בדרך כלל אני מנסה להוציא את המימד האישי מהכתיבה, כי הוא פשוט לא מקדם אותנו לשום מקום. אבל אווה אילוז שכנעה אותי שאסור לי להפנים ולהדחיק את הכעס שלי, אז הנה: אווה אילוז הקפיצה לי את הפיוז (ויצא לי חרוז ובא לי תפוז). אם מדעי הדשא הישראליים באמת מאוכלסים באנשים כמוה, אין תקווה. האמת, אני לא חושב שזה המצב: כל פעם שהדיון נסב על שלמה זנד למשל, יש מי שטורח להזכיר לי שאקדמאים אמיתיים לא לוקחים אותו ברצינות – פשוט, הם הרוב הדומם.
אז מה פרופ' אילוז (פרופסורית, ישמור השם) עשתה שמצדיק את זה? בתור התחלה, היא פרסמה מאמר בהארץ, שתוקף את הפסיכולוגיה כענף של משרתי הכוח שכל מטרתו הוא להפוך אותנו לכנועים, להדחיק ולהפנים את הכעס החברתי שלנו, ולהאשים את עצמנו בהכל במקום להאשים את המערכת ולפעול לשנותה. התקציר מופיע בראיון איתה במוסף "גלריה": להמשיך לקרוא
תפרים 