ווייצמן ידע, טבנקין ידע, משה שרת ידע

האירוע לזכר מעפילי קלאדובו-שאבאץ שחזרתי ממנו זה עתה היה מושקע ומרגש. שמענו את הסיפור (שוב, לבוגרים מבינינו, ולראשונה, לדור הנינים), הקשבנו לרב ישראל לאו, שגרירי אוסטריה וסרביה, מזכיר הממשלה צבי האוזר ואחרים, ונחשפנו לתכנית ההנצחה של המועצה לשימור מבנים, שרוצה לשקם מבנה במחנה עתלית להנצחת מעפילים שלא הגיעו ארצה. נוסף על מעפילי הסטרומה והפטריה שזכורות לנו מהבגרות בהיסטוריה, גם מעפילי קלאדובו שאבאץ לא הגיעו.

הקוץ באליה היה נאומה של דליה עופר, שכתבה ספר על הפרשה. כשעלתה לנאום נשאלה ע"י המנחה מדוע הפרשה לא נכנסה לתודעה כמו הסטרומה והפטריה. במקום לענות בשני משפטים ולהמשיך הלאה לסיבות שלה לחקור את הפרשה, עופר מרחה על פני נאום שלם (שהתארך יותר מהזמן שהוקצה לה) על כך שעומס הפרשות הקשורות לשואה לא מאפשר לנו לזכור את כולן, ושקלאדובו-שאבאץ לא שונה בהרבה מאחרות. כמובן, זה חוסר טאקט עצום להתמקד במסר הזה בערב לזכרם. אבל אני הולך להתעלם מכך, ובשם אותה אובייקטיביות אקדמית מזוייפת אני רוצה לענות פשוט: קלאדובו-שאבאץ כן חשובה, וכדאי להבין למה לא זוכרים אותה. והסיבה היא זו ולא אחרת: האניה דאריין.

נתחיל מהתחלה: בשנת 1939 קיבלו כ-1200 מעפילים, רובם מאוסטריה, אישור מהנאצים לצאת את גבולות שטחי הכיבוש הגרמניים. הם עלו על אניות נהר והפליגו במורד הדנובה, בתקווה להגיע אל הים השחור ולהמשיך משם על אניית מעפילים לישראל. אלא שהאניה המיועדת לא הגיעה בזמן לנמל. המעפילים, בין אם משום שלא יכלו להמשיך בלי שתהיה להם אניה ובין אם משום שהנהר קפא בזמן שחיכו לה, נתקעו בקלאדובו, בסרביה של היום. שגריר סרביה סיפר לנו באירוע שהוא גדל באיזור והכיר את האניה "צאר ניקולאי השני" כמסעדה צפה, ומעולם לא ידע שהסיעה את מעפילי קלאדובו שאבאץ.

לאחר כשנה של המתנה לאניה, כשהם חיים כפליטים, הועברה הקבוצה לשאבאץ, בכיוון ההפוך מיעדם. ב-1941, בעודם מחכים שם לאניה, הם נתפסו ע"י הנאצים בפעולת תגמול על הרג חיילים נאצים בידי הפרטיזנים. 1000 מעפילים נרצחו – הגברים בבורות ירי שחפרו בעצמם, הנשים והילדים במשאיות גז. רק 200 בני נוער ניצלו, כשהוצאו מהקבוצה מבעוד מועד ונשלחו לישראל על ידי עליית הנוער, ונקלטו בקיבוץ גן-שמואל. בין ה-200 היתה סבתא שלי.

מדוע חיכו אנשי קלאדובו-שאבאץ כל כך הרבה לאניה שכבר היתה להם? השאלה הזו עומדת באוויר עד היום. המוסד לעליה ב' קנה את האניה דאריין כדרוש, אך מישהו בהנהגת היישוב החליט למכור אותה לבריטים לצרכי פעולות מיקוש במעלה הדנובה. העסקה הזו עוכבה בזמן שאנשי עלייה ב' ניסו לבטל את רוע הגזירה, ובמשך שנתיים העניין היטלטל מפה לשם, עד שהיה מאוחר מדי. מי נתן את ההוראה למכור לבריטים? אף אחד לא מודה, אבל לאנשים שהיו מעורבים יש רשימת חשודים קצרה. ומה שחשוב יותר, הוא שברור שכל המוזכרים בכותרת ידעו מהעניין. למעשה, הכותרת לקוחה מדברי איש המוסד לעלייה ב' שהיה מעורב ישירות בפרשה. וכאן טמונה חשיבותה: הרבה לפני "עסק הביש", כך בטוחים עד היום ניצולי הפרשה, היתה פרשה זו "עסק הביש" הראשון, טיוח של ראשי היישוב שפחדו שיואשמו במחדל שגרם למותם של 1000 יהודים.

את הטיוח הזה אנחנו חייבים לזכור ממש כפי שאנחנו זוכרים את אנשי הקבוצה שלא הגיעו ליעדם. והגיע הזמן, דווקא בגלל הטיוח, שפרשת קלאדובו-שאבאץ תהיה מוכרת יותר בציבור. למי שרוצה לדעת יותר, הפרשה מתועדת בסרט "דילמת הדאריין". בסרט מופיע גם השיר הזה, שהושר בפי אנשי הקבוצה ושוחזר ותורגם במהלך הכנת הסרט:

בקלאדובו, בקלאדובו
לארץ ישראל עוד נבוא
פלסטינה היא חלומנו
כחול-לבן הוא דגלנו

תקועים אנו כאן
לא יודעים כמה זמן
ודבר לא מתקדם
נשים וגברים
לספינה מחכים
מטף ועד זקן

בקלאדובו קר
וקפא הנהר
נחכה בסבלנות
הכל יעבור
נראה את האור
ונגיע לים השחור

בקלאדובו, בקלאדובו
יושבים כאלף יהודים
הם לא רמאים-גנבים
אנשים ישרים וטובים

כאן אין עבודה
ואין מה לאכול
אך אנחנו בלי תלונות
החורף כאן קר
ודבר לא נותר
רק לשפיצר לחכות

בדנובה עולים
בדנובה יורדים
אך בינתיים כאן עוגנים
עוד לא מאוחר
נפליג כבר מחר
מקלאדובו על הנהר

[וחוזרים להתחלה]

עדכון: כפי שקוראת ציינה נכון, הדאריין בסופו של דבר הגיעה לנמל וגם העלתה מעפילים – רק מאוחר מדי לאנשי קלאדובו שאבאץ.

עדכון 2: למטה, בתגובה לשאלה של נירית, הוספתי גם קישורים לסרטונים של דליה עופר בערוץ יד-ושם ביוטיוב המספרים על הפרשה, ולספר על הפרשה.

מודעות פרסומת

9 מחשבות על “ווייצמן ידע, טבנקין ידע, משה שרת ידע

  1. גם אני נכחתי באירוע לזכר מעפילי קלאדובו-שאבאץ. עד לפני חודשיים לא היה לי מושג כיצד ניספו ביוגוסלביה דודתי , בעלה וביתם שרה'לה התינוקת. הזדעזעתי לשמוע את דבריה (הטיוח) של דליה עופר, שלולא כבוד המעמד הייתי מתפרצת כנגדה.
    אמי ז"ל נפטרה לפני שש שנים, ועד יום מותה לא סלחה על כך שלא הצליחה לקבל תשובה כיצד ומדוע אחותה ובני משפחתה שהוצאו מוינה ב-1939 ע"י עליה ב' במטרה להגיע לפלשתינה – לא הגיעו!
    אני לא מסוגלת להתעלם מ"האובייקטיביות האקדמית המזוייפת" (כלשונך ).
    תודה לך על כתיבת הדברים.
    יהודית (גיטל) זימרת – גיטל – גוסטי על שמה של דודתי ז"ל

  2. וויצמן ידע ועוד הרבה אנשים בארץ ישראל כבר יודעים וזוכרים את הפרשה החל משנת 1982. מעליםאת זכר יקיריהם בכנסים, מנציחים מספרים, ואף יוצאים למסע התחקות אחר המסע שלא הגיע, (ראה מכתבו של שמואל דוד לחברים שלא ידעו). ועם כל זאת , קשה להאמין שאנשים שיקיריהם ניספו באותו ארוע מכונן לא טרחו לברר דבר על נסיבות הרצחם והם מתעוררים בשנתיים שלוש האחרונות ובמקום לעלות על דרך ההנצחה שהתחילו אלה שכן טרחו לדעת ולבדוק, הם פתאום מגלים בתדהמה, ומנסים לטשטש ולקעקע את הזיכרון המצטבר עד עכשיו. ההכחשה של הזיכרון אינה תורמת דבר לכבוד יקירינו. אנא הפסיקו את מסע ההכחשה הזה ויפה שעה אחת קודם.

    שמואל דוד
    דור שני
    אביו ודודו היו בין הניצולים
    סבו וסבתו נרצחו בשאבאץ ובסיימישטה

    • שמואל, המשפחות זכרו, ועוד איך, וכל הכבוד למי שנשא בעבודת הזיכרון. גם במשפחה שלי הפרשה היתה מוכרת, וכמו שדליה אמרה היו מדי פעם איזכורים (כתבה, סרט). השאלה בפוסט היא על החשיבות של הפרשה. דליה טענה שאין לפרשה יותר חשיבות מפרשות אחרות, ולכן היא לא תפסה מקום בזכרון הרשמי, כמו שתפסו הסטרומה והפטריה. אבל פרשת הדאריין כן חשובה ואי אפשר להתייחס למעפילי קלאדובו שאבאץ בלי להזכיר את הדאריין. זה הכל. לא אמרתי שאף אחד לא זכר את קלאדובו שאבאץ, אבל כשמישהו מתעלם ממה שעומד ברקע, שרבים מניצולי הפרשה בטוחים שהוא טיוח של הנהגת היישוב, כדאי להעמיד דברים על דיוקם. אתה לא חושב?

  3. היי יוסף..
    גם אני נכחתי באירוע המדובר.. אבל לצערי סבתי נפטרה שהייתי בת 9 ולא ידעתי שום דבר על הפרשה.
    אשמח אם תוכל להפנות אותי כדי לקבל רשימות או מידע או משהו שיוכל לעזור לי במסע המחקר שלי
    תודה מראש
    נירית אבירם
    נכדתה של נלי שושנה גראור

  4. חברים שלום, אני אחת ממארגנות הכנס בגן שמואל בסוכות 2012. שותפה גם להקמת אתר הנצחה לפרשה בגן בכפר סבא. בקרוב נעמיד אבן באתר להנצחת השואה בקיבוץ גן שמואל להנצחת 27 בוגרי השומר הצעיר אשר נרצחו במסעם לישראל ונרצחו ע"י הנאצים בפרשה הידועה כפרשת קלאדובו – שאבאץ. אני מחפשת בני משפחות של אותם 27 בני נוער אשר לא זכו להגיע, על מנת להזמינם לטקס חנוכת אבן ההנצחה. אפשר לקבל אצלי מידע נוסף של שמות אנשי השומר הצעיר שנספו. קבוצה גדולה של השומר הצעיר, אשר הצליחו לקבל סרטפיקטים, הגיעה אחרי מחנה עתלית לקיבוץ גן שמואל, ביניהם גם אמי זוזי שיק – יעל פגי. לפרטים: מיכל שבולת 0544278152

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s