מאמי הרגה את בת'

גמרתי לקרוא את "נשים קטנות". בסוף הספר פגשתי סוף-דבר שמבכה את הבחירה של ג'ו (הדמות הראשית) ומנסה להסביר איך למרות שהסופרת לא יכלה לכתוב זאת אחרת, בכל זאת הספר הזה עשה הרבה יותר מהצפוי בשינוי התפיסה על תפקיד האישה וכו'. ובכן, נניח את העניין הזה לטיפול כותבות פמיניסטיות, כי הדבר הכי נורא בספר הזה, בעיני, קשור דווקא למוות חסר הטעם של בת', הדמות שאמורה להיות הכי שולית בו. על כך ועל חלקה של הזנחה אמהית בעניין, אחרי הקיפול (הספויילרים גם שם).

למי שלא קרא: הספר עוסק במשפחת מארץ', שבה האב בצבא חצי ספר וסתם ניצב בחצי השני; האמא ("מאמי") שמנהלת את העניינים בדרכה המתונה והפתוחה; וארבעת הבנות: מג, ג'ו בת' ואיימי. לכל אחת מהבנות יש את האופי שלה, שלא בהכרח מתיישב תמיד עם הקדושה וההקרבה העצמית שכל ילד נוצרי טוב צריך לשאוף אליהן – לכולם, חוץ מלבת'. מג אוהבת את החברה הגבוהה ורוצה להיות בעלת בית, ג'ו רוצה להיות סופרת, ואיימי רוצה להיות ציירת. ומה בת'? כפי שהיא בעצמה אומרת,

מאז שקיבלתי את הפסנתר הקטן שלי, אני מרוצה לגמרי. רק הייתי רוצה שכולם יהיו בריאים ויהיו יחד, זה הכל.

בת' חיה את חייה לגמרי עבור אחרים – עבור הבובות שלה, החתולים, הציפור, המשפחה, וכולם חוץ ממנה. אין לה טיפת עצמיות – וזה הפגם הטרגי שלה.

אבל לא נורא, לכולם יש פגמים. רוב החלק הראשון של הספר הוא סדרה של כשלונות קטנים שהנערות עוברות, ובדרך עוברות שיעור חשוב. אם הן לא מתנהגות נכון, או שהאופי שלהן מסיט אותן לרגע מדרך הישר, הן מקבלות "שיחת איזון" ממאמי שעוזרת להן לא להגזים ולהמשיך במתינות. כולן – חוץ מבת'.

חוסר העצמיות של בת' כמעט הורג אותה בחלק הראשון, כשהיא יוצאת בגשם שוטף להביא אוכל לבית של משפחה ענייה עם תינוק שחולה בשנית. אחיותיה, פשוט, היו מספיק בת' מארץ' בהמחזה של הספר אנוכיות ומספיק שפויות כדי למצוא תירוצים לדחות את העניין הזה למחר. כתוצאה מההקרבה, בת' חוטפת את המחלה בעצמה וכמעט מתה. מילא, ילדה קטנה בלי אבא ואמא; אלא שברגע שאמא חזרה הביתה (ובת' כבר החלימה), היתה לה הזדמנות לעשות את שיחת האיזון שבת' היתה צריכה כל כך, והיא לא עשתה זאת. מבחינתה, בת' כל כך התאימה לאידיאל הנוצרי, שלא ייתכן שמשהו היה שגוי בחינוכה. מחלות חוטפים לפעמים.

ההזנחה הזו נותת את אותותיה בחלק השני, כשבת' גוססת לאיתה ומתה. עכשיו, בלי להכנס יותר מדי למצב המדע, אנחנו יודעים שאנשים שמחים שבוחרים להאחז בחיים לא דועכים ככה ומתים בדרך כלל. האם לבת' היה במה להאחז? את התשובה היא בעצמה נותנת לג'ו כשהן לבד על חוף הים:

פשוט, יש לי הרגשה שמההתחלה לא הייתי אמורה לחיות הרבה זמן. אני לא כמו כולכן, אף פעם לא תכננתי מה אני אעשה כשאהיה גדולה. אף פעם לא חשבתי להתחתן, כמו שכולכן חשבתן. לא הצלחתי לדמיין את עצמי בשום צורה אחרת, אלא רק כבת' הקטנה והטפשונת, שמתרוצצת בבית ולא מביאה תועלת בשום מקום אחר.

האם יש עוד מה לומר אחרי ווידוי כזה? מאמי נכשלה כאן. וזה אולי לא משהו גדול כנגד ההצלחה שנחלה עם שאר המשפחה, אבל בכל זאת: בת' מארץ' מתה, כי בילדה המסכנה הוכחדו כל שיירי העצמיות שהיו גורמים לה להשאר בחיים. כמה זה משמח שהיום כבר לא מחנכים ככה.

6 מחשבות על “מאמי הרגה את בת'

  1. צריך להביא שבשנת הוצאת הספר, פחות מעשור לפני שהמציאו את לואי פסטר, מחלות אכן היו בידי האלוהים…
    למרות זאת אני מסכים לגמרי שחוסר היעוד בחייה של הילדה החמודה והיכולת לתאר את עצמה באיזושהי מתכונת חיים עתידית מלבד היותה ילדה קטנה בהחלט הרג אותה.
    ייתכן שאת הרעיון של בת' עתידית הסופרת וכן המאמי מעולם לא הגו, ולכן הרגו אותה כבר בתחילת הסיפור למרות שלאקט הרשמי היה צריך לחכות כמה משנות חייה…

  2. אני לא מבינה את פשר ההערה האחרונה "היום כבר לא מחנכים ככה". אין זה קשור לצורת חינוך מסוימת, שהרי אם כך היה הדבר, גם שאר הבנות היו מחונכות באותה צורה, ולא כך הוא. גם היום יש ילדים (ומבוגרים) שסובלים, בגלל נסיבות חייהם, הצורה שבה גדלו, אופיים וכו', מחוסר יכולת לראות את עצמם כרצויים, חיוניים, חשובים למישהו, משתלבים בעולם ובחיים, מגשימים שאיפות. אבל זה לא קשור לחינוך. דווקא החינוך של אותה תקופה, שג'ו מתמרדת נגדו, נתן מטרה ברורה ומערכת מוגדרת לבחינת ערך העצמי.
    בנוגע לעמדה של מאמי (זה לא מרמי?) – זה באמת מעניין לבחון אותה באופן הביקורתי שבו נקטת, מעולם לא חשבתי על זה כך. כנראה התאים לה שבת' תישאר קטנה וחלשה. למרבה הצער, זה מתאים כנראה לדי הרבה הורים, בכל תקופה.

  3. שאר הבנות בהחלט חונכו ככה, רק שחינוך לא עובד על כל אחד באותה צורה. ומי שסבל מחינוך לקוי לא בהכרח מת מזה – אבל זה מגדיל את הסיכון. ואם ילד לא מת אבל "רק" סובל – מה, זה מצב רצוי?

    בתרגום החדש שקראתי זה "מאמי" (תרגמה שרון פרמינגר). נשמע לי יותר נכון.

  4. פינגבק: נשים מוקטנות « תפרים

    • כמובן. שאפשר לקרוא את הפשט ולהאשים רק את החיידקים. אבל גם בפרשנות לפי המוסכמות הספרותיות של אז וגם לפי הידע המדעי של היום, יש מקום לתאוריה שלי.

      אז, מחלות. נחשבו קשורות באופן הדוק לחיי המוסר שלך, ואם חלות היה זה סימן שעשית משהו לא נכון.
      היום, אנחנו מכירים מנגנוני התגוננות של הגוף שעובדים טוב יותר כשהחולה אופטימי ונאחז בחיים. בין אם זה ההשפעה החיובית של אנדורפינים או חומרים אחרים (אני לא נוירולוג או פיזיולוגי) יש יתרון למי שיש לו למה לחיות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s