במקלט עם רוני

shelter-000002

[סיפור קטן שכתבתי לא מזמן. תיהנו]

מאז שסגרנו את דלת המקלט לא ראיתי את רוני זז מהכסא בפינה. לא הייתי מאמין עליו, עוד לא ראיתי אותו יושב בשקט יותר מדקה, ההיפראקטיב הזה. אפילו כשרואים איתו סרט, הוא משתתף בכל הקרבות חרבות, ורץ למטבח או לשירותים כשמישהו מעיז להתנשק. אבל עכשיו, לא זז. אולי זה המקלט המדכא הזה. קירות בטון חשופים, חיווט על התקרה, כמה כסאות.

אנחנו שומעים קול מבחוץ, והמדריכה של החוג סיף אומרת, "זו צפירת הרגעה?" לא, זה רק אופנוע. אף אחד לא עונה, והיא מבינה לבד. היא משפילה עיניים. אני רוצה לחייך אליה, לומר לה שזה לא נורא, שכל אחד נופל על הקטע של האופנוע מדי פעם. זה מה שהייתי עושה לפני גליה. גליה אומרת שאני תמיד מתייחס לנשים יפות כאילו הן בכתה ו' או משהו. אבל הפעם היא טועה. הנה, רוני שלה בכתה ו' ואני יושב איתו במקלט כבר איזה רבע שעה ולא החלפנו אפילו מילה. איך שנכנסנו הוצאתי את המחברת עם החשבונות של פוייגנבאום והתחלתי לעבוד. למה מי זה הנחמן שי הזה שימנע ממני לגמור בזמן את הלוחות למחר.

לפחות עכשיו אני לא אשמע אותו אומר לא להזריק אטרופין, כי לאף אחד פה אין רדיו. השרת, שנכנס איתנו למקלט כששמענו את האזעקה, כמעט הלך להביא רדיו לפני שהוא סגר, אבל אמרתי לו ששומעים מבחוץ. צדקתי, לא? אפילו את האופנוע שמענו. הוא הסתכל עלי כמו שמסתכלים על הטירון ששואל שאלות קיטבג, ותכל'ס הוא צודק. הוא בכלל רצה את הרדיו כדי שיהיה מה לעשות פה. אני גם הייתי הולך להביא רדיו אם לא הייתי עם רוני. לא, בואו נדייק – אני בכלל לא הייתי נכנס למקלט אם לא הייתי עם רוני. אנחנו באזור ה', למען השם, איזה אהבל יזרוק פה טיל? אפילו כשסדאם מחטיא הוא נשאר באזור גוש דן או חיפה.

הצרה היא שגליה היתה חוטפת חררה אם היא היתה שומעת שהלכתי בחוץ עם רוני כשיש אזעקה. "צריך לתת לו דוגמה אישית," היא אומרת. דוגמה אישית למה? לציית לממסד? להאמין לפקידים? ומה עם דוגמה אישית להפעיל את האבטיח קצת ולהבין איפה הוא חי ואם מסוכן או לא?

לא שאני חושב שהילד כזה מטומטם. אני רואה טוב מאד על איזה איזורים של איזה מדריכת סיף הוא מסתכל. יש לו מזל, כי הוא עוד לא למד איך מסתכלים, אבל הסייפת שלנו עם העיניים ברצפה כל הזמן. רק בשביל להעביר את הזמן אני מנסה לפתוח איתה בשיחה. "אז, איך רוני בסיף? כבר הגיע לרמה של איניגו מונטויה או קצת פחות?"

"מי זה איניגו מונטויה?" היא שואלת, "אני לא ממש זוכרת סייפי עבר, אני יותר מתעניינת במי תהיה מולי בתחרות הקרובה." היא לא מסתכלת עלי כשהיא עונה, לא מתכננת להמשיך את הנושא. אבל רוני קופץ לעזרתי אחרי שרבע שעה לא זז. "לא, נירה, זה מסרט. הנסיכה הקסומה, לא מכירה?"

"לא, לא שמעתי עליו." אבל אליו היא מישירה מבט ומחייכת.

רוני בתנועה מהירה מתכופף אל הסיף שלו ומרים אותו לעמדת היכון, ומצטט, "קוראים לי איניגו מונטויה. אתה הרגת את אבא שלי. התכונן למות!" כשהוא מרים את הסיף שלו בהתלהבות אני שם יד על כתפו. "תזהר רוני, אין פה מקום. אתה תוציא למישהו עין."

"תשימו מסכות," הוא מתנער וחוזר לשבת.

"ראיתי את הסרט הזה עם הבת שלי," השרת תורם. "באמת סרט נחמד."

כן, סרט נחמד. או היה כזה, בשלוש פעמים הראשונות שרוני שם אותו בווידאו. כבר אמרתי לגליה שתביא משהו אחר, אבל היא אומרת שזה מה שמרגיע את הילד. אם היא רק היתה יודעת איך הוא יושב בשקט במקלט הארור הזה. אבל אם אני אציע לשים אותו במקלט כשאנחנו רוצים ערב לעצמנו היא תוריד לי את הראש. לא מבינה בדיחות כשזה נוגע לרוני.

השרת עומד ומתחיל להסתובב בינינו במרווח הקטן. "כמה זמן עד הצפירת ארגעה, אמור לעוף חמש דקות מבגדד ולנחות ברמת-גן, מה מסובך?"

"אולי הטיל תקוע באיילון," נירה מעלה תאוריה.

"הג"א צריכים לכסות את עצמם," אני מגיב. "תאר לך שלא יקחו טווח ביטחון ולמישהו תתקע הרגל בשולחן כשהוא יוצא, אז הוא יגיד שזה מהבום ויתבע את המדינה." השרת מגחך.

רוני קם, כנראה שעשרים דקות זה הגבול שלו. הוא שולף שוב את הסיף ומציע לנירה קרב "לחיים ולמוות". נירה צוחקת ומסבירה לו שאין פה מקום לסיף אולימפי. רוני עושה את עצמו מתחנן, וכשהוא רואה שזה לא עוזר לו, הוא מטיל את הסיף הצידה ומתיישב בהפגנתיות. אני מרים מבט לתקרה, כאילו מחפש את הצפירה. מי האידיוט שמכריח ילד לשבת כל כך הרבה זמן בפנים? הטיל כבר נפל. ואני אולי לא מת על התיק של לקחת את רוני מהחוג, אבל אני יודע שיהיה עוד יותר רע אם הוא יאבד את הסבלנות.

אז אם אני נשאר כאן הילד מתפוצץ, ואם אני יוצא האמא תכעס. ואני דווקא מעדיף שהאמא תהיה מרוצה. אבל רוני זע בכסא שלו באי-נוחות ברורה. לעזאזל, אפילו טאקי אין פה. אני פותח את המחברת של פייגנבאום, אבל אני לא יכול לעשות יותר מדי, כי הרגל של רוני קופצת, והקול מהדהד חזק במקלט הדחוס. הסבל על פניו הוא יותר מדי בשבילי.

"קדימה רוני, קח את הסיף ובוא", אני מחליט. "אל תשכח את התיק." אחד אחד. עם הפנים של גליה נתמודד אחרי הפנים של רוני.

השרת, שמבין שהוא כבר לא צריך לשמש דוגמה לילד, קם אחרינו, ונירה מושכת בכתפיה ומתיישבת במקום שלי כשאנחנו פונים אל הדלת.

"עכשיו יש לנירה הרבה מקום לסייף עם עצמה," אני מפטיר אחרי שאנחנו נפרדים מהשרת בראש המדרגות.

רוני מרים ראש ועונה בלהט, "איניגו היה נלחם במקום כזה צפוף וגם מנצח! בסוף אפילו שהוא היה פצוע הוא ניצח!"

ואני מנסה להיות יותר חכם מילד בן 12 ועונה לו, "אבל את אבא שלו זה לא החזיר." אני רוצה לבעוט בעצמי כשרוני שותק, ואחרי כמה צעדים אני רואה דמעה על לחיו.

"טוב," אני מנסה לתקן, "אבל לפחות היו לו פיראט וענק, זה גם משהו, לא?"

רוני מנגב את עינו בגב היד ועונה בקול רועד, "אתה לא נראה לי פיראט." אמרתי לכם ילד חכם. ומה אני יכול לענות לדבר כזה? כל מה שאני חושב עליו הוא נער החווה מתחילת הסרט, הסובל את גחמותיה של נורית שלו ובפיו רק מילה אחת, אותה אני משיב עכשיו לרוני. "כרצונך".

ודווקא זה מעלה חיוך מפתיע על פניו. הוא מגניב אלי מבט ואני מחייך אליו בחזרה, ושנינו צוחקים. "קדימה," אני אומר לו, "בריצה למכונית ואולי נספיק ל'העולם הערב'." אני מקפיד לרוץ מספיק לאט שעוד אשמע את הסיף משתקשק על גבו כשהוא דולק בעקבותי.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s