אחת ולתמיד: האם כולם טפשים?

ברבות מהשיחות שאני מנהל לאחרונה אני נתקל פחות או יותר באותו מכשול מעצבן, והגיע הזמן לתקוף אותו בצורה מסודרת ולהפטר ממנו אחת ולתמיד. בשיחות האלה אני בד"כ טוען, כמו שטענתי גם מעל במה זו (בצורה כללית ובמקרים פרטיים), שאנשים מסוגלים, פחות או יותר, לנהל את חייהם בצורה חכמה, לדאוג לאינטרסים שלהם ושל הסביבה הקרובה שלהם ולהשיג תוצאות סבירות. מנגד, גם אם לא במילים אלו, אני מתמודד באופן תדיר עם החשיבה לפיה רוב האנשים די טפשים בעצם, צריכים שיגידו להם מה לעשות בהיבטים נרחבים של חייהם, ושרק ניהול מרכזי הוא חכם מספיק לעשות זאת.

את שתי הגישות אפשר לראות בגרפים האיכותיים הבאים. הגרף הזה מבטא את הגישה שלי:

והגרף הזה את הגישה של בני שיחי:

ראשית, למען לא אחשד שאני קנטרני במכוון או שאני מציב אנשי קש שיהיה לי קל להפריך, אני מוכרח לדווח שדיברתי עם אנשים גם על תכונות הגרף הזה עצמו: איפה הממוצע, מה הפילוג וכו'.

שנית, הוספתי מספרים שמבטאים דעות שונות שקשורות לגרף הזה, שבדרך כלל בני שיחי חולקים. מס' 2 הוא מיקומו של בן שיחי על הגרף, לדעתו. מס' 1 הוא איפה שהוא אומר שהפוליטיקאים נמצאים, ומס' 3 הוא איפה שהתת-מודע שלו חושב שהם נמצאים. מס' 4 הוא דעתו של בן-שיחי על שלי יחימוביץ' (גם לפעמים בתת-מודע).

האזור שכיניתי "אזור החורבן" הוא האזור של אלה שבאמת לא מספיק חכמים כדי לקחת אחריות על חייהם, ואם הם ייעזבו לנפשם הם אכן יהפכו להומלסים, יידרדרו לרעב, יזניחו את הילדים שלהם או יפספסו הופעה של ג'סטין ביבר – משהו נורא באמת, בכל אופן.

בשביל למצוא איזה מהעקומות האלה נכונה יותר, אני רוצה בפוסט הזה לפרק לגורמים את הצורה בה אנחנו מקבלים החלטות. את המסקנה הראשונה מהניתוח הזה אני אפעיל על טענת-הנגד הנפוצה של חובבי תאוריית הטפשות (בקיצור טיפשנים): "אם כולם כאלה חכמים, למה יש כל כך הרבה מצביעי ליכוד בשכבות החלשות?"

עוד שני טיעונים של טיפשנים אני שומר לשני הפוסטים הבאים בסידרה: אחד יתייחס לקשר שבין השכלה להחלטות נכונות, והשני יתייחס לשאלת האוברדרפט. הפוסט האחרון יסכם את הסידרה.

הצורה שאנחנו מקבלים החלטות היא מין שילוב של שיקול רציונלי עם שיקול רגשי. החשיבה הרציונלית לא תהיה מושלמת בלי החשיבה הרגשית, שכן זו מאפשרת לנו להכליל בשיקול את הניסיון שלנו (שמתבטא בעיקר דרך המעגל הרגשי), את היכולת והרצון שלנו לתת אמון באנשים, את ההעדפות שלנו, ואת האושר והכאב שלנו. כדי לעשות סדר בשילוב המוזר הזה, אני הולך לחלק את ההחלטה הנכונה לשלושה חלקים, בעקבות התורה שלמדתי פעם דרך מכון ברנקו-ווייס לפיתוח החשיבה, תורה שעסקה בלמידה נכונה. שלושת החלקים של ברנקו-ווייס הם: מוטיבציה, ידע וכלי חשיבה. אני רוצה להחליף את החלק השלישי בניסיון, ותיכף אני אצדיק את זה.

החלק הכי ברור אולי זה שכדי לעשות החלטות טובות צריך מוטיבציה. מי שיש לו מוטיבציה מפעיל את כל הכישורים שלו – את הדימיון, את הזיכרון, וכל מה שיש לו, כדי למצוא פתרון יצירתי לבעיה. מי שיש לו פחות מוטיבציה, אולי יתאמץ פחות. מי שאין לו מוטיבציה – אולי פשוט יחכה שמישהו אחר יפתור. למה לטרוח לקום מהכורסא ולסגור את הדלת הנטרקת אם אמא היא היחידה שמתעצבנת מזה?

גם ידע דרוש להחלטה טובה, אבל איזה ידע בדיוק? טוב, כל ידע עוזר, אבל מה שהכי עוזר זה ידע על עצמך – מה אתה יכול או לא יכול לעשות, מה המטרות שלך, מה גורם לך לאושר או כאב וכו'. את הידע הזה אנחנו מקבלים או מהתבוננות פנימה או ממשוב של הסביבה – או מהניסיון המר.

מה שמביא אותנו לחלק השלישי. לפי התורה המקורית, כלי חשיבה כמו היכולת לסכם, להבדיל בין עיקר ותפל, להשוות וכו' הם האמצעי דרכו מידע הופך למסקנות מעניינות. זה נכון, אבל לנו יש עוד אמצעי, הניסיון. לא רק זה, אלא שכל תובנה שהשגנו ע"י חשיבה ראציונלית היא תאורטית גרידא, ולא תנחה אותנו באמת עד שתשתלב עם הניסיון. לכן אני מחליף את החלק השלישי בניסיון.

ועכשיו לתכונה חשובה של כל שלושת החלקים: יש לנו יותר מהם ככל שהעניין קרוב אלינו יותר. בעניינים שלנו יש לנו יותר מוטיבציה מבעניינים של חברים, ועוד פחות מכך בעניינים של מי שלא פגשנו מעולם. כך גם ידע: הכי הרבה אנחנו יודעים על עצמנו; על המהפכנים בלוב אנחנו יודעים רק משמועות ודעות קדומות. ניסיון – אין צורך לפרט.

התכונה הזו עוזרת לנו לפתור את בעיית דפוסי ההצבעה שאנחנו רואים כהצבעה נגד האינטרס האישי, מה שלפעמים מוצג לי כ"למה השכבות החלשות מצביעות ליכוד, למרות שהליכוד רק לוקח מהם בשביל ההתנחלויות?" לצורך העניין, נניח שהטענה אפילו נכונה. אבל מדובר בפוליטיקה, עניין שהוא רחוק יחסית מהחיים שלנו. כלומר, אף החלטה שנעשה לא תשפיע עלינו ישירות, אלא רק באופן עקיף, ולהצבעה שלנו אין קשר בהכרח להחלטות, כך שהמוטיבציה לקבל החלטה נכונה היא נמוכה בהרבה. גם הידע שלנו, אפילו של המלומדים ביותר, על מה שמתנהל מאחורי הקלעים של המערכת הפוליטית, הוא די מוגבל. והניסיון – טוב, אותו אנחנו צוברים אבל די לאט, כי כאמור, הקשר בין סיבה לתוצאה בפוליטיקה לא תמיד קל לזיהוי.

וזה מוביל למסקנה החשובה של הפוסט הזה: בחיים הפרטיים שלנו, כשאנחנו צריכים לקבל החלטות עבור עצמנו או הסביבה הקרובה שלנו, המצב דומה יותר לגרף העליון שהצגתי; כשאנחנו צריכים לקבל החלטות עבור אחרים, אולי זה דומה יותר לגרף התחתון. ולכן – עדיף לכולם שכל אחד ינהל את חייו שלו, וימנע מלדחוף את האף לעסקי אחרים.

בפוסטים הבאים נרחיב את הדיון למקרים הנוספים שאני צריך להוכיח: מה מקומה של ההשכלה, ומה העניין עם האוברדרפט.

מודעות פרסומת

10 מחשבות על “אחת ולתמיד: האם כולם טפשים?

  1. פינגבק: הנבון, החכם והבּוֹר « תפרים

  2. פינגבק: עשרים פאונד וששה פני « תפרים

  3. פינגבק: הולך וגובר הדור « תפרים

  4. פינגבק: כל המהומה הזו סביב רציונליות « תפרים

  5. פינגבק: פעולה אנושית (4-7): סולם הערכים | תפרים

  6. פינגבק: ממה מורכבת טפשות? | תפרים

  7. פינגבק: לטפש את החכמים כדי להחכים את הטפשים | תפרים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s