יותר מדי ריבה, פחות מדי צנצנות

לאמא שלי יש סיפור מצחיק על מה שהיה קורה כשסבתא שלה היתה מכינה ריבה. אחרי הכנת הריבה, היה מתברר תמיד שאין מספיק צנצנות להכיל אותה. אז היא היתה שולחת את הילדים לשכנים להביא צנצנות, ואז היו יותר מדי צנצנות – אז היא היתה מכינה עוד ריבה, ואז לא היו מספיק צנצנות, וכך במעגל נצחי של צנצנות וריבה. במציאות המעגל היה חייב להישבר מתישהו, אבל לא ברור מתי. נזכרתי בסיפור הזה היום אחרי צפיה בדיון בערוץ 1 בנושא עליית המחירים והמיסים. הדיון היה בין רותם סלע, עורך הקפיטליסט היומי, לבין תמי מולד חיו מהמרכז הישראלי לקידום "צדק חברתי".

שאלה מרכזית שעלתה בדיון היא האם המערכות שלנו קורסות כי למדינה באופן מובנה אין יכולת לנהל אותן, או שכל מה שחסר זה כסף, ואם נוסיף למערכת ההיא או הזו עוד כסף, הכל יהיה בסדר. לדורשים "עוד כסף" יש יתרון כשדנים בשאלה הזו, כי הדעה שלהם פשוטה להסברה – ולו רק כי היא פשטנית. אם נשפוך עוד הרבה כסף על משהו, כמעט וודאי שנצליח לשפר אותו, גם אם לא בהרבה וגם אם יש שיטות יותר טובות לשפר אותו. בקובה, למשל, שופכים הרבה כסף על מערכת הרפואה, ולכן היא מהטובות באיזור. את הסיבה לכך שעדיין זה לא מוכיח שאכן צריך לשפוך עוד כסף על דברים אפשר להבין רק מהסתכלות רחבה יותר.

בהסתכלות הרחבה, זה עוזר לדמות את המערכת הפוליטית לבעיית אופטימיזציה. בבעיה כזו יש לנו מספר משתנים שאת ערכם האופטימלי אנחנו צריכים לקבוע, בכפוף למגבלות מסויימות. למשל: "קבע את הכמות של כל אחד מהחומרים שעל השיש במטבח שיש להשתמש בה כדי ליצור ארוחה טעימה". המשתנים כאן הם כמות הקמח, כמות הלחם וכמות המלח, והמגבלות הן על הכמות וגם על האופנים שבהם ניתן לחבר את החומרים – ידוע לנו שקשה מאוד להכין מהחומרים האלה בשר לצהריים. הערך האופטימלי שאנחנו מחפשים הוא של הטעם.

איך זה מתבטא במערכת הפוליטית? המשתנים הם דרגות החופש שיש לממשלה ולכנסת, הדברים שאותם הם יכולים לשנות. קבוצת משתנים אחת תהיה רמות המיסים והאגרות השונות; קבוצה אחרת תהיה הדברים שמותר או אסור לנו כאזרחים לעשות והעונש שנקבל אם נעשה אותם; עוד משתנים הם כמות הכסף שהממשלה לווה מחו"ל, הסובסידיות שהיא נותנת וההוצאות האחרות שלה.

המגבלות הן גם פרקטיות וגם מוסריות. קודם כל, יש גבול לכמה מסים אפשר לגבות – משלב מסויים המיסים חונקים את הכלכלה והגדלת המס רק מקטינה את ההכנסות. כפי שמדינות אירופה למדו בשנתיים האחרונות, גם להלוואות יש סוף: כשהמלווים מאבדים את האמון ביכולת ההחזר. ישראל עצמה עמדה במצב דומה רק ב-2003. דרגות החופש הנותרות עוסקות בהגבלת חופשים שונים של האזרחים, כמו חופש הביטוי, חופש העיסוק, זכויות הקניין וחופש התנועה. לדרגות החופש האלו גם יש סוף, כפי שמובאראק למד לאחרונה, אבל במדינה שלנו, שהיא עדיין דמוקרטית, אנחנו מגבילים אותן דווקא מסיבות מוסריות.

ומהו הערך האופטימלי של המשתנים? זהו הערך שבו המערכת הפוליטית מביאה אותנו כמה שיותר קרוב לדרישות שלנו ממנה. ועכשיו לבעיה הגדולה: בבעיית אופטימיזציה, ייתכן שערך המשתנים הדרוש כדי להשיג את הנקודה האופטימלית נמצא מחוץ לגבול המותר – כלומר הוא גורם להפרה של אחת המגבלות או יותר. החכמה הגדולה היא לבחור ערכים למשתנים כך שאף אחת מהמגבלות לא תופר, ועדיין נקבל את התוצאה הטובה ביותר האפשרית.

הגישה של "עוד כסף" היא פשטנית כי היא מדברת על להזיז את ערכו של משתנה אחד, בלי לשאול איזה משתנים אחרים צריך להזיז כדי לא להפר את המגבלות. אם ניתן עוד כסף למערכת X, האם נגדיל את החוב? כמה זה יקרב אותנו לגבול החוב? או אולי נגדיל מיסים? זה יכול לעבור את גבול היעילות של המיסים. האם נאסור על אנשים ליסוע ברכב פרטי כדי להגדיל את הכנסות הרכבת או להקטין זיהום? איך זה ישפיע על הקרבה שלנו לגבול המותר בשלילת זכויות האזרח שלנו?

כדי להשיג את האופטימום כשהוא נמצא מחוץ לגבול המותר יש רק שתי דרכים: לעשות פחות ריבה, או להכין יותר צנצנות; להגדיר את הדרישות מהמערכת הפוליטית כך שהאופטימום יהיה בר-השגה, או להסיר מגבלות מהמערכת. כל דבר שהכנסת החליטה שהמערכת חייבת לספק לאזרח (זה הריבה), המערכת עכשיו רוצה עוד צנצנות, כלומר סמכויות שיאפשרו לה לספק את הריבה. וככל שהמערכת מקבלת יותר צנצנות, היא נתפשת יותר כ"אמא מדינה" הצריכה לדאוג לכל צרכינו, ונדרשת להכין יותר ריבה, שעבורה היא תרצה יותר צנצנות וחוזר חלילה, עד שנחרוג ממגבלות המערכת ונחווה קריסה כלכלית.

למרבה הצער, המגבלות הכלכליות הן הכי פחות גמישות, וכך יוצא שהצנצנות שאנחנו מביאים לממשלה הן יותר ויותר של ביטול החופש שלנו: הלאמה, "אזורי אקלים", חסמי כניסה למקצועות מסויימים שפוגעים בחופש העיסוק, הגבלות מהגבלות שונות על עסקים, הררי משרודנות בדרך לבניית בית החלומות על שטח שלנו וכדומה. את הקצה של הדרך הזו, שבה עוד ועוד חרויות נמסרות ל"אמא מדינה" כבר ראינו בכמה ניסויים העבר, והמראה מפחיד.

לכן אני מקווה שנשכיל להבין בזמן שהמדינה היא לא אמא ולא אבא, אלא מכשיר שבו אנשים מבוגרים משתמשים כדי לסדר כמה עניינים משותפים כמו ביטחון וסדר ציבורי. אז מספר הדרישות יהיה מצומצם, והן תהיינה ברות השגה בלי לחרוג מהמגבלות. אבל בכל מקרה, כשמישהו אומר לנו שכל מה שחסר למערכת כלשהי זה "עוד תקציב", אנחנו צריכים לזכור שהמישהו הזה מאחז את עינינו: הוא מזיז משתנה אחד בלי לומר מה צריך לעשות למשתנים האחרים בתגובה. וכל פעם שמישהו רוצה להוסיף למערכת עוד דרישה, נשאל אותו את השאלה המתבקשת: "על חשבון מה?"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s