חוק הסופרים – סקר ספרות

books_lit_rev

אמנם הספינה כבר הפליגה, אבל יום אחד כשנעמוד מול הקטסטרופה נצטרך להבין איך זה קרה ולבחור במדיניות שתתקן את הנזק במקום להחמיר אותו, ולכן עדיין חשוב להבין את הנזק. בהקשר זה הגיע הזמן לסגור חוב: בדיון על החוק להגנת סטימצקי ("חוק הסופרים"), אמר לי אחד מבני שיחי שהכל טוב ויפה בלוגיקה שלי, אבל הוא רוצה לראות מחקר אקדמי מסודר שתומך בדעתי, ולא רק דו"חות של ארגונים עם אג'נדה ברורה. הביקורת היתה הוגנת אבל הזמן היה לחוץ, אז רק עכשיו הגעתי לזה. בשבוע-שבועיים האחרונים אספתי את כל החומר שיכלתי למצוא בנושא, ובפוסט הזה אני מסכם את מה שמצאתי.

הספרות בתחום חושפת שלשה נושאים עיקריים: עומק הבורות, הפגיעה בקורא השולי, ונושא הפסימיזם התרבותי ותפקידו בבחירת מדיניות גרועה. נתקוף כל אחד בתורו. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

העגלה הריקה של מדעי הרוח

eq_straight_line

התגובה שלי למישהו שמתנשא עלי היא לרוב התעלמות. מה כבר ייצא לי מלהוכיח למישהו שהוא לא כזה טוב כמו שהוא מחזיק מעצמו? שיחשוב מה שהוא רוצה, כל עוד הוא עוזב אותי בשקט. אבל המגננה של פרופסורים ודוקטורנטים ממדעי הרוח כנגד סדרת כתבות "הדור האבוד" מכילה כמה דברים שלא רק משדרים התנשאות כלפי המדעים המדוייקים, אלא הם זורעים בציבור תפיסות שגויות שיעוותו את היחס לרציונליות, לאמת וליושר. לכן החלטתי לכתוב כמה מילים.

הבעיה העיקרית במגננת הרוח היא הטיעון שהולך בערך כך: "כן, במדעים המדויקים מלמדים אתכם מקצוע שימושי; אבל אצלנו – אצלנו תלמדו לחשוב!" הטיעון הזה מתנגש לי ישירות עם המציאות. פגשתי מספיק אנשים בוגרי כל הפקולטות בחיי כדי לומר זאת: היתרון ביכולות חשיבה נמצא כולו אצל בוגרי המדעים המדויקים והנדסה. עכשיו, מכיוון שהפוסט הזה הוא פוסט של מדעי החברה, אני לא בדיוק יכול להציע מדידה של זה, אף שאני יכול לחשוב על דרכים למדוד אם הייתי במדעי החברה. מה שאני כן יכול לעשות, זה להסביר למה הנסיון הסובייקטיבי שלי עם אנשים כנראה מייצג תופעה רחבה יותר. להמשיך לקרוא

במקלט עם רוני

shelter-000002

[סיפור קטן שכתבתי לא מזמן. תיהנו]

מאז שסגרנו את דלת המקלט לא ראיתי את רוני זז מהכסא בפינה. לא הייתי מאמין עליו, עוד לא ראיתי אותו יושב בשקט יותר מדקה, ההיפראקטיב הזה. אפילו כשרואים איתו סרט, הוא משתתף בכל הקרבות חרבות, ורץ למטבח או לשירותים כשמישהו מעיז להתנשק. אבל עכשיו, לא זז. אולי זה המקלט המדכא הזה. קירות בטון חשופים, חיווט על התקרה, כמה כסאות.

אנחנו שומעים קול מבחוץ, והמדריכה של החוג סיף אומרת, "זו צפירת הרגעה?" לא, זה רק אופנוע. אף אחד לא עונה, והיא מבינה לבד. היא משפילה עיניים. אני רוצה לחייך אליה, לומר לה שזה לא נורא, שכל אחד נופל על הקטע של האופנוע מדי פעם. זה מה שהייתי עושה לפני גליה. גליה אומרת שאני תמיד מתייחס לנשים יפות כאילו הן בכתה ו' או משהו. אבל הפעם היא טועה. הנה, רוני שלה בכתה ו' ואני יושב איתו במקלט כבר איזה רבע שעה ולא החלפנו אפילו מילה. איך שנכנסנו הוצאתי את המחברת עם החשבונות של פוייגנבאום והתחלתי לעבוד. למה מי זה הנחמן שי הזה שימנע ממני לגמור בזמן את הלוחות למחר. להמשיך לקרוא