עשרים פאונד וששה פני

הפוסט הזה הוא האחרון בסדרה של פוסטים שבהם שאלתי את עצמי אם אכן כולם טפשים כמו שגורסת הדעה הכללית, או שמא לרוב האנשים יש לפחות את החכמה המינימלית הדרושה כדי לנהל את חייהם יותר טוב משאחרים היו מנהלים להם את החיים. שמרתי אותו לסוף כי ידעתי שהוא יהיה לי הכי קשה: הבטחתי שאקדיש אותו לתופעת האוברדרפט ולמשמעות שלה לעניין הטפשות שבו אנו עוסקים.

צפיתי כאן קושי מכיוון שגם אני תמיד החזקתי בדעה שלהיות במשיכת-יתר זה ממש לא חכם; שאדם צריך לשמור שהוצאותיו יהיו קטנות יותר מהכנסותיו, ולא להכנס לבור בלי תחתית שבו כל שקל שנכנס רק משמש להציף אותך לנשימה קטנה, שלא תחנק. בכל זאת, התרגיל השכלי של לנסות לראות את הדברים מנקודת מבטם של בעלי אוברדרפט גרם לי להבין שיש לי כאן בלבול מושגים קטן, ושהבעיה אינה נוראה כפי שהיא נתפשת בד"כ.

אם אנחנו רוצים לשפוט את התופעה ביושר, אנחנו צריכים להציב קריטריון לפיו אפשר לשפוט; ובכל הנוגע לכלכלה אישית, אין כנראה רף טוב יותר מ"חוק מיקובר", שאותו מביא לנו צ'ארלס דיקנס מפי מר ווילקינס מיקובר בספר "דיוויד קופרפילד":

Annual income twenty pounds, annual expenditure nineteen pounds nineteen and six, result happiness. Annual income twenty pounds, annual expenditure twenty pounds ought and six, result misery.

הציטוט הזה, מלבד מבט משעשע למערכת הקדם-עשרונית בבריטניה (בכל פאונד יש 20 שילינג, בכל שילינג 12 פנס), מעמיד עקרון ברור: כל עוד ההוצאות שלך קטנות מההכנסות, הכל בסדר. כמובן, אפשר לסבך את זה: אם אתה יכול לחסוך כסף לימים קשים זה טוב, ומצד שני אם אתה חי במדינת רווחה למה שתחסוך אם אתה יכול לחיות מאחרים בימים קשים, וכן הלאה. אבל וויכוחים כאלה לא ישנו או יסתרו העיקרון הבסיסי: 19 פאונד, 19 שילינג ו-6 פני – אושר; עשרים פאונד וששה פני – חורבן. מר מיקובר, אגב, צריך לדעת משהו בעניין, בהיותו בעל-חוב נצחי שהפר את החוק שלו באופן קבוע וסופו שנשלח לבנות את חייו מחדש באוסטרליה.

ואיך מיושם החוק הזה בישראל? לפי דו"ח העוני האחרון, 20.5% מהמשפחות בישראל היו עניות ב-2009, ומתוכן 41% במצב של עוני זמני, המוגדר כמצב שבו ההכנסות הן מתחת לקו העוני, בעוד ההוצאות הן מעליו. כלומר, כ-8% מהמשפחות עוברות בבירור על חוק מיקובר, מה שמשאיר אותנו עם כמעט 92% שכנראה שומרות על החוק, או שהן מספיק רחוקות מקו העוני כדי להפר אותו לפעמים בלי להגיע לחורבן. אמנם, אם הרבה יותר מכך היו מפרים את החוק, תחולת העוני היתה צריכה לעלות הרבה יותר מהר משרואים במציאות. וגם אנחנו לא יודעים אם אלו אותם 8% כל הזמן, סביר שלא.

המספרים האלה לא מסתדרים בכלל עם ההנחה שמי שנמצא במשיכת יתר הוא בדרך לחורבן. ניסיתי ולא הצלחתי למצוא כמה אנשים או משפחות בכלל נמצאים במצב זה, אבל כן מצאתי שיש הסכמה על כך שההוצאה החודשית על אוברדראפט (למי שיש לו) נעה בין כמה עשרות שקלים בחודש לכמה מאות במקרים קשים. ייתכן שהחבר'ה של הכמה מאות אכן בדרך לחורבן. אבל הדבר העיקרי שאני רואה כאן הוא שמשיכת היתר היא בד"כ בת-קיימא. היא הוצאה שלא מעבירה את התקציב לגרעון, ההכנסות מכסות עליה.

זה עדיין לא הופך את האוברדרפט לדבר טוב: בניהול נכון יותר אפשר לקבל הלוואה עם ריבית נמוכה יותר, רק צריך לתכנן מראש. ואולי עדיף אפילו פשוט להתאפק. אבל זה מצביע על סדר עדיפויות שהוא פשוט אחר ממה שאני רגיל: יש מי שרוצה לחסוך יותר, ויש מי שרוצה לחסוך פחות. יש מי שחושש על העתיד יותר, ויש מי שגם לא שוכח ליהנות מההווה. וגם אם הדעה שלי בעניין ברורה, אני לא יכול בשום אופן למצוא כאן הוכחה לאמירה "כולם טפשים". האוברדרפט מוכיח, לכל היותר, שלא כולם מקפידים על אותם סטנדרטים כספיים. כדי להוכיח שכולם טפשים, צריך להראות הפרה המונית של חוק מיקובר, מה שאני בשום אופן לא מצליח למצוא פה.

אז עכשיו אפשר לסכם את הסדרה עם תשובה ברורה. התחלנו בלראות שקבלת החלטות חכמה דורשת מוטיבציה, ידע (בעיקר על עצמך), וניסיון; שכל התכונות האלה נמצאות בך יותר ככל שההחלטה נוגעת לך יותר, ופחות כשאתה מנסה להחליט עבור אחרים. המשכנו בפוסט הקודם בניתוק הקשר בן חכמה להשכלה, וכך למדנו שגם האנשים המעטים שהיינו סומכים עליהם שיהיה להם את הידע לנהל עבורנו את חיינו הם בעצם לא בהכרח מתאימים למשימה; ובפוסט הזה צללנו לתוך בעיה שהראתה לי לפחות שגם מי שאני לא מסכים עם דרכו הוא לא בהכרח מטומטם.

האם כולם טפשים? רחוק מכך. אז תפסיקו לנסות לנהל לכולם את החיים.

4 מחשבות על “עשרים פאונד וששה פני

  1. יש כמובן הבדל בין אוברדראפט (משיכת יתר), או מינוס בחשבון, לבין תזרים מזומנים שלילי. במקרה הראשון, ייתכן שההכנסות מכסות פחות או יותר את הריבית על האוברדראפט, כך שגודלו לא משתנה. כמעט כל עסק קטן חי על מסגרת אשראי שהוא מקבל מהבנק, ולמעשה תמיד נמצא במינוס, בדרך כלל בגלל שההוצאות שלו קודמות להכנסות, ועדיין הוא יכול להיות מאוד רווחי.

    הרבה אנשים נכנסים לאוברדראפט בגלל הוצאות לא צפויות, או חד פעמיות, ופשוט נשארים במצב הזה הרבה שנים. מה עוד, יש גם אנשים שהם בעלי רכוש ונמצאים באוברדראפט, כך שאם באמת הבנק יסגור להם את הברז, הם ימכרו את הדירה, נניח, ויירדו מעט ברמת החיים שלהם, אבל לא יגיעו לכדי עוני.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s