שוחר החופש לא ישתכנע מהחמצת הנקודה

באמת שהייתי עוזב את זה בשקט אחרי הפעם הראשונה שמישהו העביר לי תמונה עם דגלי ארה"ב ומדינות מערביות אחרות, כתמיכה במינוי שופטים פוליטי "כמו במדינות האלו". אבל כשהיום בבוקר קראתי ב"הארץ" את משה ארנס בעצמו נוקט בעמדה זו, הבנתי שמדובר באסטרטגיה מכוונת שצריך להשיב לה.

ובכן, נתחיל בלהצהיר שאין שום בעיה עם בחירה של שופטים ע"י הרשות המחוקקת והמבצעת – זה לגמרי הגיוני שלנציגי העם תהיה השפעה על הרכב הגוף המפרש את החוקים. במשפט אחד, חסכתי לקורא הימני שלי הרבה וויכוחי סרק. אחרי שטיפלנו בקלות בפרט שולי זה של השיטה הפוליטית, אפשר עכשיו לעבור לתמונה השלמה.

כשזה בסדר להפנות עיניים

הפניית עיניים, בתרבות שלנו, היא סמל לפחדנות – ולא לשווא. עם האמת צריך להתמודד, ואם היא קשה, צריך להיות חזק ובכל זאת להתמודד. מי שמפנה את העיניים יודע ממה הוא מפנה אותן – ומפחד להתמודד עם מה שהוא רואה. מי שעוולה נעשית לידו, יש לו שתי ברירות: להלחם בעוולה, או לשקר לעצמו שהיא לא קיימת, להסב מבט.

זו היתה תמונת העולם שלי עד לא מזמן, כשחבר שלי שלח לי קישור להרצאת תעמולה טבעונית. ראיתי אותה מהתחלה עד הסוף, ולא יכלתי להתחמק מהתחושה שנפרצו סכרי הדמגוגיה והשכל הישר טבע. אבל בתוך כל זה היו כמה קטעים קשים לצפייה, המראים התעללות בחיות, שחיטתן או טיפול בהן במפעלי מזון, שבאמת גרמו לי להסב את הראש. ואז – מה עושים עם הקטעים האלה? האם הם חושפים את הפחדנות המוסרית שלי, או שהם איכשהו רק זרם בשטף הדמגוגיה?

לשתות את הים של עזה (סיפור)

כתבתי את זה לפני שבוע באמצע הלילה. מוקדש לחייל האינטרוורט באשר הוא שם, באשר הוא כאן.

ירון נשען בעייפות על המכולה, מנצל רגע של שתיקה מביכה. הוא רצה לעצום את העיניים, אבל לא נתן לעצמו להתנתק מהשיחה.

"מה את מפחדת, שיבוא בדואי מהמואסי ויכנס בך? הגדוד שתי דקות מפה, לא יקרה לך כלום." מייד הוא כעס על עצמו. יבוא בדואי וייכנס בך? מה יש לי?

דניאלה התעלמה מהחלק הראשון והשיבה "אם הגדוד כל כך קרוב, למה לוקח לאביר כל כך הרבה זמן? הם אמרו לפני שעה שהם בדרך."

דניאלה – איזה שם יפה, ירון חשב לעצמו. מצלצל מארץ ישראל היפה – היפה באמת, לא ארץ ישראל היפה של שעורי ערכים עם הסמ"ח. שם של מישהי שסבא וסבתא שלה הקימו את המדינה, והשושלת מעבדת את אדמתה מאז ועד היום בבנימינה.