הקפיטל (7,8): קאזוס בלי

בפרקים 7 ו-8 מרקס לוקח את המסגרת של הפרש הפוטנציאלים שהגענו אליה בפרק הקודם, ומציג אותה בצורה אחרת, לא דרך כמות העבודה אלא דרך יום העבודה. המטרה היא ליצור מסגרת רעיונית שתעזור לנו להבין את המלחמה על אורך יום העבודה.

הטיעון הבסיסי הוא פשוט: בעל ההון משלם את עלות העבודה הדרושה לקיים את הפועל למשך יום עבודה, אבל כדי למצות את הפרש הפוטנציאלים, הוא צריך להעביד אותו כמה שיותר במהלך היום הזה. על הטיעון הזה נוסף דיון בגבולות המינימום והמקסימום של חלק הזמן שאפשר להעביד את הפועל. המינימום, כמובן, הוא החלק שמחזיר את העבודה שמושקעת בקיום הפועל. המקסימום הוא למעשה רק היכולת הפיזית של הפועל והעובדה שיש רק 24 שעות ביום. מכיוון שאין מקסימום תאורטי, קביעתו של המקסימום לפי מרקס היא רק עניין של כוח: "במקום שעומדת זכות שווה מול זכות שווה – באה האלימות ומכריעה ביניהן".

עם העובדה שלבעל ההון יש אינטרס להגדיל את הפרש הפוטנציאלים של הפועל, אין סיבה להתווכח. זו טענה כל כך טריוויאלית שאפשר לשאול לשם מה קראנו את כל הפרקים הקודמים. אבל אנחנו זוכרים שלא רק הפועל תורם הפרש פוטנציאלים. בעל ההון שנתון בתחרות צריך גם להגדיל את הפרש הפוטנציאלים של עצמו ושל האנרגיה וחומרי הגלם, כדי להגדיל את הרווח או להשאר תחרותי. עם זאת, הפרש הפוטנציאלים של הפועלים ושל מקורות האנרגיה הם עניין של היצע וביקוש, ויש לו שליטה רק על העבודה של עצמו. בעל הון שרוצה להרוויח יותר, לכן, חייב להגדיל את המאמץ המנטלי: למצוא רעיונות חדשים, שווקים חדשים, שיפורי תהליך, אנשים טובים יותר, וכן הלאה.

ההיצע והביקוש הם גם אלו שקובעים את גבולות יום העבודה: ככל שעולה מחיר הפועלים, חלק גדול יותר מהפרש הפוטנציאלים של כל המעורבים בעניין נופל בידיהם, והם יכולים לחלק אותו כרצונם – לשכר גבוה יותר או ליום עבודה קצר יותר. ככל שהוא יורד, יותר מהפרש הפוטנציאלים נופל בידי בעל ההון.

חלק גדול מאד מהחטיבה הזו מופנה לאינספור דוגמאות לכך שבעל ההון ישאף להגדיל את יום העבודה, והפועלים לקצר אותו. ככזה, זה חלק מיותר. אבל אם אנחנו קוראים את הדוגמאות מתוך מחשבה על היצע וביקוש, אנחנו רואים תמונה שונה של המציאות: במקום מאבק בין מנצל למנוצל, אנחנו רואים שני צדדים קצת שונים. בצד אחד, פועלי בתי החרושת, שכבר מועסקים. בצד השני, בעלי ההון ואנשי הכפר. שני האחרונים באותו הצד, מפני שהצד הראשון רוצה להטיל מגבלות על הביקוש לעבודה או על ההיצע שלה (להגביל את שעות העבודה של נשים למשל, או לקבוע חסמי כניסה לטובת גילדות של אמנים) ואילו בעלי ההון שלא רוצים בכך נושאים על נס – אז כמו היום – את "הזכות לעבוד", זכותם של עוזבי הכפר לקבל עבודה במפעל. כשחסרים עובדים, הם גם עושים את המאמץ הלוגיסטי לחבר בין מזי-הרעב בכפר לבין המפעלים הדורשים ידיים.

כדאי להתעכב על הנושא של המעבר מהכפר לעיר, כי הוא מכיל בתוכו שני נושאים שרלוונטיים גם היום: נושא ההתאבדות החברתית בצריכת-יתר, ובקטנה, נושא חברות ההשמה. מרקס מספר לנו על התהליך למשל בפסקה הזו:

פה ושם, בתקופות של שגשוג קדחתני, נבעו פרצות-סכנה בשוק העבודה. כך היה למשל בשנת 1834. אולם כאן באו האדונים החרשתנים … והציעו לשלח את 'עודף האוכלוסייה' מן המחוזות החקלאיים אל הצפון, תוך הכרזה, כי 'החרשתנים יוכלו לקלוט ולצרוך עודף זה' … נפתחה לשכה במאנצ'סטר ונשלחו לכאן רשימות של הפועלים מן המחוזות החקלאיים המחפשים עבודה … והללו נשלחו מסומנים בתויות, דרך תעלות-מים ובקרונות משא".

הפועלים המדוברים היו כולם אנשים חופשיים. מדוע, אם כן, הסכימו לטיפול הזה? את התשובה נותן לנו מאט רידלי בפרק הראשון של ספרו "האופטימיסט הרציונלי", שבו הוא עוקב אחרי משפחה החיה את חיי האידיליה הכפרית:

Father's scripture reading is interrupted by a bronchitic cough that would kill him at 53 – not helped by the wood smoke in the fire (he is lucky: life expectancy even in England was less than 40 at 1800). The baby will die of the smallpox that is now causing him to cry; his sister will soon be the chattel of a drunken husband. The water the son is pouring tastes of the cows that drink from the brook. Toothache tortures the mother … The stew is grey and gristly yet meat is a rare change from gruel; there is no fruit or salad at this season.

מרקס, שמצטט תוחלת חיים של 42 שנה בעיר, מצליח איכשהו להחמיץ שוב ושוב את העובדה שבכפר הרבה יותר גרוע מבעיר. שעבודה של 18 שעות ביום עדיפה על מוות ומחלות. שאף שהתנאים בעיר היו קשים, בכפר הם היו קשים בהרבה.

עם זאת, מרקס מניח שהתנאים האלו יישארו לנצח, מכיוון שהשיטה שלו לא משאירה מקום לשינוי המחירים של העבודה. לכן, הוא אומר לנו, אנו צפויים לחיסול האוכלוסין, בשעה שהכפריים עוברים לעיר, בה חייהם מתקצרים בעבודה קשה. "'אחרי המבול' – הנה הסיסמה בשביל כל קפיטליסט". אותו סיפור סופר על אי הפסחא: צריכה בלתי נפסקת של משאבים הביאה להדרדרות לרעב וחיסול האוכלוסין. אבל הסיפור על אי הפסחא לא מבוסס ויש לו אלטרנטיבה מדעית שאומרת שהוא מעולם לא קרה – את שני הסיפורים האלטרנטיביים סקרתי בעבר.

הסיבה שהסיפור על אי הפסחא לא נכון, ושגם תחזית חיסול האוכלוסין של מרקס (ושל כל אלארמיסט מאז ועד היום) לא התגשמה, היא בדיוק האלמנט החסר בתאוריה של מרקס: היצע וביקוש. ככל שיותר מהכפריים עוברים לעיר, כפי שראינו אצל מרקס, קשה יותר להשיג כוח עבודה חדש, ואין מנוס מלשפר את התנאים של הפועלים. מרקס מביא מספר דוגמאות לאיך השינויים בהיצע ובביקוש משנים את תנאי הפועלים, אך דבר מזה לא מספיק כדי לעזור לו לראות את החור בתאוריה.

עוד משהו שאנחנו רואים באינספור הדוגמאות של מרקס הוא את ההשפעה החיובית של הקפיטליזם על הביקוש. אותו היצע של פועלים מזי-רעב היה קיים מראשית ההיסטוריה. מה שאפשר להם להחלץ מהעוני הזה הוא המעבר ההדרגתי של תעשיות ממלאכה הדורשת התמחות לתעשייה הדורשת ידיים ללא הכשרה. היציאה הגדולה של המערב מעוני היא תולדה של הפחתת הדרישה להתמחות עם שהטכנולוגיה החליפה את המומחה. המומחים כמובן לא אהבו את זה, ולכן המלחמה נגד השיטות החדשות.

במעבר מהכפר לעיר היו מעורבות גם חברות כח-אדם, וכאן אנחנו נכנסים לתחום התעמולה של שני הצדדים. לחברות ההשמה של אז היה שם חסר-מזל משהו: סוכני בשר-אדם [flesh agents]. אבל "מה יש בשם? זה לו קוראים אנו ורד בכל שם אחר ריחו ימתק." סוכני כוח האדם והקפיטליסטים, לעומת זאת, לעולם לא טוענים שריחו ימתק, שהחברות מבצעות שירות חשוב ושהם מספקים עבודה לפועלים שאחרת ימותו. בכל הדוגמאות של מרקס הם תמיד מתנצלים, הם תמיד מתחננים שירשו להם להרוויח, והם תמיד יקראו לוורד בשם אחר, בין אם זה "חברת כח אדם", "חברת השמה", או מה שפחות צורם לאוזן הציבור באותו הזמן.

לסיכום, החלק הזה של "הקפיטל" חשף אותנו לכמה מהמחלוקות ארוכות השנים בין הסוציאליזם למבקריו, והבהיר לנו את מקור המחלוקת – התאורטי והאמיתי. מלחמת המעמדות, שאותה מרקס רואה כהכרחית לשיטה הקפיטליסטית, מתגלה כמאבק פוליטי רגיל בין המסודרים בגילדות לבין קואליציה של בעלי ההון והמובטלים. כיפוף הידיים ההדדי לא קשור לתהליכים הכלכליים שעומדים בבסיס שוק העבודה, אלא לחזירות של אלו שכבר יש להם: העובדים, ומצד שני, גם בעלי ההון השואפים לקורפורטיזם וטובות מהממשלה. הליברליזם לא נתפס כאינטרס של אף קבוצת לחץ, למרות שהוא כנראה הפשרה הטובה ביותר לכולם.

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “הקפיטל (7,8): קאזוס בלי

  1. כמובן, גם אם אפשר לטעון שהאינטרס של העובדים היה להסכין לתנאים הקשים ולחכות שישתפרו עם העליה בביקוש לפועלים, הרי שהתנאים הקשים היוו כר פורה עבור הרעיון הסוציאליסטי.
    פעם היית מבטיח להמונים הרעבים לחם כדי שימרדו במלוכה; ואילו בזמנו של מרקס אתה מבטיח להם יום עבודה קצר יותר. בשני המקרים אתה מסביר להם כיצד אלה שיש להם יותר ולא צריכים לעמוד בתנאים האלה – הם הם האשמים; בשני המקרים זה עובד. אולי עם הפועלים זה עבד קצת פחות טוב, כי בכל זאת אדם רעב ללחם הוא נואש יותר ממי שרק עובד ממש ממש קשה.

    (זה עובד גם היום; "הבנקאים הם שאשמים בקשיי האשראי שלכם ובשכר הלימוד, והממשלה בכיס שלהם", והופה ה- 99% פתאום יוצאים לרחובות. בלי קשר לאמיתות הטענות, הרבה יותר קל להתעצבן על מי שיש להם הרבה, והרבה יותר קל להאמין עליהם דברים שליליים)

    אבל כן יש לי נקודת ביקורת: המעבר המתגבר מהכפר אל העיר לא הגביר את הביקוש לעובדים, בדיוק להיפך – בעיר פתאום היו הרבה דורשי עבודה ומעט מפעלים שיכלו לבחור בדיוק את מי שנראה להם. מה שמגביר את הביקוש לעובדים הוא המשך התיעוש ע"י בעלי ההון, שמצדו נגרם משולי הרווח הגדולים שניתן להשיג כשהפועלים הם זולים – איזון שוק קלאסי.
    ואולם לתהליך הזה לקח הרבה זמן לקרות, הרבה מאוד זמן שבו הנהירה מהכפר לעיר רק התגברה והותירה את האיזון על כנו. למעשה הצורך המתגבר במשכילים ומומחים הוא הוא שאפשר למעמד ביניים לצמוח; עד היום פועלים חסרי התמחות עובדים בשכר נמוך מאוד ובתנאים הרבה פחות טובים.

    (זה מצדו יצר את המיתוס שהשכלה = כסף, ואולם כשמציפים את השוק במשכילים שוב ייקח הרבה זמן עד שמישהו ינצל זאת לפתיחת עוד עסקים שזקוקים להם. עד אז השוק מוצף באנשים עם תואר ובלי פרוספקטים)
    (חוץ ממהנדסים. מהנדסים תמיד צריך איכשהו)

    אני אפסיק לסטות מהנושא ואחדד את הביקורת שלי לכדי האמירה הבאה: אני לא רואה מה הפועלים היו יכולים לעשות ע"מ לשפר את התנאים בהם הם חיים, מלבד לקום על בעלי ההון ולקחת לעצמם את כל שולי הרווח ע"י השתלטות על המפעלים. זה לא הופך את זה לצודק, אבל אם אין אלטרנטיבה אפשר להבין למה הסוציאליזם תפס כל כך חזק בראשית המאה הקודמת.

  2. הפועלים לא יכלו לשפר את מעמדם מפני שהכפריים זרמו פנימה ושיפרו את מעמדם-הם. אבל זה לא אומר שתנאי הפועלים לא יכלו להשתפר בכלל. קודם כל, עצם השגשוג הכלכלי העלה לאט את רמת החיים של כולם. גם מי שעבד יום ארוך וקשה, קיבל יותר ויותר תמורתו, וגם שעות העבודה בזמני שגשוג ירדו. מרקס מזכיר את זה דווקא הכיוון ההפוך, כשבזמן משבר כלכלי השכר יורד אם לא ניתן (לפי חוק) להאריך את יום העבודה – בזמן שהפועלים עצמם, הוא אומר, היו מעדיפים להאריך אותו כדי להרוויח מספיק.
    שנית, ייתכן שהשגשוג היה אף מהיר יותר אם לא היו מגבילים אותו בשורת חוקים. אנחנו רואים את זה לאחרונה בסין, שצמחה ב-10% בשנה כל שנה עד לא מזמן, אבל עכשיו הצמיחה בה מאטה וחוזרים לדבר שם על ליברליזציה ורפורמה אגררית כדי להאיץ חזרה את הצמיחה.

  3. חשוב: העיור החל בגלל העליה בתוחלת החיים ולא גרם לה. לחילופין, אפשר לתאר את התהליך כהרס מכוון של אזורי הכפר באנגליה (עקב גידול האוכלוסיה והאצולה ששלטה על כל הקרקעות), אילו בתחילת המאה ה 19 ההון היה מושקע גם בפיתוח חקלאות ולא בתעשיה, היינו יכולים לראות את המהפכה הירוקה (הגידול בתפוקה החקלאית עקב שימוש בדשנים ומדבירים) מאה שנה קודם. את השיפור המאוחר יותר במעמדם של הפועלים אפשר לתאר כייצוא הניצול על מעבר לאוקיינוס, שנמשך כיום בסין – כלכלה מוטת ייצוא עד כדי כך שכולם שם סופרים את הימים להתפוצצות הבועה וייסוף היואן – ומשם לתסריט היפני המוכר – קפאון כלכלי מתמשך.

    • יורם, אתה יכול לתאר כל דבר באיזה צורה שאתה רוצה, השאלה היא אם יש לך את המסגרת העובדתית והרעיונית כדי להצדיק זאת. אנחנו פיתחנו בפוסטים הקודמים מסגרת רעיונית על תוספת הערך ומושג הניצול (שהתחילה מההצעות של מרקס ושיפרה אותן עם הידע של היום) והגענו למה שכתבתי למעלה. אם יש לך אלטרנטיבה, אתה צריך לתמוך בה. למשל: איפה ההוכחה שהעלייה בתוחלת החיים הקדימה את העיור? המספרים שאני הבאתי מראים את ההיפך, וציינתי מקורות.
      עם זאת, אני מסכים אתך שאזורי הכפר לא היו עניים משמים – הרי היסטורית, אין דבר שבו הממשלה מעורבת יותר מקרקעות. בתקופה הקדם-קפיטליסטית כל הכוח נבע מבעלות על קרקע, ולכן השיטה הפוליטית שיקפה זאת. כפי שכתבתי, כל הצדדים כולל בעלי הון מסויימים משתתפים בכיפוף הידיים הפוליטי שמרקס מתאר, ומעטים נלחמים עבור שיטה הוגנת עם חוקים אחידים לכולם.

  4. עשיתי מחקר של 20 דקות. ומצאתי 3 מקורות שהיו בראש טבלת המצוטטים בגוגל.
    For example, in 1840 average life expectancy at birth was 45 years in rural Surrey, but only 26 years in Liverpool, which had trebled in size in 40 years.
    http://www.cepr.org/pubs/bulletin/dps/dp121.htm
    והנה מאמר מסיינס על הקשר בין מחלות מדבקות בגיל נמוך לירידה בתוחלת חיים http://www.colorado.edu/ibs/cupc/short_courses/biodemography/readings/crimmins_readings/Inflammatoryexplife-spans.pdf
    במאמר הזה מתוארת הפגיעה בבריאות כתוצאה מהמעבר מהכפר לעיר בתקופה הטרום מודרנית http://www.dl.mozh.org/up/Health__Civilization_and_the_State__A_History_of_Public_Health_from_Ancient_to_Modern_Times.pdf
    בקיצור, בתקופת המהפכה התעשייתית איש לא נהיה בריא יותר מזה שעבר לעיר. בכפרים פשוט לא היתה פרנסה וגידול האוכלוסיה הביא ליציאת הבנים הלא-יורשים מהאזורים הכפריים. הם הלכו לעבר ייסורים ומות מאותה סיבה שאנשים צעירים עושים את זה לאורך כל ההיסטוריה: מישהו עם אינטרס שיכנע אותם שכדאי להם.

    עיקר כוונתי: בהיסטוריה ובכלכלה קל להחליף בין סיבה ומסובב מפני שבד"כ הם שלובים זה בזה – שני תהליכים שמזינים זה את זה כמו עליה בתוחלת חיים ועליה בתפוקה תעשייתית.
    בשל כך אני חושב שהיומרה למצוא שיטה הוגנת עם חוקים אחידים היא נאיבית כמעט כמו הספרים של רנד. עדיף למצוא שיטה שבה נוכל להתכתש באופן תרבותי בלי שאף אחד – גם אם הוא משוכנע שהוא נושא את העולם על גבו – ישיג יתרון מוחלט על שאר העולם.

    • בקצרה:
      המאמר הראשון שלך אומר שבאזורים שונים היתה תוחלת חיים שונה, מה שלא סותר את מה שאמרתי על עלייה בתוחלת החיים. הסיבה שבאזורים הכפריים יכלה לעתים להיות תוחלת חיים גבוהה יותר, היא שאלו שאחרת היו מתים ברעב מחוסר תעסוקה עברו למקום אחר.
      המאמר השני שלך מראה שוב שהיתה ירידה מתמדת בתמותה. עכגשיו, אין ספק שבעיר, כמו שכתבתי למעלה, מתו מכל מני דברים וגם שם התנאים היו קשים. אבל בכפר ציפה לאנשים האלו מוות מרעב, ואז מספרי תוחלת החיים בכפר היו נראים אחרת לגמרי.
      וכן, אנשים עם אינטרסים שכנעו אותם שכדאי. ולמה הם לא חזרו חזרה? בהקשר הזה אני נזכר בפתגם "קשה להסביר לאדם דבר כשפרנסתו תלויה בכך שלא יבין". כאן המקרה הפוך: פרנסתם של הכפריים היתה התלויה בכך שיעברו לעיר, אז היה קל לשכנע אותם. הם עברו כי הם הבינו שזה הסיכוי שלהם לא לגווע ברעב.

      ולבסוף, אני מקווה שקראת את הפסקה הבאה מהמאמר הראשון שקישרת:
      Mckeown claimed that his analysis of the epidemiological evidence showed that the major influence on the decline in mortality was a steady rise in 'living standards' and the associated rise in average nutritional intake. Mckeown also identified 'municipal sanitation' and 'hygiene improvements' as a positive but very much secondary factor, which only assumed importance during the last third of the nineteenth century. This 'nutritional determinism' ascribed improvements in the health of the nation to rising living standards, with a reduced incidence of respiratory tuberculosis (t.b.) the most important epidemiological feature.

      העלייה המתמדת באיכות החיים אפשרה לאנשים לא לגווע ברעב, כי התיעוש אפשר לפחות אנשים להאכיל יותר אנשים, ושעות העבודה של הפועלים אפשרו להם לפרנס את החקלאים בצורה טובה יותר.

  5. פינגבק: הקפיטל (10,11): מְעֵבֶר לפועל היחיד « תפרים

  6. פינגבק: הקפיטל (12,13): הכה את המומחה « תפרים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s