מלבד זאת אני סבור שיש להחריב את קרתגו

לקראת האירוע שהתנדבתי להנחות בכנס "עולמות" הבא עלינו לטובה, חזרתי אל "לקראת המוסד" מאת אייזק אסימוב. בפעמים הראשונות שקראתי אותו, הספר ריגש אותי במיוחד – בעיקר בשיאו, כשסלדון "העורב" נשאר ללא מימון, ללא אהדת הקהל, ללא משפחתו וללא בריאותו, ומנסה תוך ייאוש גובר להגשים את תוכניתו לבנות את "המוסד" שימשיך את הציוויליזציה אחרי התפרקות האימפריה הגלקטית, ואת "המוסד האחר", משטרת מחשבות שמטרתה לאכוף את התכנון הריכוזי של הפסיכוהיסטוריה, תורת חיזוי העתיד שסלדון פיתח.

בקריאה החוזרת גיליתי שכל זה כבר לא מרגש אותי כל כך. חלק מזה בוודאי נובע מכך שהפעם האחרונה שקראתי את הספר היתה בתיכון. חלק מזה, במיוחד ברגעי השיא, בוודאי קשור להכרה המאוחרת שהארי סלדון, גיבור הספר (וקודמו, "בטרם המוסד"), הוא בעצם עוד אחד מהמניאקים שמרוב דאגה לאנושות לא נרתעים מפגיעה באנשים. אבל משהו בקריאה הציק לי עוד מהתחלה – וזה עצם הקביעה שהאימפריה היא כוח חיובי ביקום ושצריך להלחם בהתפוררותה כדי למנוע התדרדרות לעידן חושך גלקטי. אבל התהליך שאסימוב מציע הוא לא מופרך מעיקרו: כל סדרת המוסד מבוססת על "דעיכתה ונפילתה של האימפריה הרומית", מאת גיבון. אז התחלתי לשאול את עצמי אם האימפריה הרומית עצמה היתה דבר טוב, במיוחד בהתחשב במה שבא אחריה.

כנראה שהיתרון העיקרי של האימפריה הרומית לשטחיה היה השלום הרומאי ומה שנבע ממנו: הפיתוח הטכנולוגי, החברתי  והמסחרי שבאו בעקבותיו. שטחים שנכבשו ע"י האימפריה הרומית היו חופשיים יחסית ממלחמה, נסללו אליהם דרכים מרומא, הוחל בהן החוק הרומי ועוד. אין ספק שבמקומות מפגרים כמו פרובינציית יהודה, שמנהיגיה היו עסוקים במלחמות מקומיות לאורך תקופת בית חשמונאי, היה יתרון לשלום הרומאי. במקומות אחרים, היתרון הזה פחות ברור.

היוונים למשל – למרות שלא היו ישות פוליטית אחידה מאז התפרקות האימפריה של אלכסנדר מוקדון, ובוודאי לפניה, היוונים אחראים לרוב ההתקדמות הבסיסית של התרבות שהיום היא "המערבית". הפילוסופיה, הלוגיקה של אריסטו, הדמוקרטיה, הגאומטריה, המתמטיקה, והטכנולוגיה. היוונים כבר הגיעו כמעט למנועי קיטור ומכונות חישוב.

רשת הדרכים הרומית מפורסמת, עד כדי כך שהאלטרנטיבה לא ממש מוכרת. בעצם היו שתי אלטרנטיבות, הצפונית והדרומית. מדרום לרומא, הסחר נעשה על פני הים התיכון. הפיניקים והיוונים התיישבו בכל האיזור, מטורקיה לצפון אפריקה וקיימו סחר עם כל מושבותיהם ואחד עם השני. אחת המושבות, ששמה הפיניקי קרת-חדשת, התעצמה בכוחה, והתפרסמה בשמה הלטיני, קרתגו. אותה קרתגו שנלחמה ברומא שלוש פעמים, והוחרבה בפעם השלישית. אותה קרתגו שהקריאה להחריבה, כותרת הפוסט הזה, סיימה את כל נאומיו של קאטו הזקן, אחד מסמלי הליברטריאנים בארה"ב.

מצפון, האלטרנטיבה הרבה פחות ידועה. התפישה שהקלטים היו ברברים פראים, כפי שכתבה ההיסטוריה של המנצחים, עוד מוכרת בציבור. אבל הארכאולוגיה חושפת דברים אחרים. למשל, שהיתה באירופה רשת דרכים סלולות בין מרכזים עירוניים קלטיים בגרמניה, בצרפת, ואפילו באנגליה. הקלטים בנו דרכים וגשרים, וניהלו עליהם רשת מסחר שבה מוצרי ברונזה ומטבעות מוקדמים שימשו כאמצעי התשלום. למעשה, ייתכן שבתקופה שטרם כיבוש אירופה, היתרון העיקרי של הרומאים על הקלטים היה בתורת הלחימה שלהם.

כמו שאנחנו מכירים את הסחר הבינלאומי בימינו, כך הוא היה עובד גם אז: טכנולוגיה ורעיונות חברתיים היו מופצים בדרכים הקלטיות ובספינות היווניות והפיניקיות. הקדמה והשגשוג הכלכלי היו מגיעים לכל איזור שמוכן לאמץ את השלום עם שכניו ואת הסחר החופשי כדרכו התרבותית. למעשה, גם השלום הרומאי דרש שכנוע ותעמולה נמרצת מצד אוגוסטוס קיסר ויורשיו, על מנת להטמיע ברומאים את ההכרה שמלחמות הן פחות רווחיות מסחר.

ועדיין, לשלום הרומאי היה מחיר: שחיתות, מושלים חיצוניים ומסים שהוטלו כדי לרצות ולהעשיר את השלטון המרכזי – שוד האימפריה גם במהלך השגשוג שלה. ככל שהאימפריה גדלה גם הביורוקרטיה התפתחה, עד שבסוף האימפריה קרסה תחת משקלה העצמי. פרובינציית יהודה, למרות כל הפיתוח, סיימה את התקופה כמדבר חרב, וכך גם קרתגו. ארכימדס, מגדולי המדענים של התקופה, נרצח בידי חייל רומי (ומילותיו האחרונות, לפי האגדה, היו "אל תדרכו על המעגלים שלי").

נשאר לנו החוק הרומי, שהיווה בסיס לקוד האזרחי של רוב אירופה עד תקופה מאוחרת – שבה הרפורמציה שבה לתלמוד היהודי כבסיס לחוק, והוכיחה שלא צריך אימפריה כדי ליצור דברים גדולים.

הדעיכה של רומא לימי הביניים היא ניגוד חמור למצב הגאו-פוליטי בעולם העתיק לפני האימפריה הרומית. אולי זה מפני שאחרי כל הריכוזיות, אזורים שלמים נאלצו לחפש מאפס את הדרך לעמוד בפני עצמם. אולי זה מפני שבתרבות השלום הרומי/קלטי נמזגו שבטים לוחמים – וונדלים, ויזיגותים, הונים, ושאר מרעין בישין, שחיו על החרב בשטחיהם החדשים ואילצו אותנו להמתין מאות שנים לחזרתה של תרבות השלום בין גופים מפורדים.

התפוררות האימפריה הגלקטית היתה צפויה לקחת מאות שנים. אם סלדון אכן חזה זאת מראש, במקום לשמר את האימפריה הוא יכל לפעול להקטנת הריכוזיות בה ומעבר הדרגתי לגלקסיה חופשית. במקום, הוא ראה באימפריה עצמה את הכוח המתרבת ומאחד. ההפסד של הגלקסיה הוא ההפסד של אגן הים התיכון ואירופה.

ומלבד זאת, אני סבור שיש להחריב את קרתגו.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “מלבד זאת אני סבור שיש להחריב את קרתגו

  1. פינגבק: דפני ליף וכד האפר של אוזיריס | תפרים

  2. פינגבק: פסיכוהיסטוריה: קצה הכוכב | תפרים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s