ידוע ומובן לכל, שלקבל יותר ולשלם פחות זה טוב ורצוי. כשאנחנו הולכים לקניות, ננסה לבחור את החנות הזולה יותר ו/או האיכותית יותר, שמצאו את השיטות הלוגיסטיות או הטכנולוגיות כדי לתת לנו את הטוב יותר וגם להרוויח מזה רווח תחרותי. עם הממשלה, לעומת זאת, המצב קשה: יש לנו רק אחת, והיא גם לא ממש משתדלת יותר; כך שאם אנחנו רוצים לקבל יותר ולשלם פחות, משתמע שמישהו אחר ישלם יותר ויקבל פחות.
בפוסט הזה אני רוצה לדלג על שאלת המוסריות של "נותנים לך – תיקח", ואפילו להתעלם זמנית מהאפשרות לקצץ הוצאות, ולשאול רק מי ישלם. ואולי אפילו נצמצם את זה יותר: הכלכלנית והעיתונאית תמר בן-יוסף יצאה לאחרונה נגד הגדלה לא אחראית של הגירעון, עמדה שאני בהחלט מזדהה איתה, ובהזדמנות טוענת שהדרך לכסות את הגירעון היא ע"י הגדלת מס החברות, שלטענתה אין הוכחה שתרם לצמיחה. העמדה הזו נראתה לי מוזרה ביחס למה שידוע לי, והפוסט הזה הוא נסיון שלי לברר את העניין עם עצמי.