אנטומיה של דיכוי פקידוני

2013-05-22 18.54.40האנשים שאתם רואים בתמונה הם לא מחנאים עליזים. הם חולים. המאהל שלהם ממוקם בהרצליה, מול ביתה של שרת הבריאות, יעל גרמן (ממפלגת "יש עתיד", אוף השם הזה מבקש כאפה). הם לא מבקשים תמיכה כספית מהמדינה או הרחבת התקציב לסל התרופות. כל מה שהם רוצים זה שירשו להם לקחת את התרופה שלהם.

איתרע מזלם שהתרופה שמקלה על כאביהם היא קנאביס. מריחואנה, בשפת עכו"מ. סם אסור במדינה שלנו. כדי לקבל אותו לצרכים רפואיים, צריך אישור מיוחד מוועדה מרכזית במשרד הבריאות. עד לא מזמן, העניין התנהל כרגיל. אי אפשר לומר שזה היה נוח לחולים, או שתהליך האישור היה פשוט, אבל היה. מהביקור במאהל השובתים למדתי למשל, שילדים במחלקות אונקולוגיות הורשו לקבל עוגיות מריחואנה. במאהל אפשר לפגוש את מי שהכינה להם את העוגיות.

אבל כשכל העניין נתון לחסדי פקידים, זה רק עניין של זמן עד שלאיזה פקיד ייכנס ג'וק לראש. אצלי במשפחה אומרים, "איינרעדע נישט איז אערדער ווי א קרענק" (וסליחה על היידיש). בעברית – ג'וק בראש זה גרוע ממחלה. אבל לפקידים אין מה לפחד: הג'וק בראש שלהם פוגע בחולים אחרים, לא בהם.

הג'וק הנוכחי הוא של פקיד שהחליט לחתוך בעשרות אחוזים את מספר האישורים הניתנים, כולל לחולים שכבר היה להם אישור, ולסבך את טופס הבקשה כך שיחייב פגיעה בסודיות הרפואית והשפלה אישית לחולים. מהדרישה האחרונה כבר נסוגו בלחץ החולים, אבל צמצום המכסות נשאר.

כדי לנסות להבין את הפקיד אפשר להסתכל במכתב ההנחיה שיצא בנושא, ומופיע בתמונה למטה. קודם כל, הפקיד מבין, וכותב כך, שחולים ייפגעו, ושהוא מונע מהם שיפור רפואי. מריחואנה נמנעת בין השאר מחולי פרקינסון. אז אם אנחנו פוגעים באנשים ממש וביודעין, יש משהו שמצדיק זאת, נכון?

הרמז היחיד לכך שמופיע במכתב הוא המשפט המסכם: "אבקש שתבחנו את התהליך שהתרחש בקליפורניה בעניין זה ושהוביל לשימוש רפואי רחב (מדי)". מה פירוש שימוש רפואי רחב מדי? האם זה עוזר ליותר מדי אנשים? האם זה מונע הכנסות מחברות תרופות אחרות? עלתה בדעתי גם האפשרות שמדובר בשימוש לא ראוי שגורם לפגיעה רפואית, אך כיצד הדבר ייתכן במצב שבו נדרש אישור של רופא מומחה כפי שהיה עד כה בישראל?

אין זאת אלא שגם כשכתב "שימוש רפואי רחב (מדי)", התכוון הפקיד לשימוש הלא רפואי. כלומר, לזליגה של מריחואנה רפואית לשוק הכללי. אז נשאר רק לשאול – כמה זליגה כזו היא יותר מדי? מהו הקריטריון לפיו מחליטים ש-7,000 משתמשים למשל הם "מספיק", ואילו  7,100 הם יותר מדי? האם עבור שלושה צדיקים תוחרב סדום? האם עבור אחד?

ממש כמו שאלוהים לא צריך קריטריון כדי להחריב את סדום, כך גם הפקידות לא צריכה קריטריון כדי לפגוע בחולים. הם רואים עצמם כמי שהופקדו על הציבור ומתייחסים אליו כילדים. אם בעיניהם זליגה של מריחואנה למבוגרים אחראיים היא בעיה חברתית, הם יעצרו אותה בכל מחיר. כי נהוג בחוגי התכנון הריכוזי לומר ש"כשחוטבים עצים עפים שבבים".

השבבים האלו פוגעים בחולים. הם פוגעים במיוחד בילדים שהזכרתי קודם. הם פוגעים במערכת אכיפת החוק שעוסקת במרדף אינסופי אחרי מבוגרים אחראים שמחפשים קצת בידור, ומשאירה את הגליל לטיפולן של מיליציות אזרחיות כדוגמת השומר החדש. הם פוגעים בעולם המדעי, שלא יכול לחקור באופן חופשי את תכונות הקנביס והחומרים הקנבינואידיים. והם עושים זאת ללא פיקוח, עם סמכויות בלתי מוגבלות, ובלי התחשבות במימד האנושי. משרודנות תמיד תהיה משרודנות.

בטווח הארוך הפתרון היחיד הוא להעיף את הפקידים החוצה, וזאת נעשה ע"י כך שניקח מהממשלה סמכויות ונחזיר אותן לעם – כלומר, לכל אחד מאיתנו. ועד אז, למה שלא תקפצו לבקר במאהל המחאה?

2013-05-22 19.07.38

פעולה אנושית (9,10): הבחירה לציית

obedience

עובד קבלן, יוצא לשאלה ואזרח קובה נפגשים בבר. טוב, אולי לא בבר, אבל כן בפרקים 9 ו-10 של פעולה אנושית, העוסקים בעוצמה אידאולוגית כמנגנון התומך משטרים, ובאלו שלא שותפים לאידאולוגיה. אלו שלא שותפים לאידאולוגיה עומדים כל יום בפני בחירה: לציית או… הבחירה הזו ברורה לגבי אזרח קובה, ולגבי חרדי לפני שיצא לשאלה. אבל מה עושה פה עובד קבלן? מיד נגיע גם אליו.

פרק 9 נקרא "תפקיד הרעיונות". הוא לוקח אותנו מהבסיס לחברה שעליו למדנו בפרק 8, שיתוף פעולה וחלוקת עבודה, עד למשטרים ואליטות. מיזס מגדיר "השקפת עולם", שהיא אוסף התאוריות, המשפטים והידע שיש לאדם. מתוך השקפת העולם רק חלק משפיע ממש על פעולותינו, ולחלק הזה קוראים אידאולוגיה. מיזס מציין שכל משטר, אפילו הנאצים, נתמך ע"י רוב של אנשים שהאידאולוגיה שלהם מנחה אותם לתמוך במשטר מסיבה כלשהי. אפילו הבריטים בהודו מוזכרים כמי שנתמכו ע"י הבחירה של ההודים לשמר את המבנה החברתי הקיים של ציות לאליטות, שבתורן נהנו מהשלטון הבריטי כערובה להמשך שלטונן. רק כשההודים החליטו להפסיק את התמיכה, בסופו של דבר נאלצו הבריטים לסגת. במצב כזה, של רוב המאמין באידאולוגיה המניעה אותו לתמוך בשלטון הקיים, אנו אומרים שהשלטון מחזיק בעוצמה אידאולוגית. להמשיך לקרוא

המחשב כקומונה

public_computer

אם יש משהו שאני מתקשה להבין זה מחשבים בלי ססמה. התחלתי לחשוב על זה במעבדה, כשמישהו שאל אותי אם אני יודע מה הססמה של המחשב שלידי. זה קורה כל הזמן, ובמקרה ידעתי, כי הססמה רשומה על פתק מעל המחשב. כך כולם יכולים לגשת למחשב הזה במהלך העבודה במעבדה.

זה טוב שיש במעבדה מחשב אחד נגיש, אבל אותה ציפייה לססמה פתוחה מבוטאת גם כלפי שאר המחשבים במעבדה. ויותר מכך, כלפי מחשבים בעולם בכלל. גם כאלו פרטיים, ואפילו על סמארטפונים יש לא מעט אנשים שלא שמים ססמה. והרי הדברים האלו הן נקודת קצה לכל המידע הכי רגיש שלנו: ססמאות לאתרים, קבצים שהדפסנו מאתר הבנק, סרטים שאנחנו לא אמורים להחזיק בעבודה/בכלל, "המגירה" המטאפורית שכולם כותבים אליה. אז איך אפשר להשאיר דבר כזה פרוץ? להמשיך לקרוא

הסלולרי וקריסת התרבות

IMG_3397_v1

בסוף השבוע עשיתי רול אחד מיותר עם הקיאק, השק היבש יצא לשחיה ולא נשאר יבש, והטלפון החכם שבתוכו נפל קורבן לסרטן של המכשירים: קורוזיה. הוא הלך לתיקון, ולמשך כמה ימים נותרתי ללא טלפון חכם, ובכלל ללא טלפון נייד.

מישהו אמר לי שבטח אני מתקשה להסתדר בלי המכשיר, שרק לפני כמה חודשים קניתי. אבל הסתבר לי שממש לא. אפשר להסתדר בחיים, כך נראה, בעזרת שורה של פתרונות חלופיים שהשתמשנו בהם בשנות ה-80 וה-90, וגם כמה מודרניים: טלפון קווי (200 דקות חינם בנטוויז'ן שמעולם לא חשבתי שאשתמש בהן), סקייפ, "אפשר להשתמש לכם בטלפון?", לתאם מראש שעת מפגש, לבדוק מסלול קו במודיעין ממחשב נייח, אטלס רחובות, ספר. כל הכתבות הסנסציוניות על איך אנחנו מתמכרים לטכנולוגיה ולא יכולים בלעדיה כשהיא נעלמת הוכחו מעשית כטפשיות מאוד – מה שממילא חשדנו. ויש לכך השלכות מעניינות גם מעבר למצב התקשורת הפרטי שלי. להמשיך לקרוא