פעולה אנושית (14-15): הדינמיקה של השוק והמשק

dynamics

אתמול היה לי את החלום הזה שמשהו מצפצף ואני לא מצליח לכבות אותו למרות שאני מנתק את כל המכשירים במעבדה מהחשמל. כשהתעוררתי גיליתי שזה השעון המעורר, ששעה אני מתעלם ממנו. החלום הזה חוזר כל חורף, מה שאומר שבאופן רשמי נגמרה העונה החמה ואפשר לחזור לקרוא ספרים "כבדים". בפרט, אפשר לחזור ליומן הקריאה של "פעולה אנושית".

למי שכבר הספיק לשכוח, בפרקים הקודמים דיברנו על החברה כתופעה הצומחת מפעולות בודדות של פרטים, ועל בעיית החישוב הכלכלי שהם עוסקים בה: הבעיה של הקצאת משאבים אופטימלית לסיפוק סולמות העדיפויות הפרטיים של כולם בצורה מיטבית. מכיוון שמדובר בקשר של רבים לרבים בין מטרות לאמצעים, יש לנו בעיה מרובת מטרות ומרובת משתנים. בפרקים 14 ו-15 אנחנו מדברים על התהליך האיטרטיבי המשמש לפתרון בעיית החישוב הכלכלי. שמו בישראל: השוק.

במהלך קריאת הפרקים האלו, שהם כשמינית מהספר, התחלתי להרגיש שהטיעון אינו מהודק כמו פעם. בקריאה נוספת אולי הטיעון השתפר עם ההבנה, אבל לפחות בניסוח עדיין נשארו לי בעיות. נכון שכבר בפוסט הקודם ראינו שטבע הבעיה (אופטימיזציה לא קמורה) הוא שאין פתרון אחד מושלם, אבל במקום מסוים מיזס טוען שגם אי אפשר לשלב אותו עם פתרונות אחרים – שאין כלכלה מעורבת. את השאלה הזו אנחנו הולכים להכריע באמצעות דיון בתכונות של השוק כפי שעלו בפרקים אלו. קודם לכן, יש תכונה אחת של השוק שהיא יותר בסיסית: מי מניע אותו ולאן. לשאלה זו אקדיש את החלק הראשון של הפוסט.

נקודות משיכה חמקמקות

אחרי שאמרתי על מרקס שחבל שלא ידע מה שאנחנו יודעים היום על מערכות מורכבות, אני רוצה להרחיב את האמירה: חבל שכלכלנים לא לומדים בנוסף מתמטיקה ופיזיקה ברצינות. גם פרק 14 יכל להצטמצם משמעותית אם מיזס היה משתמש במונחים מוכרים לכל פיזיקאי על מערכות דינמיות (ובתמונות). אבל אם הוא לא עשה זאת, זה לא עוצר אותנו.

מערכת דינמית מתוארת על ידי "מרחב המצב" שלה – אוסף הערכים האפשריים לכל המשתנים המשפיעים עליה. בשוק, אפשר לומר שמרחב המצב מורכב ממחירי המוצרים השונים. אבל אנחנו נתחיל ממטוטלת, כי היא פשוטה ומדגימה מה שצריך. מרחב המצב של המטוטלת מורכב משני משתנים – זווית ומהירות. בציור למטה, אנחנו רואים את הטיול שהמטוטלת עושה במרחב המצב שלה, בשני מקרים שונים. העיגול השחור מתאר מטוטלת אידאלית, והספירלה הסגולה מתארת מטוטלת עם חיכוך (ומדגישה שמחלקת הגרפיקה של "תפרים" עוד בחופש).

dynamics

הטיולים האלו במרחב המצב מייצגים שני סוגים של "מושכים" – מקומות שהמערכת מגיעה אליהם בסופו של דבר. השחור מייצג מושך מחזורי, שהמערכת משתגיע אליו תמיד תחזור עליו. הסגול מייצג מושך סטטי  – ערך קבוע לכל משתני המצב שמשהגענו אליו, המצב יישאר קבוע לתמיד.

התמונה שמיזס מצייר לנו היא שיש מושכים כאלו במערכת המחירים – נקודות שלאחר התהליך האיטרטיבי של קניה ומכירה בשוק, המחירים יגיעו אליהם – אם כל התנאים יישארו כשהיו. התהליך של השוק מניע את המערכת אל המושכים. אבל לא סתם "התהליך של השוק", אלא פעולה אנושית מסוימת – יזמות. כל אחד יכול להיות יזם, וכל אחד הוא יזם במידה כלשהי, כשהוא מנסה לחזות איפה תהיה מערכת המחירים בעתיד, ולפעול לפי כך. הפעולות שאנחנו בוחרים לבצע משנות את כמויות הייצור וכמויות הצריכה, עד שנגיע לאיזון מסוים בין היצע לביקוש – המושך.

למה בכלל אנחנו צריכים יזמים, ולא מניעים את המערכת ישר אל המושך? כאן מיזס מכניס לנו סיבוך: המושכים זזים כל הזמן, כי התנאים משתנים, ולכן המערכת לעולם לא תתייצב. לכן יש חשיבות לתפקיד היזם: אם המסלול העתידי אל המושך (סטטי או מחזורי) היה ידוע, כל מה שהיינו צריכים לעשות זה להגיע אליו, ולעשות שוב ושוב את אותן פעולות של ייצור וצריכה המחזיקות אותנו במושך. העובדה שהמושך לא ידוע דורשת אנשים שינסו ללמוד לאן מושכת המערכת וללכת לשם. מי שיהיה יזם מוצלח ירוויח מכך, שכן הוא ימכור את המוצרים שהוא יודע שאחרים יצטרכו וכן הלאה. בכך הוא יספק את הצרכים של אנשים הקובעים את מיקום המושך.

יש כאן סיפור יפה על היזם כמניע של מערכת דינמית. אבל כאן צריך להזכיר את קיומו של מושך מסוג נוסף, שהעלה לי שאלות לגבי נכונות כל הניתוח הקודם למערכת המחירים. מה שנקרא "מושך מוזר" הוא נקודה (או אזור) שהמערכת יכולה לטייל סביבה לנצח בלי לחזור על אותה נקודה. אי אפשר לראות זאת בציור של המטוטלת, צריך לשם כך 3 ממדים לפחות, אך במערכת המחירים יש הרבה יותר ממדים. כשהמערכת מסתובבת סביב מושך מוזר, התופעה נקראת במתמטית "כאוס". היא רגישה מאוד לנקודת ההתחלה שלה, כך שבלתי אפשרי לחזות לאן תלך יותר מצעדים ספורים. ואם לא ניתן לחזות, האם תפקידו של היזם הוא אכן חשוב כל כך, או שמא היזם הופך להיות מישהו שבמקרה היה שם והתעשר ממזל עיוור?

התשובה הראשונה לכך היא שגם אם אי אפשר לקיים חיזוי לטווח ארוך במצב של כאוס, אפשר לבצע חיזוי לטווח קצר כלשהו – זוהי תחזית מזג האוויר למשל, לימים ספורים בתוך אקלים כאוטי. תחזית כזאת מתחילה מהכרת הכללים הבסיסיים והשלכתם הלאה, תוך הפעלת אינטואיציה כלשהי. כלומר, במצב של כאוס המערכת מעדיפה אנשים שיודעים לתפוס הזדמנויות מהירות על אנשים שמתכננים לטווח ארוך, ומחוץ למצב של כאוס – להיפך. יש לכך גם השלכה על פרלמנטים: קביעת חוקים היא תהליך שמתבסס על הערכות לטווח הארוך ולכן לא יעיל במצב של כאוס. גם הנטייה לתת לממשלה כמה שיותר מסמכויות הכנסת כדי שתתקנן תקנות אד-הוק לא משפרת את המצב, כי גם תקנות אלו נשארות לטווח ארוך ונקבעות לפי הערכה שלא בהכרח קשורה לתנאי השטח. כאוס מעדיף החלטות מהירות של יזמים הנמצאים קרוב למידע.

התשובה השניה היא שמערכת יכולה לנוע סביב מושך מוזר חלק מהזמן, ואז לנוע למקום אחר שבו יש מושך סטטי או מחזורי, שכפי שמיזס אומר – משנה לפעמים את מיקומו. במצב כזה, המערכת שלנו נעה בין יציבות יחסית ויכולת חיזוי לטווח ארוך לבין אי-יציבות והזדמנויות מהירות ומקומיות. ובתנועה הזו המערכת מאפשרת הזדמנות לכל אחד – אם התחיל עם נכסים רבים, או עם שני דולר בכיס. וגם להיפך, הכאוס יכול להרוס אנשים עם נכסים רבים והימורים גדולים לטווח רחוק ("ברבור שחור"), והיציבות יכולה לשחוק את היתרון היחסי של מי שנבנה מזריזות מחשבתו.

אם כך ואם כך, היזם שמנצח הוא היזם המשרת את הציבור באותו רגע בצורה הטובה ביותר, שזו אחת התכונות החשובות של השוק.

כלכלה מעורבת

אם בשוק מנצח מי שמשרת את הצרכן בצורה המיטבית, בכלכלה מתוכננת מלמעלה ("משק", בשפת המדינה שהיא קיבוץ נצחי) מנצח מי שיכול לשרת היטב את הכוחות הקובעים, או להפוך לכוח כזה בעצמו. אפשר לדמיין בקלות מצב ביניים: מדינה שבה דברים מסוימים פתוחים לשיקול אישי ויזמות, וחלק מהדברים מופנים, בכוחה של בחירת פער אלימה, לאן שראשי המשק החליטו. אבל הנה מה שאומר לנו מיזס על כלכלה מעורבת:

If within a society based on private ownership the means of production some of these means are publicly owned and operated – this does not make for a mixed system which would combine socialism and capitalism … These publicly owned and operated enterprises are subject to the sovereignty of the market. They must fit themselves, as buyers of raw materials, equipment and labor, and as sellers of goods and services, into the scheme of market economy … The government may cover losses of its plants or shops by drawing on public funds. But this neither eliminates nor mitigates the supremacy of the market; it merely shifts it to another sector. For the means of covering the losses must be raised by the imposition of taxes. [p. 259, emphasis mine]

למפעל אחד זה נכון. אבל מה קורה אם כל המפעלים בבעלות ממשלתית? מיזס מזכיר לנו שזה מעולם לא קרה: אפילו ברה"מ סחרה בשוק הבינלאומי – היו לה מפעלים חופשיים, רק לא בתוך הטריטוריה שלה. מצד שני, מיזס גם אומר לנו ששוק חופשי ללא הפרעה לא נוסה מעולם, כך שברור שיש משהו באמצע.

אם נתחיל מהמפעל היחיד ונתחיל להגביר את ההלאמה, נראה שדברים משתנים מהותית, אבל באופן רציף, בכמה תחומים: יזמות, תחרות, ריבונות הצרכן הם המרכזיים שבהם. ראשית, ריבונות הצרכן תיפגע בשתי צורות: היכולת שלו להחליט על מה להוציא את הכסף שעבד עבורו תפגע, מפני שחלק (הולך וגדל על ציר ההלאמה) מהכסף הזה הולך לספק את החישוב האוטיסטי של המתכנן הריכוזי במקום את החישוב הכלכלי שלו; וככל שיזמים שאינם מגובים מכספי מיסים סוגרים את הבסטה, גם האפשרויות הפתוחות בפני הצרכן יורדות בהדרגה. זה, אגב, מה שאנחנו מצפים שיקרה מחוק סטימצקי, למרות ששם ההתערבות היא לא בצורה של מיסוי ישיר אלא נכלולית יותר. כשהצרכן הוא רק אחד מהקובעים לאן יילך הכסף שלו, ומנגד התעשיין מקבל כסף לא רק מהצרכן אלא גם מהמדינה, ריבונות הצרכן נפגעת. באיזה מידה? תלוי באיזה מידה המדינה מכסה הפסדים או מונעת ממתחרים להכנס לשוק. כלומר, במידה משתנה באופן רציף.

עכשיו כשהתעשיין מקבל כיסוי להפסדיו, ברור שהוא פחות מודאג מתחרות, פחות מסתכן בהשלכה מהשוק בגלל מתחרה חדש או בגלל שלא סיפק את רצון הצרכנים במידה מלאה. יתר על כן, אופי היזמות שלו משתנה. בחלק הקודם דיברנו על היזמות כיכולת לחזות את רצון הצרכנים בעתיד ולפעול לפי התחזית. עכשיו, כשרצון הצרכנים פחות רלוונטי, גם הסוג הזה של היזמות פחות רלוונטי. לכן יותר חשוב לחזות מה יהיו מהלכי הכוחות במישור הפוליטי – כדי להשאר קרוב לצלחת ולפעול לפני הדחת פטרונו הנוכחי של המפעל. כמה יותר חשוב לתעשיין להתעסק ב"יזמות פוליטית" במקום ביזמות עסקית? תלוי, שוב, בחלקה של המדינה בהקצאה מחדש של משאבים שהוצאו ממעגל החישוב הכלכלי. כלומר, במידה משתנה באופן רציף.

נדמה לי שזה מספיק לי כדי לומר שיש כלכלה מעורבת: כזו שבה החישוב הכלכלי צריך להתחשב במעורבות מדינית, שבה חלק מסוים מהמשאבים לא כפוף לחישוב הכלכלי והיזמות מוחלפת בפוליטיקה – במידה משתנה. בכל מקום שבו אין הלאמה מוחלטת, פועל מנגנון שוק כלשהו. אבל היכולת שלו לפתור את בעיית החישוב הכלכלי משתנה באופן רציף לפי רמת המעורבות הממשלתית והתכנון הריכוזי.

ייתכן שכל מה שמיזס התכוון זה שמצב הפעולה של השוק הוא שונה מהותית משל התכנון הריכוזי, ולכן כל שילוב ביניהם יכול להיות רק תערובת ולא תרכובת – שני החומרים ביחס כמותי שונה, ולא חומר חדש עם תכונות חדשות. אז אולי אפשר לתת לו ליהנות מהספק. בוודאי ששאר הטקסט, עד כה, מתייחס לכלכלה המעורבת שתיארתי כאן כמצב מובן מאליו. אבל ניסוחים לא זהירים כאלה הם מהסוג שמשאיר את התחושה הקלושה של סהרוריות שדיברתי עליה בתחילת הסדרה.

גמר חתימה טובה לכל האמיצים שהגיעו לתחתית הפוסט, ונפגש בפרקים הבאים.

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “פעולה אנושית (14-15): הדינמיקה של השוק והמשק

  1. יש לי כמה שאלות:
    האם הפונקציה שאתה ממקסם היא סקלרית? מה הסקלר הזה אומר? אם היא לא סקלרית – מה הוא הווקטור שהיא מחזירה כאשר מזינים לה מצב מחירים מסויים של השוק? מה המטריקה של הווקטור הזה (הרי אתה חייב לדעת להגיד אם תוצאה א' של שוק מסויים טובה מתוצאה ב' של שוק אחר)?

    כשניסיתי להבין לעצמי מהיא הפונקציה ראיתי שבכל לא קשור להגדיר את הטווח שלה כיוון שעל פניו הוא ווקטור ה"שמחה" של כלל השחקנים בשוק. אם זה המצב אז קשה מאוד למצוא לו מטריקה שמאפשרת לדבר על תהליך אופטימיזציה.

    ואם יש תשובות לשאלות האלו אז: מה משפיע על צורת הפוטנציאל? אני מניח שהטכנולוגיה, מזג האוויר, עומק וסוג המחצבים ועוד המון גורמים נכנסים דרך צורת הפוטנציאל. אם כך אז האם הסביבה הרגולציונית לא נכנסת מאותו כיוון גם היא?

  2. כן, מדובר בפונקציה ווקטורית, זו המשמעות של אופטימיזציה מרובת מטרות. במצב כזה יש משמעות לאופטימליות-פָּרֶטוֹ (קבוצת הפתרונות שאף אחד מהם לא יותר טוב מהאחרים בכל המטרות). חוץ מזה אנשים מגדירים פונקציה סקלרית לפי הצורך שלהם, למשל מינימום של סכום הריבועים. מה הכי נכון לבעיית השוק? אני לא בטוח איך לנסח את זה מתמטית.

    כל מה שמשפיע על השיקולים של בני אדם משפיע על צורת הפוטנציאל, כולל הרגולציה וכולל המחירים עצמם.

  3. אם כך אין שוק שאיננו מעורב – הרי גם במדינה מינרכיסטית לעילה הפתרונות היעילים מושפעים מעצם המונופול הממשלתי על הכוח.

    בנוסף ניתן מהראיה הזו להגיע למספר סוגי התערבות ממשלתית הגיוניים במשק:
    האצת ההגעה לפיתרון
    מתן "פוש" להתגבר על מחסום פוטנציאל למעבר לסביבה של מושך יעיל יותר
    שינוי הפוטנציאל כולו כדי לברור פתרונות מתוך סיבה חיצונית כמו אידאולוגיה.

    • זה פחות או יותר המסר של הפוסט הקודם בסדרה ("השגות על החישוב הכלכלי"). אבל שים לב שגם אם יש מקום תאורטי לפתרון כמו עזרה להתגברות על מחסום פוטנציאל, עדיין יש ספק גדול בקשר ליכולת המתכנן הריכוזי לזהות נכון את המחסומים האלו, ויש פתרונות של החברה האזרחית (כלומר וולונטריים) שהם אולי יותר טובים בכך.

      בכל מקרה הנקודה היא שיש מקום לשיקול דעת, ויש מקום גם לפתרונות שאינם שוק, אבל מתוך הבנת הפעולה של השוק אנחנו גם מבינים שהתחום שבו הפתרונות האלו שמישים צריך להיות מצומצם למקרים ממש ממש ברורים.

  4. פינגבק: פעולה אנושית (16): מונופולים | תפרים

  5. פינגבק: להחלץ ממלכודת סיסקו | תפרים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s