הפוסט על נדיה קומנצ'י

כשהבטחתי למ. לכתוב פוסט על נדיה קומנצ'י, לא ידעתי עליה הרבה. רק שני דברים: שכשהיא עלתה על הקורה או המקבילים מקהלת מלאכים נתנה קולה בשיר; ושאת ציון ה-10 המושלם שקיבלה כמה פעמים, כבר כמעט בלתי אפשרי להשיג היום.

אז כדי שיהיה לי על מה לכתוב, התחלתי לרענן את זכרוני בפרטי שיטות הניקוד בהתעמלות מכשירים, דבר שלא באמת ידעתי אף פעם (גם כשהייתי בחוג התעמלות מכשירים בכתה א'). הקוד שלפיו נדיה שלנו* נשפטה היה מספיק פשוט כדי שגם אני אוכל להבין: יש ציון בסיס לכל מכשיר, ואליו מוסיפים את הציון ההתחלתי שמגיע לתרגילים שבחרת לבצע. מתעמלים משתדלים להתקרב ל-10 בציון ההתחלתי שלהם, לפי מה שהם חושבים שיוכלו לבצע. עכשיו  המתעמלת עולה למזרן, ומתחילה לאבד נקודות על כל פשלה: סגנון, ביצוע, נפילות, ואללה יודע מה עוד.

בשנת 2004 הקוד הפשוט הזה סיים את דרכו. באולימפיאדת אתונה, בעקבות כמה טעויות שיפוט גדולות, הקוד הוחלף בקוד חדש (שהונהג החל מ-2006). הקוד החדש היה הרבה יותר ביורוקרטי, עם סעיפים לכל קומבינציה של תרגילים, עם שופטים שיושבים עם לפטופ כדי לחשב ציון, ובלי העשר המושלם. ויש מי שאומר שזה הוציא מהמקצוע את כל החדווה והאומנות, גם למתעמלים וגם לצופים.

אחרי שקראתי את כל זה, הבנתי שכבר אני מכיר את הסיפור הזה. אמנם, בצורות אחרות, עם גיבורים אחרים, אבל בכל זאת, אותו הסיפור הישן-נושן: מלחמת העולם בין מערכות מבוססות אמון למערכות משרודניות.

קחו את הביטוח הלאומי למשל. פעם, בימים הטובים (שומר עברי על סוס לבן בלילה שחור וכו'), תמיכה בחלשים היתה במסגרת המשפחה או הקהילה המקומית. אנשים תמכו במי שהם מכירים, ולא במי שהם לא פגשו אף פעם. ואז מישהו החליט שזה לא מספיק טוב, ושתמיכה תחולק באופן מרוכז אחרי שגם הכסף נאסף באופן מרוכז. אבל למי באמת מגיעה תמיכה ומי סתם רמאי? אם אף אחד לא מכיר אף אחד, אין מנוס אלא לנסח שורת חוקים כדי להבדיל בין הרמאים לזכאים האמיתיים. ואז כשנמצאות הדרכים לעקוף את החוקים, יש צורך בעוד חוקים, שעל ביצועם אמונים עוד משרודנים, שגם הם לא כל-כך אמינים, ואז צריך עוד מישהו שישמור על השומרים, וכן הלאה ולא הלאה. אז הנה מבט חדש על המשפחה שלכם, המוסד שירעיב מיליון משרודנים.

עוד דוגמא: כשקראתי בספר "מרד הנפילים" שמשום-מה יש לסופרת בעיה עם כסף נייר ממשלתי, והיא מעדיפה מטבעות זהב, חשבתי שהיא כנראה נחתה מכוכב אחר; נקודה מוזרה בספר שחוץ מזה הוא נהדר. עם הזמן הבנתי: לאנשים יש אמון בזהב. גם היום, כשהזהב אינו מטבע רשמי באף מדינה, אנשים קונים אותו במיוחד בימי משבר, כי בכסף של המדינה שלהם אין להם אמון. וכשאין אמון – משרודנות: בנק ישראל, המפקח על הבנקים, רגולציה של שוק ההון, וכן הלאה ולא הלאה. אני לא כלכלן ואין לי דעה מוצקה על חזרה לבסיס הזהב, אבל זה כבר לא נראה לי מופרך כמו שזה נראה לי בקריאה ראשונה.

ולסיכום, מסתבר ששיקרתי: הבטחתי פוסט על נדיה קומנצ'י, וכתבתי פוסט על אמון מול משרודנות. נראה שאין מנוס מלמנות פקיד שיפקח על תוכן הבלוג שלי, על מנת להגן על הקוראים החפים מפשע. אז עכשיו אני מנסח תקנות וממנה וועדה ורשות פיקוח; מה, אתם לא מאמינים לי?

——-

* שלנו – כי היא הצליחה. כולם רוצים את מי שהצליח.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “הפוסט על נדיה קומנצ'י

  1. פינגבק: הדוקטורים שעוד נפסיד « תפרים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s