המרכיב הסודי: חירות

בשיעור אזרחות בבית הספר למדנו שישראל היא דמוקרטיה, שבה הרוב קובע. המורה שלי הקדישה הרבה זמן לכך שדמוקרטיה היא לא רק הכרעת הרוב, אלא גם הגנה על זכויות המיעוט, חופש הביטוי וכדומה. אבל שום זמן לא הוקדש להסביר למה הדברים האלה נכונים ומי צריך אותם. כלומר, חסכו מאיתנו לגמרי את הדברים הקשים.

ההצדקה שניתנה לדמוקרטיה, כדי לצאת ידי חובה, היא שככה יותר אנשים מרוצים; אבל אנחנו יודעים שזה לא נכון: בישראל של היום הרוב החילוני דווקא לא הכי מרוצה מההחלטות שנקבעות ע"י מיעוט חרדי, למרות שרוב חברי הכנסת חלופה הומוריסטית לדגל גדסדןהם חילונים. שלטון הרוב מתנגש עם הייצוגיות – הזכות של כל מגזר לומר מה דעתו, ובישראל דווקא הייצוגיות מקבלת משקל יתר. ההצדקה לכך היא פשוטה, והיא ההצדקה האמיתית לדמוקרטיה במובן הטכני: בניגוד למצב טרם היות הדמוקרטיה, במדינה דמוקרטית אין צורך בהפעלת אלימות ע"מ לשנות את יחסי הכוחות במנגנון המדינתי, וזה חוסך לחברה שלנו הרבה דם והרס. למנגנון הדמוקרטי יש עוד כמה יתרונות טכניים כמו ביקורת ציבורית על ההנהגה.

אני לא סתם מאריך וכותב "דמוקרטיה במובן הטכני". ככל שהזמן עובר ומדינות רבות יותר מאמצות שיטות דמוקרטיות, אנחנו מתחילים להרגיש שיש הבדל בין דמוקרטיה לדמוקרטיה – ושהדמוקרטיה האירופאית והאמריקאית שונה מהותית מזו הברזילאית, העיראקית או הישראלית למשל, או ממה שאולי יתפתח במצרים. יש כאן מרכיב חסר. לאחרונה, בעוד נסיעה עם אבא, למדתי שגם יש לדמוקרטיה הטכנית הזו שם: פוליארכיה.

כדי לצאת מהמימד הטכני, צריך להסתכל על כל המרכיבים של חברה. כמו כל דבר בצה"ל, את החברה אפשר לחלק ל-3: המדינה, החברה האזרחית והשוק. החברה האזרחית, אותו מרכיב שלא שומעים עליו בוויכוח הרגיל על שוק חופשי מול רגולציה, היא כל המוסדות הלא מדינתיים המעורבים בהתוויית הדרך שלנו, ההתנהגות שלנו, ושיתוף הפעולה ביננו לבין עצמנו: האקדמיה, פעילים פוליטיים, מועדונים, מוסדות, מלכ"רים ועוד. אמנם חילקנו ל-3, אבל צריך לשים לב לחוסר הסימטריה בין המדינה לבין שני המרכיבים האחרים: בעוד שלמדינה יש מונופול על הפעלת כוח ויכולה לכפות על אנשים (מיעוט או רוב) את החלטותיה, לחברה האזרחית ולשוק אין את הכוח הזה, שם הכל צריך להיות בהסכמה.

ובכן, כאן אנחנו מגיעים להבדל בין הדמוקרטיה המערבית לדמוקרטיה סתם: ההגדרה המקובלת לדמוקרטיה המערבית היא "דמוקרטיה ליברלית" – מושג שחציו הראשון מתייחס למדינה, וחציו השני מתייחס לחברה האזרחית ולשוק. בניגוד לדמוקרטיה שבה החברה האזרחית והשוק כפופים להורדת הידיים המתמשכת בפוליטיקה, בדמוקרטיה ליברלית ברור שרוב חייו של האזרח צריכים להתנהל מתוך בחירה חופשית דרך מוסדות החברה האזרחית והשוק (החופשי, כמובן) – ואת המדינה שומרים לדברים שבהם אין ברירה: שמירה על חייהם וקניינם של האזרחים, למשל, או הגנה עצמית כלפי חוץ.

מיוחסת לצ'רצ'יל האמירה לפיה דמוקרטיה היא השיטה הגרועה ביותר – חוץ מאלה שבאו לפניה. ואין פלא – הדמוקרטיה במובנה הטכני כבר ידועה לשמצה ביכלתה לייצר גמלים (גמל, כידוע, הוא סוס שתוכנן ע"י וועדה), לדכא את הרוב והמיעוט כאחד ולהתנהל בחוסר יעילות, דמגוגיה וחלוקת ג'ובים. לא סתם יש מי שמקנא בטוטליטריות של סין. הדבר שהופך את הדמוקרטיה למנצחת הוא לא הטכניקה, אלא העובדה שדמוקרטיה היא השיטה היחידה שבה אפשר לקיים חברה ליברלית באמת – היתרון של הדמוקרטיה הוא שרק היא יודעת להצטמצם לכבוד החברה האזרחית והשוק. ואם אנחנו רוצים ללמוד משהו מאירופה וארה"ב, כדאי שנתחיל מזה: יותר אוטונומיה לפרט, פחות חשיבה פטרונית או ציפייה מהמדינה שתהיה האומנת שלנו. לכבוד חג הפסח, כדאי שכולנו נאמץ את הסיסמה הזו: פחות מדינה, יותר חירות.

פסח שמח לכולם!

3 מחשבות על “המרכיב הסודי: חירות

  1. פינגבק: אחת ולתמיד: האם כולם טפשים? « תפרים

  2. פינגבק: אופציית השגשוג של ס'ותלאם | תפרים

  3. פינגבק: אל תגידו דמוקרטיה | תפרים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s