פעולה אנושית (11-13): כסף וחישוב כלכלי

money

אחרי שדיברנו לא מעט פרקים על פעולה אנושית באופן כללי, ועל איך מפעולה אנושית צומחת חברה ואיך היא עשויה להראות, עכשיו אנחנו מתחילים להתכנס לבשר של העניין, ולהבין את אחד הדברים החשובים שיש בחברה כזו: כסף, והסיבה שהכסף הוא בסיסי כל כך לחברה אנושית, וששום מאמץ או רעיון עוד לא הצליח לדחוק אותו מהעולם ללא תוצאות הרסניות.

מיזס עושה הפרדה ברורה בין "חישוב טכנולוגי", לבין "חישוב כלכלי". אבל כמי שעסק פה ושם בבעיות אופטימיזציה, אני חושב שאפשר להגיע לנושא של חישוב כלכלי מתוך נושא החישוב הטכנולוגי, או כהרחבה שלו, אם נציג את העניין בזהירות. נתחיל מהדבר הכי פשוט שמיזס מגדיר כחישוב טכנולוגי: הדרך הטובה ביותר להשיג מטרה נתונה.

לפי מיזס, אם יש לנו מטרה כלשהי, אז האמצעים להשגתה נתונים כמובן למדידה, לקביעת היחסים המיטביים ביניהם, ולמציאת החוקיות שתעזור לנו להשיג את המטרה הנתונה ביעילות הרבה ביותר מבחינת המשאבים שיש לנו (משאב יכול להיות למשל קילו ברזל, קילו נוצות, הכשרה באמנות המחול, חשיבה מהירה וכו'). כבר כאן אפשר לעצור ולומר שהחישוב הטכנולוגי לא תמיד קל. לפעמים גם כשאנחנו יודעים את המטרה, ואפילו את חוקי הפיזיקה שחלים על כל אחד מהאמצעים שלנו, אנחנו לא יכולים בקלות לחזות את תוצאת השילוב ביניהם. אבל לחישוב הטכנולוגי יש פתרונות גם לכך.

הפתרונות נקראים אלגוריתמי אופטימיזציה. אלגוריתם כזה הוא שיטה שבעזרתה ניתן תוך חזרה על צעדים מסויימים להתחיל מפתרון פחות טוב, ולשפר אותו עד שמגיעים לפתרון הטוב ביותר האפשרי. אפשר לדמות זאת לחניך קורס מפקדי טנקים שמבצע ניווט רגלי בלילה החשוך בשנה. הוא למד את הציר פיקס ויודע שהוא צריך להגיע לכיפה, אבל הוא פשוט לא רואה מטר קדימה (מקרה שקרה באמת). אז מה הוא עושה? הוא מרגיש את השטח ברגליים. כשהוא מרגיש שהוא עולה הוא ממשיך קדימה. כשהוא מתחיל לרדת, הוא עוצר ומנסה כיוון אחר. כשכל הכיוונים הם ירידה, הוא יודע שהוא הגיע. עכשיו יש לו בעיה רצינית עם לקרוא את הקודים של הנקודה, אבל הוא הגיע.

בחברה אנושית ההערכה של האם אנו עולים או יורדים היא הערכה כספית. הכסף הוא לא, כפי שטעו לחשוב כלכלנים קלאסיים רבים, מדד של ערך פנימי, אלא יחידת אינפורמציה לגבי מה היה בעבר. המחיר ההיסטורי מספר לנו איזה עסקאות נעשו במוצר כלשהו ותמורת מה הן הוחלפו. בצורה זו הנווט שלנו לא חייב לנסות ברגליו את כל הכיוונים. הוא יכול מתוך ידיעה של מה שהיה (עד כה עלינו בכיוון צפון – למזרח ומערב ירידה) להעריך את כיוון ההתקדמות הכדאי בצעד הבא. וכאן אנו נתקלים בתכונה בסיסית של החישוב הכספי: מכיוון שמערכת המחירים משתנה תמיד, עתים לאט ועתים מהר, עקב שינויים בסביבה וכו' – פעולה אנושית היא תמיד ספקולציה. כל אדם הוא יזם, במובן זה שהוא מנסה להגיע לראש הכיפה וצריך לבצע הערכות בחשכה על כיוון ההתקדמות המהיר ביותר. כמובן, אפשר להרחיב את המטפורה ולומר שאדם שיש לו ידע טכנולוגי טוב יותר, הולך בלילה פחות חשוך ויכול לראות עוד כמה צעדים קדימה ולהגיע מהר יותר, אבל הבעיה הבסיסית נשארת בעינה: הכרת השטח שלנו אינה מושלמת, ואנו נדרשים לבצע הערכות חוזרות ונשנות על כיוון השיפור בהתבסס על מידע-עבר חלקי.

אם כאן היה נגמר תפקיד הכסף, בהיותו יחידת מידע, למעשה לא היינו צריכים כסף בחברה אנושית. היינו יכולים למדוד את השיפור הטמון בכל פעולה אפשרית ביחידות-מטרה. במקרה שלנו, אני יכול להעריך את ההשפעה של צעד בכמה מטרים הוא מוסיף לי לגובה. הכסף נהיה כסף רק כשאנחנו עוברים למקרה קשה יותר של אופטימיזציה: ריבוי מטרות.

דמיינו שבמקום חניך קמ"ט שרוצה להגיע לכיפה, יש לנו מספר מטיילים, כל אחד רוצה להגיע ליעד אחר. אף אחד מהמטיילים לא יודע לאן האחרים רוצה להגיע, אבל לכל מטייל יש כל מני משאבים. לאחד יש מכונית וקצת מים, לאחר יש דלק, וכן הלאה. עכשיו, כל המשאבים האלו הם משאבים שניתן להעזר בהם כדי להגיע ליעדים, אבל לא כל משאב מתאים לכל יעד (למשל, כדי להגיע לתחתית הנקיק שליד, עדיף לא להשתמש במכונית), חלקם אפשר להחליף אחד בשני במגבלות כלשהן (למשל, אני יכול להגיע מביתי לדיזנגוף סנטר ברגל עם בקבוק מים, או עם מכונית ודלק), וחלקם מתאימים ליעד אחד בלבד (כרטיס לרכבל בחרמון מתאים רק למי שרוצה להגיע לראש החרמון). אם נשאיר בידי כל אחד את המשאבים שהתחיל איתם, הבזבוז יהיה עצום: א' יגיע לכיפה הקרובה עם מכונית ודלק, למרות שיכל ללכת ברגל, ב' ימות מצמא בדרך הארוכה שאותה ניסה לצלוח ברגל, וכדומה.

עכשיו אנחנו מחפשים איך לשנות את חלוקת המשאבים כך שמספר רב של מטרות יושג בצורה טובה יותר, לא רק אחת. לכן אנחנו לא יכולים למדוד ביחידת-מטרה. וכמו קודם, אנחנו יכולים רק להעריך את מה שנוכל לעשות עם כל משאב. יותר נכון – כל מטייל יכול להעריך מה יעזור לו, כי המטיילים האחרים אפילו לא יודעים לאן הוא הולך. במקרה הזה, אנחנו צריכים להעמיד את כל ההערכות של כל השחקנים לגבי הצורך שלהם במשאב אחת מול השניה. הכסף הוא הכלי לבצע זאת: כל שחקן מעריך דרך המחיר הכספי של המשאבים השונים איך לקדם את מטרתו האישית בצורה שתקדם הכי טוב גם את המטרות של האחרים, משום שכך נקבע המחיר הכספי: אם מעט אנשים מעריכם שיהיה להם צורך במשאב שנמצא אצלי, אבל מעריכים יותר את מה שנמצא אצלם, אני אצטרך לוותר על יותר ממה שיש לי כדי שלהם יהיה שווה לתת לי משלהם.

כלומר הכסף הוא יותר מאמצעי הערכה לגבי היכולת שלי להגיע למטרה: הוא אמצעי הערכה לגבי היכולת של כולם להגיע למטרות מרובות. הכסף הוא "היד הנעלמה" המפורסמת: הוא מבסס את הערכתו של אדם בודד את דרך הפעולה המועדפת על הערכותיהם של כל האחרים לגבי מטרותיהם האישיות.

זהו טיבו של החישוב הכלכלי, שלא ניתן להיפטר ממנו: מכיוון שכל אדם מייצג סולם ערכים שונה, כל חברה אנושית היא בעיית אופטימיזציה שבה מספר המטרות שווה לפחות למספר האנשים. הדרך היחידה לצמצם את מספר המטרות כך שחישוב טכנולוגי פשוט יספיק להשגתן היא ע"י בחירה במספר קטן של מטרות המתאימות לאליטה כלשהי, והעמדת כל השאר מול הבחירה לציית. בכל מקרה אחר, יש צורך בביטוי של אוסף ההערכות הפרטניות לגבי היכולת להתקדם, שהוא בלתי תלוי בבעיה הספציפית של כל שחקן – וזה הכסף.

כשאנחנו מבינים את טבע הכסף כיחידת הערכה שבבסיס החישוב הכלכלי, אנחנו יכולים להבין גם כמה שימושים שגויים במושג כסף. מיזס מזכיר בין השאר את תורת יציבות המטבע, שמתייחסת לכסף כמייצג סל מוצרים קבוע, ומתעלמת מכך שהערך היחסי של מוצרים בסל הזה משתנה כל הזמן בהתאם להערכות השחקנים לגבי יכולתו של מוצר לקדם את מטרותיהם. מכאן גם שמדד המחירים לצרכן והניסיון לבטא בעזרתו "כח קניה", הם מושגים מטעים. השינויים במדד לא נובעים אך ורק משינוי בכמות הכסף (אינפלציה/דפלציה), אלא גם, בו-בזמן, משינויים בהערכות הצרכנים את חשיבות המוצרים השונים.

כל זה עוזר לנו להבין את הסירוב של כלכלנים אוסטרים להיכנס לפאניקה ממושג הדפלציה. כשאנחנו נזכרים בדפלציה של משבר 1921 באמריקה ובהתאוששות המהירה ממשבר זה, המסגרת של מיזס עוזרת לנו להבין את התופעה: שינויים בהערכות הצרכנים לגבי הצורך שלהם במוצרים כלשהם (ירידה בביקוש) הם חלק רגיל מאווירת משבר. כשהממשלה מדפיסה כסף כדי לשמור על "יציבות המטבע", היא לא מגדילה את הביקושים, היא רק מסתירה את הירידה ע"י סובסידיה לאנשי עסקים. היא מעוותת את החישוב הכלכלי ונותנת משקל רב יותר למטרות של מגזר מסויים, למען אשליה של שיפור, ולא למען שיפור אמיתי. היא מנסה לבצע חישוב טכנולוגי, היכן שרק חישוב כלכלי יכול לעזור באמת.

מודעות פרסומת

10 מחשבות על “פעולה אנושית (11-13): כסף וחישוב כלכלי

  1. פינגבק: פעולה אנושית: השגות על החישוב הכלכלי | תפרים

  2. פינגבק: מזל בר-השגה לכולם | תפרים

  3. פינגבק: פעולה אנושית (14-15): הדינמיקה של השוק והמשק | תפרים

  4. פינגבק: פעולה אנושית (16): מונופולים | תפרים

  5. פינגבק: פעולה אנושית (17): הפשע המושלם והכסף המושלם | תפרים

  6. פינגבק: פעולה אנושית (סיכום): המלחמה שתסיים את כל המלחמות | תפרים

  7. פינגבק: ממה מורכבת טפשות? | תפרים

  8. פינגבק: לסלול דרך בין שדות הדמיון – קניין רוחני ובעיותיו | תפרים

  9. פינגבק: לוֹרֶם אִיפְּסוּם לָפִּידוּם | תפרים

  10. פינגבק: פרנגי טוב משאיר כספת מלאה – מאת יוסף מלר | סטארבייס972 | The Last Outpost

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s