; מנהל צעיר שם לב לכך שעלות התחזוקה העיקרית נובעת מהצורך להשיט מדי פעם טכנאים ובודקים מהחוף לתחזוקה שגרתית, או יותר גרוע: להטיס אותם. הוא בא לישיבה עם הרעיון הזה: "חבר'ה, בקואורדינטות כך וכך יש אסדת גז טבעי. נשכן שם את צוות התחזוקה שלנו, נבנה מסביב את החווה, נשלם דמי שכירות לחברת הגז ונחסוך את עלויות התחבורה".

עכשיו יש לנו טכנאי רוח ומפעילי באר קידוח שחיים יחד על אותה אסדה, והסיפור מגיע לפורצ'ן. מפעיל חוות דגים קורא ורואה כי טוב: הוא ימקם שם חוות דגים ואת הצוות המתפעל. במקום הסירה שמזרימה אוכל לדגים הוא יוכל להשתמש באסדה, ועל המייצבים של טורבינות הרוח הוא יוכל גם לגדל צדפות רווחיות (גם זה מהמאמר בסיינטיפיק אמריקן).

עד כאן, ניצול הזדמנויות טהור. אלא שיש בעיות. קודם כל, עם 3 צוותים נהיה צפוף על האסדה. שנית, קצת קשה להשיג כח אדם איכותי שיסכים לחיות בבידוד הזה, וצריך עדיין להטיס אנשים לחוף מדי פעם לפגוש את המשפחה. החברות המעורבות מחליטות לחסוך כסף ולהביא אסדה נוספת, שבה יהיה מקום ברווחה יחסית לעובדים וההשלמה הזוגית שלהם.

יש זוגות? תוך זמן לא רב יש ילדים. עכשיו צריך גנים ובתי ספר, מזח לתחרויות קיאקים, ספר נשים, ספר גברים, ספריה, מרפאה, ובואו לא ננסה לדמיין מה עוד אנשים יכולים לרצות. העניין הוא – יש לנו כבר כפר קטן שמתפרנס מחקלאות ימית וייצור אנרגיה, יש לו כלכלה מקומית, ייצוא וייבוא.

מכאן הדברים מתגלגלים מהר, כשעסקים נמשכים לעסקים. החברה שמייצרת את האוכל לדגים (מין מזון-כלבים כזה שמורכב מ-30% אנשובי והשאר סויה וכו') כבר מוכרת לשלשה כפרים כאלה, אז היא מעבירה את המפעל שלה לאחד הכפרים הימיים שנמצא הכי קרוב לשני האחרים. הכפר הזה כבר נהיה עיירה.

עם הזמן, אנשים לומדים איך לחיות על הפלטפורמות, מתפתחות שיטות וטכנולוגיות שמקילות על החיים והופכים אותם ללא יקרים יותר (בהרבה) מהחיים על היבשה. תרבות ימית מתפתחת, ומרתון החתירה הדו-שנתי מקפריסין ללוויתן נהיה לאירוע בינלאומי חשוב. ואז קורה משהו נורא: יושבי הפלטפורמות (שחלקם, אחרי 50 שנה, הם ילידי המקום) מתחילים לפתח זהות עצמית ששונה מזו של המדינות להן הם שייכים רשמית. בעוד 150 שנה, כשיצרני הגז יבינו ששודדים אותם ואיגוד הקהילות הימיות של מפרץ מקסיקו יודיע לארה"ב שמבחינתו אין מיסוי ללא ייצוג, כבר אף אחד לא יהיה מופתע. אז רק תזכרו שאני אמרתי ראשון.

 

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “שיכון לדגים צעירים

  1. פינגבק: הסְפָר האחרון « תפרים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s