בהתחלה לא הרגשתי נוח לכתוב את הפוסט הזה: אני פונה למי שיכולה להיות אמא שלי (בבחינת "לא תלמד ביצה את התרנגולת עצה"), בעניינים שאני לא באמת יכול להוכיח עם מחקרים וסטטיסטיקה ואפילו הלוגיקה עמומה במקצת. אני מרשה לעצמי לדבר בגלל שני דברים: אחד, גם אם הניסיון שלי באופן כללי לא גדול כמו של קהל היעד, בדיוק בנושא הזה יש לי ניסיון שלא להרבה יש: עשיתי שנת-שירות. ושני, אני חושב שלנקודת המבט שלי יש סיכוי לעשות טוב למישהי. אז הנה הדעה שלי. טוב – טוב, לא טוב – לא כסף.
ג' – אמרת לי ליד המנגל ביום העצמאות שאת לא מוכנה שהבת שלך תצא לשנת שירות, כי את תצטרכי לתמוך בה במהלך השנה, וכל זה בשביל שהיא תתן למדינה יותר משהיא ממילא תצטרך לתת בצבא ותמורת התעלמות מצד המדינה בהמשך. אני לא הולך להתווכח עם זה אפילו לשניה. גם אם המניע הראשון שלי לצאת לש"ש היה אלטרואיסטי, היום אני כבר לא מאמין בזה. אני לא חושב שאף אחד צריך להקריב את עצמו היום בשביל כולם ללא תמורה, ואני בכלל תומך בצבא מקצועי.
המשוואה היחידה שמעניינת אותנו, נראה לי, היא זו: האם הילדה תקבל מהשנה הזו, מבחינה אישית, משהו שמספיק להצדיק את ההשקעה. הרי משקיעים בה: חוגים, צופים, חסכון לאוניברסיטה, וכו' – והכל כדי לתת לה את הבסיס לחיים מוצלחים ומאושרים. הטענה שלי כאן היא שאת ההחזר הטוב ביותר על ההשקעה אפשר לקבל דווקא בשנת שירות. להמשיך לקרוא
תפרים 