מלבד זאת אני סבור שיש להחריב את קרתגו

לקראת האירוע שהתנדבתי להנחות בכנס "עולמות" הבא עלינו לטובה, חזרתי אל "לקראת המוסד" מאת אייזק אסימוב. בפעמים הראשונות שקראתי אותו, הספר ריגש אותי במיוחד – בעיקר בשיאו, כשסלדון "העורב" נשאר ללא מימון, ללא אהדת הקהל, ללא משפחתו וללא בריאותו, ומנסה תוך ייאוש גובר להגשים את תוכניתו לבנות את "המוסד" שימשיך את הציוויליזציה אחרי התפרקות האימפריה הגלקטית, ואת "המוסד האחר", משטרת מחשבות שמטרתה לאכוף את התכנון הריכוזי של הפסיכוהיסטוריה, תורת חיזוי העתיד שסלדון פיתח.

בקריאה החוזרת גיליתי שכל זה כבר לא מרגש אותי כל כך. חלק מזה בוודאי נובע מכך שהפעם האחרונה שקראתי את הספר היתה בתיכון. חלק מזה, במיוחד ברגעי השיא, בוודאי קשור להכרה המאוחרת שהארי סלדון, גיבור הספר (וקודמו, "בטרם המוסד"), הוא בעצם עוד אחד מהמניאקים שמרוב דאגה לאנושות לא נרתעים מפגיעה באנשים. אבל משהו בקריאה הציק לי עוד מהתחלה – וזה עצם הקביעה שהאימפריה היא כוח חיובי ביקום ושצריך להלחם בהתפוררותה כדי למנוע התדרדרות לעידן חושך גלקטי. אבל התהליך שאסימוב מציע הוא לא מופרך מעיקרו: כל סדרת המוסד מבוססת על "דעיכתה ונפילתה של האימפריה הרומית", מאת גיבון. אז התחלתי לשאול את עצמי אם האימפריה הרומית עצמה היתה דבר טוב, במיוחד בהתחשב במה שבא אחריה.

יזמה ועבודה קשה – מכתב לדפני

דפני היקרה – ואני אומר "יקרה" במלוא מובן המילה, כי אני מעריך אומץ, יזמה ועבודה קשה, ואני חושב שמכל "מנהיגי המחאה", את היחידה שנותרת עם הכוונות הטובות מצד אחד, ועם ההשלכות מצד שני. ובכן, דפני היקרה – מכיוון ששנינו מעריכים יזמה ועבודה קשה, כפי שכתבת הבוקר בטוש, הייתי רוצה לברר איתך לרגע למה בעצם אין לנו שיטה שמעריכה זאת כמונו.

כתבת בטוש: "אנחנו חיים במקום שלא מעודד יזמה, שלא מעריך עבודה קשה … ועוד רגע והמחירים שוב יעלו, ויהיה קשה יותר, והמינוס יגדל, והילדים במדינה יראו עוד פחות את הוריהם שעובדים גם ככה כל היום וכל הלילה, והסטודנטים יצטרכו לקחת עבודה רביעית…"

או שהחוק הוא המלך או שהמלך הוא החוק

היזמה של עלה ירוק – הרשימה הליברלית ("קנ" בקיצור), לחשוף חברי כנסת שהשתמשו או משתמשים במריחואנה בעודם שולחים לכלא את פשוטי העם על אותה פעולה בדיוק, נתקלה כצפוי בהתנגדות עזה מצד חברי הכנסת. לחברי הכנסת, אומרים לנו, זכות לפרטיות כמו לכל אדם אחר. ובכן, אם חברי הכנסת רוצים לטעון לזכויות "כמו כל אחד אחר", הרי שהם מביאים אותנו לדון בעיקרון שלטון החוק – עיקרון שהם רומסים ברגל גסה תוך שהם דורשים את הגנתו.

הקול שלי

היה אי–אז ספר, אין פסיק בו,
או שווא, נקודה או חולם.
היו העיניים שוטפות שם,
עוברות אדישות לִדְבָרוֹ.

היה בו סיפור, לא שְזָפוֹ לב,
צועק חרישית בין כריכות.
היו משפטיו כשרשיר–אות.
כבה בין דפיו גֶץ לוֹהֶב.

העט, מקפצת, נָקְדָּה שם,
עצרה לְפָסֶק דְהרה.
מָהוֹד מגרונו בשירה קם.

שורוק וצרה, כך הרמוניה
פצחה בריקוד עם כולם
ורק נקודה לא תמה.

ישראל – ניתוח אופטימי

במשך כל השנה מפגיזים אותי בנקודת המבט הפסימית על ישראל. לישראל יש כידוע הרבה אתגרים להתמודד איתם, והנרטיב שנתפר מכך בארוחות ערב שבת שלי הוא באופן גורף כזה של קריסה, כנראה שבקרוב. למרבה הצער, הסיפור הזה נוטה לנתח את העובדות המוצעות בצורה פסימיסטית, גם כשיש ניתוח אחר, וזה אולי רק מפני שראשי העוסקים במלאכת הניתוח הם פסימיסטים עד לשד עצמותם.

 כבר כתבתי בעבר הרחוק שפסימיסטים הם חצי עיוורים. הצרה עם פסימיזם היא שהוא הופך אותנו לפסיביים, מפני שלא מדובר בהבנה שיש בעיות לפתור (את זה כולם יודעים, בלי קשר לנטיה הפסימיסטית או אופטימיסטית), אלא בהרגשה שיש אלמנטים שהופכים את הבעיות האלו לבלתי פתירות. ועכשיו אני רוצה להציע את העין השניה. כדי שכולנו נרוויח מהתרגיל קצת יותר מחיוך בר-חלוף, אעשה זאת באמצעות אופטימיזם מתודי: ניתוח שיטתי שעוזר למצוא את ההזדמנויות והצדדים הטובים בעולם, בלי לשקר לעצמנו, רק עם העובדות.

את השיטה מציג הפסיכולוג פרופ' מרטין זליגמן (לשעבר ראש האגודה הפסיכולוגית האמריקאית ומפורצי הדרך של הפסיכולוגיה החיובית) בספריו, ביניהם Authentic Happiness שקראתי לאחרונה, אבל כנראה שיותר בהרחבה בספר Learned Optimism (טרם הספיקותי). אך לפני שנציג את השיטה, נתחיל מהיסודות: איך מזהים פסימיזם?