נשים מוקטנות

זה כבר יותר משנה מאז שכתבתי על גורלה העגום של בת' מארץ', שנולדה וגדלה ללא שום אגו. היא כמעט מתה ממחלה בגלל זה, והבריאה ממנה רק כדי לדעוך למוות. בזמן האחרון נתקלתי בנושא הזה שוב, פעמיים: בעוד דמות ספרותית, וגם בילדה אמיתית אחת, שאם יש לה מזל תצליח להמנע מאותו גורל.

הדמות הספרותית היא זו שעליה אני יודע הכי הרבה, אז נתחיל ממנה. קתרין הלסי (קייטי) היא דמות משנה בספר "כמעיין המתגבר", שאת התרגום החדש שלו גמרתי לקרוא שלשום. היא מסיימת את תפקידה באמצע הספר ומקבלת הופעת אורח אחת לקראת סופו. הגורל של קייטי דומה לשל בת' מארץ', אבל הסיפור שלה שונה משמעותית בכמה דברים, וגם מסופר לנו ברזולוציה מספיק גבוהה כדי לעקוב אחרי התהליך.

אנחנו פוגשים את קתרין לראשונה בעמ' 72, וכבר שם אנחנו לומדים על הבדל חשוב בינה לבין בת': היא לא נולדה חסרת רצון. למעשה, היו לה רצונות ומאוויים משלה, ואחד מהם ברור מכולם ושמו פיטר קיטינג. פיטר הוא אחת הדמויות הראשיות בספר, והיחסים בינו לבין קייטי מאירים פנים באישיותו. אבל הסיפור של קייטי הוא פן בפני עצמו: היא בפירוש התחילה עם עצמיות כלשהי, והסיפור שלה הוא על איך דודה (שאיתו היא גרה מאז מות אמה) הרס את העצמיות הזו במלחמה פסיכולוגית ממושכת. הניסיונות שלה, מהרגע הראשון, לשמור לעצמה את פיטר מפני דודה, מדגישים הן את הפוטנציאל שלה לרצון עצמי והן את תפקידו של דודה בהריסתו. גם זה בשונה מבת', שהעצמיות שלה פשוט הוזנחה.

דודה הוא אלזוורת' טוהי, הנבל הראשי בספר. הוא נבל במלוא מובן המילה, נרקיסיסט במודל וולדמורט. אבל השיטות שלו הן אחרות. הוא שואב אליו אנשים שמעריצים את מה שנראה כחוסר האנוכיות שלו, שאליו הוא מטיף. הפגישה השנייה שלנו עם קייטי (עמ' 92) מתרחשת מחוץ לאולם שבו הוא מרצה על דברים כאלו, משום שקייטי מקדישה יותר ויותר מזמנה לעזור לדוד שלה, כי היא מרגישה שזו חובתה וזכותה לעזור למישהו כל כך מוסרי וחסר אנוכיות.

קייטי ממשיכה לגור עם הדוד שלה אחרי ההופעה הזו, ואז יום אחד היא מופיעה בדירה של פיטר, שהבטיח לשאת אותה לאשה (מתישהו), ודורשת להתחתן מיד. למה?

אם אספר לך, תחשוב שהשתגעתי. פתאום היתה לי הרגשה שאף פעם לא נתחתן, שמשהו איום קרה ושאני צריכה לברוח מזה.

קייטי לא יודעת שהיא בורחת ממה שדודה עושה לה, כי הוא הרי כל-כך נחמד. אבל לצערה, האביר על הסוס הלבן שלה הוא הסוציופת הברור של הספר, פיטר קיטינג. אז הם לא מתחתנים, היא לא נמלטת מטוהי, והדעיכה ממשיכה. בעמ' 192 אנחנו רואים אותה שפופה, רועדת, מפילה דברים, כשהיא בחברת פיטר וטוהי. כל אותה סצנה טוהי מפעיל את גמביט ההיפוך הפולני במטרה למנוע מהם להתחתן.

אז קייטי הופכת לעובדת סוציאלית, שמקדישה את כל זמנה ומרצה לאחרים, אלא שהיא מגלה שלאט לאט היא נהיית יהירה, פטרנליסטית, ולא מסוגלת לשמוח בהצלחות של בני טיפוחיה, ורק נעלבת כשאלו הושגו ללא עזרתה (כן, איין ראנד לא סובלת עובדות סוציאליות, זה נושא לפעם אחרת). ואז היא בפעם הראשונה והאחרונה בספר שמה את האצבע על הבעיה שלה, ואומרת לטוהי:

אני אומללה. אני אומללה באופן מחריד, נורא ולא-מכובד. זה נראה לי כמעט… טמא. וחסר יושרה. ימים שלמים אני מסתובבת ומפחדת להביט בעצמי. וזה רע. אני מרגישה… שנעשיתי צבועה. תמיד רציתי להיות כנה עם עצמי, ואני לא כזאת, אני לא כזאת!

וטוהי, לאחר שיחת-מה, עונה לה את מה שהוא יודע:

את באמת רוצה תשובה? … הרי את בעצמך ענית לשאלה שלך, בדברים שאמרת. על מה דיברת, על מה התלוננת? על העובדה שאת לא מאושרת. על קייטי הלסי ולא על שום דבר אחר. זה היה הנאום הכי אנוכי ששמעתי.

ואלזוורת' מנצח את ניסיון המרד, אם כי יש פרפור-גסיסה חזק כשפיטר קיטינג מופיע כדי להתחתן איתה, והיא מאושרת לרגע, ואומרת לדודה, "אני לא מפחדת ממך, דוד אלזוורת'".

אבל בסוף אין חתונה, אין התרחקות בריאה מטוהי, וקייטי מתה. לא פיזית – רק נפשית. כך היא מתוארת באפיזודה האחרונה בסיפור שלה (חוץ מהופעת האורח בשער 4):

קולה נעשה יבש ותקיף. כשדיברה, היו תנועות פיה מסתירות את שני הקמטים שנחרשו לאחרונה מנחיריה עד לסנטרה. … עיניה לא היו נעימות למראה. היא דיברה בלוחמנות רבה וטענה שתפקידה אינו מעשה של חסד, אלא של "תיקון".

והיא היתה אומללה וצבועה בדיוק כפי שאמרה לטוהי שהיא נהיית, אבל היא השלימה עם כך. מתה מבפנים.

זהו סיפורה של קייטי. וזה יכול להיות סיפורה של מישהי אמיתית. לפני זמן מה נכחתי בדיון בין פרופ' יוסי יונה (מצוות ספיבק-יונה שאתם מכירים ממחאת הקיץ שעבר) לירון ברוק: סוציאליזם מול קפיטליזם. במהלך הדיון סיפר לנו פרופ' יונה על האחיינית שלו, שבאה וסיפרה לו בהתלהבות שיש לה בבית-ספר שיעור יזמות. "אתם מבינים," הוא אמר לנו בזלזול, "הם לומדים ליזום". וכך הוא ביטל בהינף יד את האפשרות שילד יוכל ללמוד ליזום. זה אולי לא מפתיע, בהתחשב בכך שבמהלך כל הדיון פרופ' יונה גנב לטוהי את השורות ללא הפסקה, אבל לנו נותר לקוות שאולי לפחות האחיינית שלו גדלה אצל הוריה האוהבים, ולא סופגת יותר מדי מהזלזול המקטין של דוד שלה. שלא תגמור כמו קייטי או בת'.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s