אני רוצה נקניקייה

אני יודע, אני יודע: בלוגר שמכבד את עצמו צריך לכתוב עכשיו על מחאת האוהלים, או על השגרירות בקהיר, או על הסתירה האינהרנטית בין סוציאליזם לפיתוח בר-קיימא. אני מצטער על זה: אני בבית חולים, אני בקושי מסוגל לאכול מרק, וכל מה שאני רוצה זה נקניקייה.

אני רוצה אותה חומה ויפה – לא החום הבהיר של הבראטוורשט התורינגי, לא. אין לי עניין בחיוורות הזוגלובקית הזו. אני רוצה אותה בחום חזק, עם חתיכות שחורות שכאילו צועקות לך בפנים: "מכל טוב הבהמה דחפנו כאן, מכל חלק וכל איבר – בוא תטעם!" בטח שלא את הלבנות הבוואריות האלה – אותם נשמור לפעם אחרת.

אני רוצה אותה נוטפת שומן. כשאני אשים חתיכה ממנה על הלשון, המתיקות של השומן תהיה כמו משמר כבוד לחוֹם שלה. שומן צהבהב כזה, שנמרח על האצבעות ומסביב לפה אם אתה אוכל כמו ברברי. לא שאני אוכל אותה כמו ברברי, אני אהיה עדין.

אני אחתוך אותה לאט לאט – חתכי רוחב קטנים וצרים. כל חתיכה תקבל את הכבוד המגיע לה. אני אשים אותה על הלשון, אלעס קצת כדי לשחרר עוד מהשומן המלכותי הזה, ואבלע. אני נשבע שאני לא אחתוך אותה לאורך כדי להוסיף קטשופ או חרדל, רחמנא-ליצלן. אני אקבל אותה כמו שהטבח הכין אותה ולא אנסה להסתיר את טעמה הנפלא והפראי מתחת שכבות של מתווך מוכר.

בין חתיכה לחתיכה, אני אקח גם מהמצע שלה: חתיכות תפוחי אדמה מטוגנות קליל, או אפילו כרוב כבוש. ומדי פעם לגימה מהבירה המקומית. אבל אנחנו סוטים: אני רוצה נקניקייה.

אני רוצה אותה ספוגית בדיוק במידה – לא קלה מדי ללעיסה, שלא תברח מהר במורד הגרון! אבל גם לא סוליית-נעל, אני לא מחפש עבודה קשה. אני רוצה אותה גם גדולה, לא נקניקייה נירנברגית שצריך שש מהן בצלחת כדי להיות שבע. מספיקה לי נקניקייה אחת – ארוכה, עבה, מכופפת קלות, וחומה, כבר אמרתי.

אני רוצה נקניקייה, ואין לי. כבר אכלתי כזו פעם, אחרת מאיפה הייתי יודע מה לבקש? אני רוצה נקניקייה כזו, כמו פעם, ואי אפשר. אז אני רוצה. אז מה?

2 מחשבות על “אני רוצה נקניקייה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s