פעולה אנושית (2): הומו-אָקְטְיֶינְס מול הומו-אקונומיקוס

תמיד ידעתי שמאחורי בציר הזמן יש שורה ארוכה של אבות מייסדים: הומו-היידלברגנסיס, הומו-ארקטוס, הומו-פלורסיינסיס, ואף הומו-ניאנדרטלנסיס, שחלק את אירופה למשך זמן מה עם אבותינו ההומו-ספיינס. מאחורי מצעד הגאווה הזה משתרכים עוד כמה אוסטרלופיתקים. בקריאת פרק 2 של "פעולה אנושית" התחוור לי שאני צריך להסתכל גם לצדדים. כמו המספרים המרוכבים במתמטיקה, גם לזמן יש ציר מדומה, עליו ניצבים לצד ההומו-ספיינס בני דודים מדומים: הומו-אקונומיקוס ("האדם הכלכלי"), ושותפו הצעיר יותר, הומו-אקטיינס ("האדם הפועל"). את המונח האחרון פגשתי כבר בפרק 1, ועכשיו אנחנו נכנסים יותר למשמעותו.

בפרק 2 אנחנו ממשיכים לעסוק בבסיס האפיסטמולוגי של הפרקסאולוגיה, שאותה הכרנו בפרק 1. אפשר לראות את הפרק כהצגה של שתי שיטות משלימות, אחת מיוצגת על ידי ההיסטוריה וההומו-אקונומיקוס, השניה ע"י הפרקסאולוגיה וההומו-אקטיינס. לפני שנמשיך עם זה, לא יכלתי להמנע מעודף מילים ארוכות בפסקה הזו, כפי שגם מיזס לא נמנע מהן. אבל נמאס לי לכתוב "אפיסטמולוגיה", ולכן מעכשיו בכל הפוסטים הבאים, כל התייחסות לתורת ההכרה (הענף של הפילוסופיה העוסק ביכלתנו לדעת דברים על המציאות) תשתמש בהטיות של המילה "מזניב". למשל, "הבסיס המזניב של הפרקסאולוגיה הוא מוצק, אך יש שאלות מזניבות שעוד לא ענינו עליהן."

ובכן. ידיעה באופן כללי יכולה לבוא משני מקורות: ניסיון או הסקה אפריורית. ניסיון הוא מה שראית וחווית, והוא היסוד של שיטות אמפיריציסטיות. ההיסטוריה יכולה להתפס גם כשיטה מבוססת על הניסיון, אלא שבשונה מהפיזיקה למשל, הניסיון הוא די מבולגן, ואי אפשר לעשות בו ניסויים מבוקרים או להפריד בין משתנים בצורה חד משמעית. לכן היסטוריונים נדרשים למה שנקרא "הבנה". המונח הזה מתאר זיהוי של גורמים רלוונטיים לדעת ההיסטוריון וסידורם לפי רמת הרלוונטיות שההיסטוריון מוצא בהם. לכן בכל ניתוח היסטורי יש מימד סובייקטיבי, אבל זה לא אומר שכל ניתוח היסטורי הוא תעמולה. אמנם ההיסטוריה לא יכולה להיות אובייקטיבית, אבל היא יכולה לשאוף להיות נייטרלית.

כדי להגיע להבנה, היסטוריונים בונים "טיפוסים אידאליים", גילום של אוסף תכונות שכל אדם פרטי יכול להתאים אליו במידה כזו או אחרת. למשל "גרמני". אחד הטיפוסים האלה שהוצעו ע"י האסכולה ההיסטורית בכלכלה הוא הומו-אקונומיקוס: אדם המונע אך ורק ע"י מניע אחד, השאיפה לרווח. כטיפוס אידאלי הוא די גרוע, מפני שהוא מייצג רק אספקט אחד של האדם, ולמעשה אין אף אחד שמונע אך ורק ע"י הרצון להתעשר. בכל זאת, הטיפוס הזה שימש כלכלנים כדי לדון בפעולות של אנשי עסקים בלבד, בלי להרחיב את הדיון לפעולה אנושית באופן כללי.

הדרך השניה לידיעה, עליה מבוססת הפרקסאולוגיה, היא דרך הסקה אפריורית: מתחילים מהנחות יסוד מוצקות וממשיכים משם בעזרת לוגיקה. בשיטה זו, המסקנות שלנו יתאימו למציאות אם אין פגם בלוגיקה או בהנחות היסוד. גם כל "הבנה" היסטורית, למרות המימד הסובייקטיבי שלה, תהיה חייבת להתאים לפיתוח האפריורי, ממש כשם שאסור להיסטוריון לטעון שהיחס בין קוטר להיקף המעגל הוא 3.

במקרה שלנו הנחת היסוד היא האדם הפועל, הומו-אקטיינס. אדם שיש לו מטרות כלשהן, והוא מתעדף אותן ומגשים אותן באמצעית פעולות. אדם שמונע לפעולה ע"י אי-נוחות מהמצב הנוכחי ו/או רצון להגיע למצב טוב יותר. הפרקסאולוגיה מתחילה, אם כן, מהאדם הבודד והפעולה הבודדת. בניגוד לניתוח "חברה" כגוף אטומי, בפרקסאולוגיה ברור שכל התנהגות חברתית נובעת מפעילות של יחידים. גם כשמישהו אומר "אנחנו", זהו אדם אחד או כמה אנשים שאומרים זאת, כל אחד בנפרד. את הגורמים לכך שיאמרו "אנחנו" יש להבין בנפרד. לאינדיווידואליזם המתודולוגי הזה מוסיפים גם סינגולריזם מתודולוגי – כלומר המרכיבים הם האדם היחיד והפעולה היחידה.

בכך, מיזס בונה לנו בסיס שמזכיר לי את מושג הגרף במתמטיקה: אוסף של צמתים בודדים (אנשים) המחוברים ביניהם בקשתות בודדות (פעולות). אולי לא מפתיע שתורת הגרפים היא העומדת היום בבסיס ניתוח רשתות חברתיות, מעבר מידע, תפוצה ויראלית וכו'. מיזס מעמיד אותה בבסיס הכלכלה. מעניין שגם הענף המתפתח של "אקונופיזיקה", כפי שמוצג למשל בספר "האטום החברתי", מתחיל מהנחות כאלו, באיחור של 70 שנה.

מיזס מסיים את תיאור האדם הפועל בתשובה לכמה הסתייגויות שעלולות לעלות. קודם כל, הוא מבהיר לנו שוב שזה שהומו-אקטיינס שואף לשפר את מצבו ובוחר בין שיטות פעולה העומדות לפניו, אין פירושו שהוא מכונה לוגית. זה מתבטא גם בהשפעה על פעולותיו וגם בקטלוג הפעולות האפשריות שלו. תורשה וסביבה משפיעים גם על המטרות שלו וגם על האמצעים שעומדים בפניו:

Commom man does not speculate about the great problems. With regard to them he relies upon other people's authority, he behaves as "every decent fellow must behave", he is a sheep in the herd … Yet the common man does choose. He chooses to adopt traditional patterns or patterns adopted by other people because he is convinced that this procedure is best fitted to achieve his own welfare. And he is ready to change his ideology and consequently his mode of action whenever he becomes convinced that this would serve his own interests. [P. 46]

כמובן, שינוי אידאולוגיה זה לא דבר קל ולפעמים כרוך בדיסוננס קוגניטיבי, אבל אנשים עושים את זה, כמו שהם נפטרים מהרגלים. כשאדם מגלה שהרגל כלשהו מונע ממנו השגת מטרה חשובה יותר מהנוחות של ההרגל, הוא מסוגל לפעול כדי להיפטר מההרגל.

כל זה מראה לנו שהמסגרת הרעיונית של הפרקסאולוגיה מכילה את מה שצריך, אבל זה עוד לא עונה לנו על שאלת האופטימליות ששאלנו בפרק הקודם. לכאורה, העובדה שאדם הוא כבשה בעדר היא לא תמיד לטובתו. אדם זורם עם העדר או ההרגל מטעמי נוחות. אבל הנוחות שאנו מרגישים למשל משמירה על הרגל היא בחלקה נובעת מבסיס פיזיולוגי כלשהו, אולי משמרנות שהאבולוציה תכנתה לתוכנו. בהחלט אפשרי שמנגנונים פסיכולוגיים שבנויים לתוכנו ושבעזרתם אנו מחליטים, הם יותר רלוונטיים להתפתחות האבולוציונית שלנו מלחיים בחברה תרבותית.

אבל עד עכשיו אף אחד עוד לא טען שפעולות היחיד הן אופטימליות, ואין לי סיבה לחשוב שמישהו יטען זאת בהמשך. כרגע אנחנו עוד לומדים את בסיס השיטה. פרק 3 הוא קצר ומכיל כמה תשובות לתאוריות פולילוגיסטיות (אולי אפילו אדלג עליו בסקירה, נראה). נדמה לי שרק בפרק 4 מתחילים לבנות על היסודות שהנחנו. נחיה ונראה.

6 מחשבות על “פעולה אנושית (2): הומו-אָקְטְיֶינְס מול הומו-אקונומיקוס

  1. "He chooses to adopt traditional patterns or patterns adopted by other people because he is convinced that this procedure is best fitted to achieve his own welfare. And he is ready to change his ideology and consequently his mode of action whenever he becomes convinced that this would serve his own interests."

    אני חולק על שתי הקביעות הללו. לרוב, ההתאמה לסביבה היא דבר לחלוטין לא מודע, ואפילו כאשר אנחנו נעשים מודעים אליו (למשל, מישהו מציע פרדיגמה אחרת שתיטיב עמנו יותר), רובנו המכריע מגלה התנגדות בלתי רציונלית, חלקנו לאורך זמן ובאופן שלא ניתן להביס.

    זה איננו תמיד המצב – כולנו מכירים את תחושת ההתלהבות שבגילוי דבר פורץ דרך וחדש – אבל גם קל מאוד לחשוב רק בקווים אלה כשחושבים על עימות בין צורות חשיבה. זה איננו המצב הסטנדרטי עבור רובם המכריע של בני האדם.

    יש גם לזכור את עניין הרציונליזציה – במקרים רבים מאוד אדם מקבל החלטה ממניעים לא מודעים ולא רציונליים, ואז בונה סביב הההחלטה הצדקה בדיעבד. ולעתים קרובות מאמין בהצדקה הזאת או זוכר רק אותה גם לאחר שההרגשה הספציפית שהביאה אותו לקבל את ההחלטה התפוגגה כבר. כך נוצר מצג שווא של אדם שמנסה לקבל החלטה אופטימלית.

    אני יכול להפנות למחקרים הרלוונטיים אם יש לך ספק באשר לתפוצתה הרחבה של התופעה.

    • אף אחד לא אמר שהדברים תמיד נעשים בצורה מודעת. שוב, העובדה שהאדם *בוחר* לא מחייבת ציור עצי החלטה, כתיבת טבלאות השוואה או כל דבר כזה. הבחירה יכולה להיות מונעת מתיעדוף ערכים שקורה באזור הרגשי של המוח. אני לא בטוח שהיא יכולה להיות אחרת, בסופו של דבר.

      העובדה שאנחנו מגלים התנגדות לשינוי גם היא מוכלת בתאוריה. לכך התייחסתי בפסקה הלפני-אחרונה, על הרגלים וכו'. ההתנגדות לשינוי יכולה להיות דבר רציונלי ולא אופטימלי. היא יכולה לבטא בחירה לדבוק במה שאני כבר יודע על פני להשקיע את המאמץ בליישב אותו עם מה שאני לא יודע. גם רציונליזציה, אגב, היא משהו רציונלי מבחינה פסיכולוגית. וכאמור בפסקה האחרונה, מיזס עוד לא אמר שזה אופטימלי, ולמעשה הוא אמר בדרכים אחרות שזה לא בהכרח אופטימלי. אני עוד מחכה לראות איך מהמסגרת הכללית הזו אפשר לומר משהו על אופטימליות.

  2. תחת ההגדרה הזאת, לא קיימת החלטה בלתי רציונלית. ואז הדיון בכך הוא מיותר, ורק חשוב שלא להסתמך על הנחת היסוד הזאת בשום דבר שכן היא חסרת משמעות מתוקף רוחב ההגדרה.

    אבל בהגדרה היותר מוכרת של המילה רציונלי… אם מזהירים אותי שלא לגעת בתנור חם, ואני מרגיש שהוא חם, ואני נוגע בכל זאת – הרי שמילאתי אחר הרצון שלי לגעת בתנור, מתוך סקרנות או בכדי להכעיס או כל סיבה אחרת – תוך ויתור על רצון שהוא חזק יותר (לא להיכוות) אבל שלא הערכתי נכונה את ההסתברות שהמצב הלא רצוי יקרה. או גרוע מכך, ההיוריסטיקה של חשיבה מצב 1 עיקמה את ההסתברות הזאת לכדי משהו שעדיף לא לחשוב עליו. כתוצאה מכך הרצון האחד מולא אבל הרצון השני סוכל – לא אופטימלי. היות והיו בידי הכלים לדעת שהבחירה איננה אופטימלית, ורק הייתי צריך לעצור לרגע ולהפעיל את חשיבה סוג 2 בכדי להבין זאת ולפעול אחרת. מכאן, שהפעולה הייתה בלתי רציונלית.

    בתהליך, כשאני עושה רציונליזציה לפעולה ומחליט שבעצם אני עושה זאת כי כדאי לי לבדוק כל דבר בעצמי ולא לסמוך על אחרים, אני ממלא אחר הרצון להימנע מדיסוננס קוגניטיבי, אבל משתק את הסקת המסקנות שלי ואת היכולת לקבל החלטה באמת מושכלת – כזאת שהתקבלה לאחר בדיקת העובדות ולא לפני כן.

    כל זה קיים גם בהתנהגות קניה ומכירה. כך שאני מקווה מאוד שאין כאן הסתמכות יתר על היות האדם רציונלי בפעולותיו. הוא לא.

    קצת יותר קל לעבוד עם דברים כגון תאגידים – ריבוי מקבלי ההחלטות שם לפחות מביא לבחינה שלהן, ולכן הן נוטות להיות יותר רציונליות. אם כי גם ההחלטות האלה לא תמיד רציונליות – החלטה תחת לחץ חברתי, והחלטה מסיבות פוליטיות של מקבל ההחלטה שאינן בטובת הארגון עולות בראשי מיד, אבל ישנן הטיות נוספות.

    בקיצור, כל שיטה שמסתמכת על היות האדם רציונלי צריכה לשים סייגים רבים ושימושיה מוגבלים.

    • אתה צודק, ההבנה של המילה "רציונלי" היא מצומצמת ולכן מכילה הכל (או כמעט הכל). זה מה שכתבתי בפרק הראשון: יש פער בין ההבנה של "רציונליות" לבין אופטימליות. לכן מיזס לא מסתמך על כך שהאדם הוא השוקל-ויודע מייד המשוייך להומו-אקונומיקוס בדרך כלל. איך למרות זאת מגיעים להמלצות על חברה חופשית? אני יכול לדמיין, אבל בינתיים אני זורם עם מיזס ונראה מה הוא יכתוב.

      אגב, את הדוגמה עם התנור עשיתי בעצמי בגיל 3-4. אמא אמרה לי לא לגעת בטוסטר, ונגעתי בכל זאת. במחיר של כוויה קטנה למדתי כמה לקחים חשובים (שהטוסטר חם, שכדאי להקשיב לאמא, וכו') ואני חושב שבמקרה הזה הבחירה בסקרנות על פני צייתנות השתלמה.

  3. פינגבק: פעולה אנושית (4-7): סולם הערכים | תפרים

  4. פינגבק: פעולה אנושית (8): פּוֹאֶטִיקרטיה ודמוקרטיה | תפרים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s