הקפיטל (22): אחד בפה ואחד בבנק

אחרי שעסקנו ספר שלם בתנועות ההון, בפרק 22 אנחנו עוברים לעסוק בבעל ההון עצמו. מתחילים משאלה טכנית: מה עושה בעל ההון עם הרווח שלו? התשובה לשאלה הזו פשוטה: חלק הוא צורך בעצמו, וחלק הוא חוזר ומשקיע. אבל איזה חלק? החלוקה בין הצריכה העצמית להשקעה חוזרת נתונה לבחירת בעל ההון, מה שמביא אותנו לעסוק גם בפסיכולוגיה של בעל ההון וגם בתפקידו החברתי.

בראשית, אומר לנו מרקס, בעל ההון כפוי על ידי התחרות "להגדיל את הונו כדי לקיימו בידו". ולכן, "הרי צריכתו שלו-עצמו דומה עליו כגזל  שהוא גוזל את הצבר הונו" [עמ' 487] והוא גוזר על עצמו פרישות כדי שיישאר בידו מספיק הון כדי להשקיעו שוב ולעמוד בתחרות. אבל ככל שעובר הזמן, העניינים מתקלקלים:

עם התפתחותו של אופן הייצור הקפיטליסטי של ההצבר והעושר, שוב חדל בעל ההון מלשמש התגשמות בלבד של ההון. מתעורר בקרבו "רגש-של-חמלה אנושי" כלפי הבשר-ודם שבו והריהו נעשה אדם-משכיל עד כדי כך, שההתלהבות לנזירות מעלה בת-צחוק על שפתיו ורואה הוא בה דעה קדומה של אוגר האוצרות מימי מתושלח. בעוד שבעל ההון מהתקופה הקלאסית מליז על הצריכה האינדיווידואלית כמעשה חטא כנגד התפקוד שהוטל עליו, כעל "פרישות" מן ההצבר – הרי בעל ההון המחודש-החדיש מסוגל כבר לתפוס את ההצבר כ"הינזרות" מייצר ההנאה אשר בו.

מתוך פסקה זו ודומות לה אפשר במאמץ כלשהו להוציא את דעתו של מרקס על המניעים של בעל ההון. ראשית, בעל ההון מהתקופה הקלאסית שהונע ע"י שילוב בין רגש של חובה חברתית ("חטא כנגד התפקוד שהוטל עליו") וקמצנות פשוטה של אוגר אוצרות, עליה כבר דיברנו בפרק 3.  אחריו, בעל ההון המודרני, שהפך לאדם משכיל המזלזל בחסכנות העבר ו"מרחם על עצמו", כלומר נכנע לייצר ההנאה שבו.

הטענות האלו למניעי בעל ההון לא מוכחות פסיכולוגית, אלא רק משמשות לניגוח. ואולי מרקס ידע ממה הוא מתחמק, כי בבחינה ביקורתית יש כמה שאלות שאין להן מענה. למשל – למה חל השינוי? למה בכלל יש הבדל בין בעל ההון הקלאסי למודרני? למה רק עכשיו בעלי ההון הם כאלה תאוותנים בעוד שבעבר היו גיבורים סטואיים? האם זו ההשכלה החדשה של בעל ההון? למה שבכלל השכלה תשפיע כאן? אם זו ההשכלה, הרי שבעל ההון אולי למד משהו על יכולת החלוקה הנכונה. ואולי זה רק בגלל שהצבר ההון עכשיו גדול יותר ומאפשר צריכה גדולה יותר ממנו שלא על חשבון החלק שהולך להשקעה? אם עוקבים אחרי מרקס מספיק הוא בסוף נותן את התשובה הנכונה:

עומד בעינו השער של עודף הערך, ואפילו הוא יורד – ובלבד שירידה זו תהיה איטית יותר מעליית הכוח הפרודוקטיבי של העבודה – הרי גדלה הכמות של עודף התוצרת. ולפיכך: אפילו חלוקתו של עודף התוצרת להכנסה ולהון נוסף נשארת כשהיתה, אפשר שתגדל הצריכה של בעל ההון בלא שתפחת קרן ההצבר. [עמ' 497]

למעשה, בעל ההון יכול לצרוך יותר אבסולוטית בלי לצרוך חלק יחסי גדול יותר, מכיוון שהוא נהנה מאפקט ריבית-דריבית על החלק שהוא כן חוזר ומשקיע. למה זה מפריע למרקס? על זה נדבר בהקשר לתפקידו החברתי של בעל ההון. אבל קודם, כדי למצות את הדיון שלנו בפסיכולוגיה – מה האלטרנטיבה?

הענף שחוקר את הפסיכולוגיה של בעלי ההון, בלי כוונה, הוא הפסיכולוגיה החיובית, עליה כבר כתבתי בעבר. ענף זה של הפסיכולוגיה חוקר אנשים בריאים ואיך ניתן לשפר את חייהם. בין השאר חוקרים בפסיכולוגיה החיובית את המוטיבציה האנושית – מה מניע אותנו לעשות דברים? אחת המסקנות המעניינות היא שיש מניעים חיצוניים (פחד, תחושת חובה, לחץ חברתי) ויש מניעים פנימיים (צורך בתחושת מסוגלות, שאיפה להגשמה עצמית, צורך באוטונומיה, וכו') – והמניעים הפנימיים הם החזקים והיעילים יותר. יש סיכוי טוב יותר להגיע להישגים גבוהים אם ההנעה היא פנימית ונובעת מהדברים החיוביים האלו.

התיאור המפורט ביותר שמוכר לי של בעלי הון המונעים פנימית נמצא כמובן בספריה של איין ראנד, ולמרות שאין בהם תורה פסיכולוגית מסודרת, פיתוח הדמויות מכיל לא מעט ממה שאנחנו מחפשים. זו כנראה אחת הסיבות לכך שראנד משכנעת אותי אישית הרבה יותר מכל כותב סוציאליסטי שניסיתי לקרוא. סיבה נוספת היא תורת תפקידו החברתי של בעל ההון, שהיא הנושא שנשאר לנו לדבר עליו.

אחרי הדמוניזציה הסדרתית של בעל ההון במהלך הספר, הופתעתי לגלות שבכל זאת לבעל ההון גם יש תפקיד חברתי:

רק בה-במידה נעוצה הכרחיותו החולפת שלו בהכרחיותו החולפת של אופן הייצור הקפיטאליסטי. ואולם בה-במידה שוב לא ערך-השימוש והנאה משמשים לו גורם מניע, אלא ערך החליפין וריבויו. בקנאותו לשיערוך כופה הוא את האנושות, ללא רחם, לייצר למען הייצור, הווה אומר: לפתח את כוחות הייצור של החברה וליצור את תנאי הייצור החומריים, שהם בלבד עשויים לשמש בסיס ממשי של צורה חברתית נעלה יותר – זו שעיקרה היסודי הוא התפתחות מלאה וחופשית של כל יחיד. רק משום שהוא הון בצורת אדם מתייחסים לו לבעל-ההון בכבוד. [עמ' 486]

בעל ההון, אם כן, משמש בתפקיד החברתי של בהמת עבודה: הוא יפתח עבורנו את אמצעי הייצור, ואנו ניקח אותם ונחלק אותם לפי "… צרוף רציונלי יותר של אמצעי הייצור וכוחות העבודה המצויים, שניתן להגשימו הגשמה ישירה ושיטתית" [עמ' 501]. ואם בעל ההון הוא בהמת עבודה (ובפעם הראשונה יש כאן הודאה שבעל ההון אכן עושה עבודה כלשהי), מה הפלא שאנחנו כועסים כשהוא אוכל את התוצר? אמנם, מטעמי צער בעלי חיים, "לא תחסום שור בדישו" – אבל יש גבול!

על הצרוף הרציונלי יותר שמרקס מדמיין, הוא אומר לנו "ניתן להגשים", כמנהג הפרופסור למתמטיקה שמשתמש בביטוי "ניתן להוכיח" כי אין לו כוח להראות הוכחה. ואכן, עד היום לא קיבלנו ממרקס או מאף אחד אחר את פרטי אותה שיטה רציונלית יותר שאכן תעבוד.

כדי לשפוט אם השיטה רציונלית יותר, אנחנו כמובן צריכים מדד, מטרה. והמיטב שמרקס מציע לנו (וסוף סוף הוא מציע) הוא "התפתחות מלאה וחופשית של כל יחיד". אבל כרגיל, בכך הוא עוזב את הנושא בינתיים. מהי התפתחות חופשית ומלאה? מי מחליט עליה? ולמה כל יחיד? האם אין מגבלות פיזיות להתפתחות מלאה? וכן הלאה השגות. והרי כל דת צריכה אוסף של משפטים מעורפלים שיהיה ניתן לפרש לפי צרכי השעה וגחמות כוהניה.

נשארו למרקס עוד שלושה פרקים לנסות לענות לי על השאלות האלה – מהי מטרת תכניתו ולמה שנסכים לה? האם היא תעבוד? האם זה צודק לנצל את בעל ההון כבהמת עבודה? האם עצם ניצולו כך לא יהפוך על פיה את הפסיכולוגיה המניעה אותו עכשיו? השאלה האחרונה חשובה במיוחד מפני שטענה המרכזית של ליברלים רבים היא שבדיוק זה מה שיקרה – כשהמוכשרים יבינו שמנצלים אותם, הם יעזבו. עוד שלושה פרקים, תחזיקו מעמד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s