פחות מס, יותר כסף

ידוע ומובן לכל, שלקבל יותר ולשלם פחות זה טוב ורצוי. כשאנחנו הולכים לקניות, ננסה לבחור את החנות הזולה יותר ו/או האיכותית יותר, שמצאו את השיטות הלוגיסטיות או הטכנולוגיות כדי לתת לנו את הטוב יותר וגם להרוויח מזה רווח תחרותי. עם הממשלה, לעומת זאת, המצב קשה: יש לנו רק אחת, והיא גם לא ממש משתדלת יותר; כך שאם אנחנו רוצים לקבל יותר ולשלם פחות, משתמע שמישהו אחר ישלם יותר ויקבל פחות.

בפוסט הזה אני רוצה לדלג על שאלת המוסריות של "נותנים לך – תיקח", ואפילו להתעלם זמנית מהאפשרות לקצץ הוצאות, ולשאול רק מי ישלם. ואולי אפילו נצמצם את זה יותר: הכלכלנית והעיתונאית תמר בן-יוסף יצאה לאחרונה נגד הגדלה לא אחראית של הגירעון, עמדה שאני בהחלט מזדהה איתה, ובהזדמנות טוענת שהדרך לכסות את הגירעון היא ע"י הגדלת מס החברות, שלטענתה אין הוכחה שתרם לצמיחה. העמדה הזו נראתה לי מוזרה ביחס למה שידוע לי, והפוסט הזה הוא נסיון שלי לברר את העניין עם עצמי.

לנצח בוויכוח בדרך היפה – חלק 2

אחרי שבפעם הקודמת הכרנו כמה שיטות לדיון אפקטיבי יותר, הפעם נתחיל עם משהו קצת יותר פילוסופי: מהו "ניצחון" בדיון בין חברים? אחרי שנבהיר לעצמנו מספיק את השאלה הזו, נחזור לשני דברים שיכולים לשפר את יכולת הדיון שלנו: שמירה על רלוונטיות, ושיטה לניתוח עומק של נושאים ע"י קריטריונים.

יותר מדי ריבה, פחות מדי צנצנות

לאמא שלי יש סיפור מצחיק על מה שהיה קורה כשסבתא שלה היתה מכינה ריבה. אחרי הכנת הריבה, היה מתברר תמיד שאין מספיק צנצנות להכיל אותה. אז היא היתה שולחת את הילדים לשכנים להביא צנצנות, ואז היו יותר מדי צנצנות – אז היא היתה מכינה עוד ריבה, ואז לא היו מספיק צנצנות, וכך במעגל נצחי של צנצנות וריבה. במציאות המעגל היה חייב להישבר מתישהו, אבל לא ברור מתי. נזכרתי בסיפור הזה היום אחרי צפיה בדיון בערוץ 1 בנושא עליית המחירים והמיסים. הדיון היה בין רותם סלע, עורך הקפיטליסט היומי, לבין תמי מולד חיו מהמרכז הישראלי לקידום "צדק חברתי".

שאלה מרכזית שעלתה בדיון היא האם המערכות שלנו קורסות כי למדינה באופן מובנה אין יכולת לנהל אותן, או שכל מה שחסר זה כסף, ואם נוסיף למערכת ההיא או הזו עוד כסף, הכל יהיה בסדר. לדורשים "עוד כסף" יש יתרון כשדנים בשאלה הזו, כי הדעה שלהם פשוטה להסברה – ולו רק כי היא פשטנית. אם נשפוך עוד הרבה כסף על משהו, כמעט וודאי שנצליח לשפר אותו, גם אם לא בהרבה וגם אם יש שיטות יותר טובות לשפר אותו. בקובה, למשל, שופכים הרבה כסף על מערכת הרפואה, ולכן היא מהטובות באיזור. את הסיבה לכך שעדיין זה לא מוכיח שאכן צריך לשפוך עוד כסף על דברים אפשר להבין רק מהסתכלות רחבה יותר.

לנצח בוויכוח – בדרך היפה

סטטיסטיקה חשובה: 83.4% מהעובדים בעולם באים לעבודה בשביל הפסקת הקפה והשיחה עם הקולגות על אירועי היום ועניינים בחדשות או בחיים הפרטיים. טוב, המצאתי את הסטטיסטיקה הזו, אבל אני חושב שרובכם תזדהו איתה. הדיון החברי הזה סביב הקפה הוא חלק חשוב ואהוב משגרת היום שלנו כעובדי-קוביות אפרוריים או אקדמאים צעירים ומבטיחים (צעירים הם תמיד מבטיחים).

אם כבר מדברים, לפעמים מתווכחים – ואם מתווכחים, רוצים לנצח. הבעיה היא שהרצון לנצח, יצר התחרותיות והצורך לחזק את האגו הפרטי גורמים לפעמים לטונים לעלות, לחומות של מגננה להבנות ולשימוש בשיטות לא-חבריות ולא נעימות במיוחד; כך לא מגיעים לשום הבנה הדדית, וגם אם מנצחים, הנצחון הוא נצחון פירהוס, יקר וזמני, ולא משכנע אף אחד. המטרה שלי בפוסט הזה (ובאלו שיבואו אחריו אם תרצה ה-FSM) היא להתמקד בדרך הבונה והיפה לנצח בוויכוח. בחרתי להציג כמה כלים חשובים שלמדתי בתקופת חברותי במועדון הוויכוח התחרותי (מעתה אמור "דיבייט", debate) באוניברסיטה, ולראות איך הם מתאימים לדיון לא מובנה עם חברים. נתחיל בשלושה עניינים שכל אחד צריך לחשוב עליהם: מהו עצם העניין; שיטת "שאלות האופוזיציה"; והמרכיבים של טיעון שלם.