הקפיטל (19): א' הוא א'

ייתכן שחלק מהקוראים חשבו שנכנעתי, אבל לא נכנעתי ואין לי כוונה להיכנע. עברתי בחיי דברים גרועים יותר מכתיבה משעממת ורפטיטיבית. אז לקחתי חופשת קיץ ארוכה, התרעננתי, וקראתי בזריזות את פרקים 14-18 שלא ממש הוסיפו משהו חדש מעבר למניפולציות אלגבריות וערבוב נוסף של מה שכבר עלה. גם פרק 19 עוסק בנושא שכבר פגשנו, אבל הפעם, באיחור ניכר, אנחנו צוללים לעומק המשמעות העולה ממנו וכך מזדמן לנו לבחון את גישתו של מרקס לנושא התמריצים לעבודה שטרם בחננו לעומק. פרק 19 מנסה להוכיח ששכר המשולם לפי יחידה שקול לשכר המשולם לפי זמן עבודה.

כזכור מפרק 1, לעבודה הממוצעת המושקעת במוצר מסוג מסויים קורא מרקס העבודה החברתית ההכרחית לייצור מוצר זה. למה הממוצע הוא הכרחי? כך מיישב מרקס את האקסיומה שלו לפיה ערך החליפין של מוצר נקבע ע"י זמן העבודה שהושקע בו, עם העובדה הקשה להסתרה, שכל עובד משקיע כמות זמן אחרת באותה תוצרת, בהתאם ליכולותיו, חריצותו וכן הלאה. אבל ההגדרה הזו מובילה לצרות. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

אינפלציה בארה"ב – שלב ההוכחות

שוב מצאתי את עצמי בדיון בלי גישה לאינטרנט. הפעם, כשניסיתי להסביר על כך שהדפסת הכסף בידי הפדרל ריזרב פשוט מוציאה כסף מהידיים של הציבור ונותנת אותו למקורבים ולעסקים כושלים, טען בן שיחי שאין אינפלציה בארה"ב. מכיוון שלא יכולתי לצטט מהזיכרון מספרי אינפלציה, עברתי לטקטיקה הסטנדרטית למקרים כאלה בדיבייט (ואולי כאן אפשר לציין שהוויכוח היה בפגישה של וותיקי מועדון הדיבייט): "אפילו אם". בשיטה הזו אתה מקבל לצורך הדיון את טענת היריב ומראה שאפילו אם היא נכונה, עדיין אתה מנצח. במקרה שלנו, טענת "אפילו אם" שלי היא שההשוואה אינה לאפס, אלא למה שהיה קורה לולא הדפסת כסף, דהיינו דפלציה. דפלציה היתה מייצגת בסך הכל את השמדת הערך הדמיוני הרב והחובות האבודים שכלכלת ארה"ב צברה במשך השנים, ואילו הערך האמיתי היה נשאר בידי מי שהרוויח וחסך אותו.

עכשיו יש לי חיבור לאינטרנט, ואפשר להראות גם את הטענה המקורית. בארה"ב יש אינפלציה. המשרד לסטטיסטיקת עבודה (Bureau of Labour Statistics) של הממשל הפדרלי מפרסם את נתוני המדד (Consumer Price Index) מאז 1913, ומהנתונים הזמינים בניתי את הגרף של תקופת המשבר הפיננסי הנוכחי: להמשיך לקרוא

די לרדיפת שותי הנס

ביום חמישי בצהריים אכלתי עם קבוצת המחקר בה אני חבר ארוחת צהריים במסעדה מחוץ לאוניברסיטה. לקינוח הזמנתי נס קפה. קיבלתי כוס עם קפה בצד אחד וחלב וסוכר בכלי נפרד. הרגשתי בר מזל: בדרך כלל אני מקבל את הקפה שלי הרבה פחות מחובר. במסעדות אחרות כבר קיבלתי כוס מים חמים עם שקיק אבקה בצד. הגדילו לעשות בעלי העניין עצמם: בסניף של קפה עלית בשבוע שעבר שילמתי על נס קפה, ואז הונחה לפני כוס קרטון, והופניתי אחר כבוד אל המיחם שעמד בצד עם אבקת קפה וסוכר. ונגמר החלב. להמשיך לקרוא

במספר 14 נגמר האשראי

כשלאחר שיקול זהיר החלטתי לתת ליאיר לפיד אשראי, שתי נקודות חיוביות דיברו בעדו בעיקר: שהוא עד היום לא דפק אותי בניגוד למתחריו, ושהוא יצא נגד שביתת הסטודנטים של 2007 בטור שלו בעיתון. ידעתי שעוד נכונו לי הפתעות עד הבחירות, כשאחד-אחד יוכרזו המצטרפים לרשימה. כשהוכרזו, הרשימה נראתה כמו כל דבר אחר שקשור ללפיד: תערובת שחלקה טוב וחלקה פחות טוב. את יעל גרמן למשל אהבתי, ויעקב פרי הוא בתחום האפור מבחינתי. ואז בא הנציג האחד ששינה את התמונה וביטל בהינף יד אחד את שתי הנקודות העיקריות לזכותו של לפיד. בועז טופורובסקי, מס' 14 ברשימה, קיבל מלפיד בקבלנות את התפקיד של להיות מי שכבר דפק אותי, בכך שהנהיג את שביתת הסטודנטים שבה לכאורה לפיד לא תמך. טופורובסקי הוא לא בתחום האפור – הוא כל כך שחור שהוא פולט קרינה לפי חוק סטפן בולצמן. מכיוון שחזרתו לזירה הפוליטית מדירה שינה מעיניי, מילולית (ארבע ורבע לפנות בוקר בזמן שאני כותב זאת), אולי עדיף לנצל את נדודי השינה ולצעוד יחד בין הזכרונות, ולהסביר למה בועז טופורובסקי הוא האנטי-תזה לכל מה שמפלגת "יש עתיד" הבטיחה לייצג.

כמו לא מעט ראשי אגודות סטודנטים, טופורובסקי חיפש לעשות רעש. לפני שעלה נושא ההשכלה הגבוהה לכותרות, פתחה אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, בראשותו, את השנה בסימן מלחמה בפקידי האוצר. הפגנה, לא חשוב על מה. כשהוכרז על הקמתה של וועדת שוחט לבחינת תקצוב ההשכלה הגבוהה, אני מתאר לעצמי שבאגודה הכריזו על יום חג: הנה, עילה אמיתית למלחמה. בלי לדעת מה יהיו מסקנותיה של הוועדה ותוך סירוב מוחלט להשתתף בדיוניה, טופורובסקי גרר את אגודות הסטודנטים בישראל לשביתה ארוכה של למעלה מ-40 יום. להמשיך לקרוא