הארי פוטר ואתרוג הקסמים

בצרוף מקרים מעניין, חזרתי לקרוא את "הארי פוטר ומסדר עוף החול" בדיוק בשעה שעיתונות הדפוס הישראלית בקשיים מתוקשרים ביותר. מה הקשר בין קוסם צעיר עם משאלת מוות לבין קריסת מעריב, אתם שואלים? ובכן, ב"מסדר עוף החול"  (מעכשיו ה"פ 5) אנחנו נכנסים לעומק הפוליטיקה הקוסמית ומאבקי הכוח בין הטובים לרעים נהיים מורכבים מאי-פעם. כמובן, איפה שיש פוליטיקה ומאבקי כוח יש גם עיתון: "הנביא היומי", עיתון הקוסמים הנפוץ ביותר, כמעט ללא תחרות. מתחרה מולו רק "הפקפקן", שבשלב זה הוא צהובון זול המתמחה בכתבות על שנורקקים פחוסי-קרן.

כבר בהתחלה של ה"פ 5, אנחנו מגלים שהעיתון מטייח אירוע חשוב (הופעתו מחדש של וולדמורט בסוף ה"פ 4), ועוסק בו-זמנית בקמפיין הכפשה נגד הארי. כפי שרמוס לופין, לשעבר המורה להתגוננות מכוחות האופל בהוגוורטס, מסביר להארי:

While the Ministry insists there is nothing to fear from Voldemort, it's hard to convince people he's back, especially as they don't want to believe it in the first place. What's more, the Ministry's leaning heavily on the Daily Prophet not to report any of what they call Dumbledore's rumour-mongering.

הפסקה הזו נשמעת לנו אמינה כי אנחנו מכירים עיתונים. אבל היא לא נשמעת אמינה אם אנחנו מכירים את "הנביא היומי". נכון שהעיתון מעולם לא היה מחוייב יתר על המידה לאמת, אבל בה"פ 4 העיתון לפחות ממלא את התפקיד המסורתי שלו: בכל הזדמנות, בצדק או לא, הוא תוקף את משרד הקסמים (שהוא למעשה ממשלת הקוסמים, ורק מטעמי מסורת נחשב למשרד בממשלת בריטניה). כמובן שבה"פ 4 משרד הקסמים הוא "הטובים", בזכות היותו מקום עבודתו של ארתור וויזלי, שהוא בבירור מ"הטובים", ולכן המתקפות מוצגות כחוסר צדק. אבל הן מבהירות לנו שהנביא היומי הוא עיתון עצמאי, שרוצה למכור עותקים ומוכן לתקוף את הממשלה בשמחה כדי לעשות זאת.

אז איך זה שעיתון עצמאי ותוקפני פתאום הופך לפודל של השלטון? גם כאן, אולי, הצורך למכור עותקים משחק תפקיד. כדי למכור עותקים, צריך כתבות מעניינות, ולשם כך צריך גישה לפנים מוקדי הכוח, לשיחות הרגישות ולהדלפות העסיסיות. אפשר להניח שכמו בעולם האמיתי, גם הנביא היומי מעסיק "עיתונאי חצר", המקיימים הסכם אי-תוקפנות לא כתוב עם אנשים מתוך המערכת, כשהם מבטיחים לאתרג (מלשון "לשמור על האתרוג", מילה שהפכה לפועל כשהתקשורת החליטה לשמור על אריק שרון ולא לדווח על פרשיות שחיתות עד שתיושם ההתנתקות) את הקשרים שלהם בתמורה למידע פנימי. במצב כזה, משרד הקסמים יכול להפעיל לחץ על העיתון פשוט ע"י איום במניעת גישה. המשרד לא עשה זאת בה"פ 4 כשהיה מדובר, בכל זאת, בפשלות קטנות במדור הספורט וכדומה. אבל בה"פ 5, שר הקסמים מרגיש שהכסא שלו בסכנה.

אבל האיום הזה לא יכול להיות קטגורי: לעיתון יש דרכים אחרות להשיג מידע, ואם זה חשוב לו (מוכר עיתונים) הוא ישתמש בהן גם אם הן קשות יותר. לופין כבר הסביר להארי קודם שהציבור לא רוצה לשמוע על חזרת וולדמורט, ועל כך מוסיפה ריטה סקיטר, כתבת הנביא היומי:

All right, Fudge is leaning on the Prophet, but it comes to the same thing. They won't print a story that shows Harry in a good light. Nobody wants to read it. It's against the public mood.

אז יש לנו שתי בעיות בעיתונות הקוסמים, שהן בדיוק כמו העיתונות הלא קסומה: תלות גדולה מדי בפוליטיקאים אותם היא אמורה לבקר, וצורך לפנות לציבור שלא אוהב אמיתות לא נעימות.

בשעה שעיתונות הדפוס בארץ בקשיים, יש מי שמנצל את הרלוונטיות של הנושא כדי להיזכר שבעצם, כלב השמירה של הדמוקרטיה הישראלית היה לפעמים פודל פחדני וחנפני. שהעיתונות שלנו משמשת יותר מדי כשופר של הממשלה ודובר צה"ל, ולפעמים, הפוך מלהיות שופר, משתיקה פרשות שייטב לציבור אם יידע עליהן. לפעמים יש הרגשה של פיצול אישיות: לפעמים העיתונות תוקפנית ולוחמנית, ולפעמים מאתרגת ומפנקת. הכל תלוי בכך שהציבור ירצה לשמוע את הדברים הקשים מספיק כדי להצדיק את שריפת הגשרים עם האנשים בלב המערכת.

אז איך אפשר לפתור את העניין הזה? אני לא יודע איך אפשר לגרום לאנשים להתעניין יותר במה שלא נעים לשמוע, אף שזו בעיה שמונעת מאתנו לשמוע על הרבה דברים רעים שקורים אצל מקהלת מלאכי השרת בלבוש ירוק-זית. אבל אני מסוגל לחשוב על כמה דרכים לצמצם את התלות של העיתונים בממסד.

  1. כמו תמיד, הדעה שלי היא שפחות ממשלה זה יותר טוב. העברת תחומי עיסוק מהממשלה לארגונים התנדבותיים של החברה האזרחית ממילא תקטין את היכולת לשחיתות, וגם תשלול את היכולת להתחבא מאחורי "שיקולי ביטחון" וצנזורה.
  2. גם בתוך החברה האזרחית אפשר להעביר דברים. העיתונים נמצאים כרגע באגף של החברה שנקרא "השוק" (החופשי, עדיין, למרות הדרישות לערב את הממשלה בעיתונות שנשמעות לאחרונה). אבל יש עוד אגף נרחב שמתנהל באגף ההתנדבותי: בלוגים, שמתעסקים בעיקר בדעות אבל גם מייצרים חדשות; דיווחים לרשתות חברתיות של אנשים שנמצאים שם; עמותות כמו העמותה לחופש המידע; ועוד. אז אפשר להעביר לשם את העיתונים, ולהקים עיתונים בתמיכת עמותות, שיהיו תלויים רק ברצון התורמים לקרוא חדשות רציניות.
  3. אם כבר דיברנו על עמותת חופש המידע – גם זו דרך: להכריח את הממשלה לתת לנו מידע במקום לסמוך על רצונה. זו הדרך הכי פחות אפקטיבית, לטעמי, מפני שהאחראים על יישום חוקי חופש המידע הם בדיוק אלו שיש להם עניין שהחוקים לא ייושמו. החתולים שוב שומרים על השמנת. אבל אי אפשר להכחיש שלחוקים האלו בכל זאת יש הצלחות, אז גם זו דרך לגיטימית.

למען הסוף הטוב, אזכיר שגם הנביא היומי שינה את עמדתו כאשר עמדת הציבור השתנתה. יש תקווה גם לעיתונות דהיום: ברור שאת הפורמט הנוכחי של חנופה לקהל ודוגמנית בעמוד האחורי כבר לא קונים. אז אולי הגיע הזמן לנסות פורמט של עיתון אחראי ומאוזן המתרכז בביקורת עניינית, ולא באלבום האחרון של אתם-יודעים-מי. ואולי כל מה שהעיתונים צריכים לעשות זה לשנות את המודל העסקי ולהפסיק לתת את התוכן שלהם חינם באינטרנט. כל כך הרבה אולי – אבל צריך לבדוק אותם לפני שמכניסים כסף ממשלתי למגזר שהבעיה העיקרית שלו הוא תלות בממשלה.

מחשבה אחת על “הארי פוטר ואתרוג הקסמים

  1. פינגבק: יאיר לפיד בכפר חיים – סיכום « תפרים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s