הקפיטל (7,8): קאזוס בלי

בפרקים 7 ו-8 מרקס לוקח את המסגרת של הפרש הפוטנציאלים שהגענו אליה בפרק הקודם, ומציג אותה בצורה אחרת, לא דרך כמות העבודה אלא דרך יום העבודה. המטרה היא ליצור מסגרת רעיונית שתעזור לנו להבין את המלחמה על אורך יום העבודה.

הטיעון הבסיסי הוא פשוט: בעל ההון משלם את עלות העבודה הדרושה לקיים את הפועל למשך יום עבודה, אבל כדי למצות את הפרש הפוטנציאלים, הוא צריך להעביד אותו כמה שיותר במהלך היום הזה. על הטיעון הזה נוסף דיון בגבולות המינימום והמקסימום של חלק הזמן שאפשר להעביד את הפועל. המינימום, כמובן, הוא החלק שמחזיר את העבודה שמושקעת בקיום הפועל. המקסימום הוא למעשה רק היכולת הפיזית של הפועל והעובדה שיש רק 24 שעות ביום. מכיוון שאין מקסימום תאורטי, קביעתו של המקסימום לפי מרקס היא רק עניין של כוח: "במקום שעומדת זכות שווה מול זכות שווה – באה האלימות ומכריעה ביניהן".

עם העובדה שלבעל ההון יש אינטרס להגדיל את הפרש הפוטנציאלים של הפועל, אין סיבה להתווכח. זו טענה כל כך טריוויאלית שאפשר לשאול לשם מה קראנו את כל הפרקים הקודמים. אבל אנחנו זוכרים שלא רק הפועל תורם הפרש פוטנציאלים. בעל ההון שנתון בתחרות צריך גם להגדיל את הפרש הפוטנציאלים של עצמו ושל האנרגיה וחומרי הגלם, כדי להגדיל את הרווח או להשאר תחרותי. עם זאת, הפרש הפוטנציאלים של הפועלים ושל מקורות האנרגיה הם עניין של היצע וביקוש, ויש לו שליטה רק על העבודה של עצמו. בעל הון שרוצה להרוויח יותר, לכן, חייב להגדיל את המאמץ המנטלי: למצוא רעיונות חדשים, שווקים חדשים, שיפורי תהליך, אנשים טובים יותר, וכן הלאה.

ההיצע והביקוש הם גם אלו שקובעים את גבולות יום העבודה: ככל שעולה מחיר הפועלים, חלק גדול יותר מהפרש הפוטנציאלים של כל המעורבים בעניין נופל בידיהם, והם יכולים לחלק אותו כרצונם – לשכר גבוה יותר או ליום עבודה קצר יותר. ככל שהוא יורד, יותר מהפרש הפוטנציאלים נופל בידי בעל ההון.

חלק גדול מאד מהחטיבה הזו מופנה לאינספור דוגמאות לכך שבעל ההון ישאף להגדיל את יום העבודה, והפועלים לקצר אותו. ככזה, זה חלק מיותר. אבל אם אנחנו קוראים את הדוגמאות מתוך מחשבה על היצע וביקוש, אנחנו רואים תמונה שונה של המציאות: במקום מאבק בין מנצל למנוצל, אנחנו רואים שני צדדים קצת שונים. בצד אחד, פועלי בתי החרושת, שכבר מועסקים. בצד השני, בעלי ההון ואנשי הכפר. שני האחרונים באותו הצד, מפני שהצד הראשון רוצה להטיל מגבלות על הביקוש לעבודה או על ההיצע שלה (להגביל את שעות העבודה של נשים למשל, או לקבוע חסמי כניסה לטובת גילדות של אמנים) ואילו בעלי ההון שלא רוצים בכך נושאים על נס – אז כמו היום – את "הזכות לעבוד", זכותם של עוזבי הכפר לקבל עבודה במפעל. כשחסרים עובדים, הם גם עושים את המאמץ הלוגיסטי לחבר בין מזי-הרעב בכפר לבין המפעלים הדורשים ידיים.

כדאי להתעכב על הנושא של המעבר מהכפר לעיר, כי הוא מכיל בתוכו שני נושאים שרלוונטיים גם היום: נושא ההתאבדות החברתית בצריכת-יתר, ובקטנה, נושא חברות ההשמה. מרקס מספר לנו על התהליך למשל בפסקה הזו:

פה ושם, בתקופות של שגשוג קדחתני, נבעו פרצות-סכנה בשוק העבודה. כך היה למשל בשנת 1834. אולם כאן באו האדונים החרשתנים … והציעו לשלח את 'עודף האוכלוסייה' מן המחוזות החקלאיים אל הצפון, תוך הכרזה, כי 'החרשתנים יוכלו לקלוט ולצרוך עודף זה' … נפתחה לשכה במאנצ'סטר ונשלחו לכאן רשימות של הפועלים מן המחוזות החקלאיים המחפשים עבודה … והללו נשלחו מסומנים בתויות, דרך תעלות-מים ובקרונות משא".

הפועלים המדוברים היו כולם אנשים חופשיים. מדוע, אם כן, הסכימו לטיפול הזה? את התשובה נותן לנו מאט רידלי בפרק הראשון של ספרו "האופטימיסט הרציונלי", שבו הוא עוקב אחרי משפחה החיה את חיי האידיליה הכפרית:

Father's scripture reading is interrupted by a bronchitic cough that would kill him at 53 – not helped by the wood smoke in the fire (he is lucky: life expectancy even in England was less than 40 at 1800). The baby will die of the smallpox that is now causing him to cry; his sister will soon be the chattel of a drunken husband. The water the son is pouring tastes of the cows that drink from the brook. Toothache tortures the mother … The stew is grey and gristly yet meat is a rare change from gruel; there is no fruit or salad at this season.

מרקס, שמצטט תוחלת חיים של 42 שנה בעיר, מצליח איכשהו להחמיץ שוב ושוב את העובדה שבכפר הרבה יותר גרוע מבעיר. שעבודה של 18 שעות ביום עדיפה על מוות ומחלות. שאף שהתנאים בעיר היו קשים, בכפר הם היו קשים בהרבה.

עם זאת, מרקס מניח שהתנאים האלו יישארו לנצח, מכיוון שהשיטה שלו לא משאירה מקום לשינוי המחירים של העבודה. לכן, הוא אומר לנו, אנו צפויים לחיסול האוכלוסין, בשעה שהכפריים עוברים לעיר, בה חייהם מתקצרים בעבודה קשה. "'אחרי המבול' – הנה הסיסמה בשביל כל קפיטליסט". אותו סיפור סופר על אי הפסחא: צריכה בלתי נפסקת של משאבים הביאה להדרדרות לרעב וחיסול האוכלוסין. אבל הסיפור על אי הפסחא לא מבוסס ויש לו אלטרנטיבה מדעית שאומרת שהוא מעולם לא קרה – את שני הסיפורים האלטרנטיביים סקרתי בעבר.

הסיבה שהסיפור על אי הפסחא לא נכון, ושגם תחזית חיסול האוכלוסין של מרקס (ושל כל אלארמיסט מאז ועד היום) לא התגשמה, היא בדיוק האלמנט החסר בתאוריה של מרקס: היצע וביקוש. ככל שיותר מהכפריים עוברים לעיר, כפי שראינו אצל מרקס, קשה יותר להשיג כוח עבודה חדש, ואין מנוס מלשפר את התנאים של הפועלים. מרקס מביא מספר דוגמאות לאיך השינויים בהיצע ובביקוש משנים את תנאי הפועלים, אך דבר מזה לא מספיק כדי לעזור לו לראות את החור בתאוריה.

עוד משהו שאנחנו רואים באינספור הדוגמאות של מרקס הוא את ההשפעה החיובית של הקפיטליזם על הביקוש. אותו היצע של פועלים מזי-רעב היה קיים מראשית ההיסטוריה. מה שאפשר להם להחלץ מהעוני הזה הוא המעבר ההדרגתי של תעשיות ממלאכה הדורשת התמחות לתעשייה הדורשת ידיים ללא הכשרה. היציאה הגדולה של המערב מעוני היא תולדה של הפחתת הדרישה להתמחות עם שהטכנולוגיה החליפה את המומחה. המומחים כמובן לא אהבו את זה, ולכן המלחמה נגד השיטות החדשות.

במעבר מהכפר לעיר היו מעורבות גם חברות כח-אדם, וכאן אנחנו נכנסים לתחום התעמולה של שני הצדדים. לחברות ההשמה של אז היה שם חסר-מזל משהו: סוכני בשר-אדם [flesh agents]. אבל "מה יש בשם? זה לו קוראים אנו ורד בכל שם אחר ריחו ימתק." סוכני כוח האדם והקפיטליסטים, לעומת זאת, לעולם לא טוענים שריחו ימתק, שהחברות מבצעות שירות חשוב ושהם מספקים עבודה לפועלים שאחרת ימותו. בכל הדוגמאות של מרקס הם תמיד מתנצלים, הם תמיד מתחננים שירשו להם להרוויח, והם תמיד יקראו לוורד בשם אחר, בין אם זה "חברת כח אדם", "חברת השמה", או מה שפחות צורם לאוזן הציבור באותו הזמן.

לסיכום, החלק הזה של "הקפיטל" חשף אותנו לכמה מהמחלוקות ארוכות השנים בין הסוציאליזם למבקריו, והבהיר לנו את מקור המחלוקת – התאורטי והאמיתי. מלחמת המעמדות, שאותה מרקס רואה כהכרחית לשיטה הקפיטליסטית, מתגלה כמאבק פוליטי רגיל בין המסודרים בגילדות לבין קואליציה של בעלי ההון והמובטלים. כיפוף הידיים ההדדי לא קשור לתהליכים הכלכליים שעומדים בבסיס שוק העבודה, אלא לחזירות של אלו שכבר יש להם: העובדים, ומצד שני, גם בעלי ההון השואפים לקורפורטיזם וטובות מהממשלה. הליברליזם לא נתפס כאינטרס של אף קבוצת לחץ, למרות שהוא כנראה הפשרה הטובה ביותר לכולם.