פעולה אנושית (17): הפשע המושלם והכסף המושלם

bitcoin

כותרת הפרק הזה היא "חליפין בעקיפין", כלומר כל מה שאינו סחר חליפין של סחורות לשימוש ישיר על ידי הסוחרים. בקיצור – כסף. מיזס מסביר לנו איך נוצר הכסף ואיך נקבע ערכו. הוא צולל אל שאלת נייטרליות הכסף ואינפלציה, ובתוך כך עוסק בתקן הזהב, בנקאות חופשית וכסף-צו, שהן שיטות שונות של ניהול מערכת הכסף הלאומית. הוא מראה לנו מי נפגע מהשיטה המוניטרית הקיימת היום, ואיזה טעויות או אינטרסים הביאו ליצירתה.

את השאלה מהו תפקיד הכסף כבר תקפנו בפרקים הקודמים. אך התפקיד החברתי של הכסף בולבל לעתים עם התפקיד הפיזי של המדיום ששימש ככסף. הזהב, למשל, משמש ככסף אך גם להכנת תכשיטים או שבבים אלקטרוניים. איך מתמודדים עם התפקיד הכפול הזה?

כצעד ראשון, אנחנו שואלים מה קובע את ערך הכסף ככסף, ללא התפקיד הפיזי שלו. התשובה של מיזס היא שככל סחורה אחרת, מדובר על היצע וביקוש. הביקוש של כל שחקן הוא להחזקת כמות מזומן שנראית לו מספיקה לצרכיו בטווח הזמן שנראה לו רלוונטי. וכמו כל דבר שקשור לפעולה אנושית, הביקוש הזה נקבע ע"י המטרות והנסיבות של כל אדם בנפרד: אחד ירצה מזומן רק כדי לקנות בשוק מחר, אחד יחזיק מזומן מתחת לבלטות, ליום סגריר. ההיצע מורכב מכמות הכסף בשוק ועוד כמה שאפשר להוסיף, ממכרות זהב למשל. כמו כל סחורה אחרת, מתקיים תהליך של קביעת ערך הכסף באמצעות ההיצע והביקוש.

אך אליה וקוץ בה: אם אנחנו מעריכים את כמות הכסף שנרצה להחזיק על ידי מה שנוכל לעשות איתו, אנחנו משתמשים בערך הכסף כדי לקבוע את ערך הכסף. מתנגדים של התורה טוענים שזה הגיון מעגלי, מיזס מציג את התשובה המתמטית הנכונה: מדובר בנוסחת רגרסיה. נוסחת רגרסיה משתמשת בערך המשתנה בצעד קודם כדי לקבוע את ערכו בצעד הבא. ברגרסיה יש סדרה, יש התקדמות. במקרה של הכסף הרגרסיה היא בזמן: ערך הכסף אתמול משמש להערכת הצורך בכסף מחר. הוא נכנס כגורם בנוסחה אישית שמכילה את כל מה שלדעתנו ישפיע על ערך הכסף מחר. אבל את זה כבר אמרנו בפוסטים קודמים.

הנקודה החדשה היא שלכל רגרסיה צריכה להיות נקודת קצה. אי אפשר ללכת אחורה בזמן עד אינסוף, הכסף התחיל מתישהו. נקודת ההתחלה שמיזס נותן לנו היא זו: לסחורה כלשהי היה שימוש תעשייתי וערך שנקבע ע"י השימושים הישירים שלה. כסחורה שימושית, אנשים התחילו להחזיק אותה לא רק לשימוש ישיר אלא גם כסחורה שאחרים יקבלו תמורת עבודתם. הראשונים שעשו זאת, קנו אותה במחיר התעשייתי. אבל מרגע שאנשים מסויימים התחילו להחזיק אותה ככסף, הביקוש לה ככסף נוסף לביקוש התעשייתי. מכאן נוסחת הרגרסיה (שפועלת על כל סחורה) מתחילה להכיל שני גורמים: השימוש התעשייתי והביקוש להחזקת מזומן. וזה הכל.

אני מזכיר את זה בעיקר מפני שראיתי אנשים שקראו את מיזס וטוענים שביטקוין, למשל, לא יכול להיות כסף, כי לא היה לו שימוש תעשייתי בתחילתו. אבל זו אי הבנה של הרגרסיה. כל מה שצריך בנקודת ההתחלה הוא שאנשים יבחרו להשתמש בביטקוין ככסף, לפי ערך התחלתי כלשהו. אם אין לכסף החדש ביקוש תעשייתי, ייתכן שהערך המקורי יהיה שרירותי, ואם אין לו הרבה שימוש ככסף, ייתכן שערכו ינוע בתנודות חזקות לפי שרירות ליבם של מעט המשתמשים.

אכן, היום בחדשות אנחנו קוראים על אנשים שקנו פיצה ב-10,000 ביטקוין או מכרו 6,000 ביטקוין בעשירית מערכו היום, ויש תנודות בערך המטבע ומפולות. אך ככל שהשימוש בו מתרחב, ויותר גורמים ראליים מעורבים בתהליך, הוא מתייצב. נכון שתחילת הרגרסיה היתה שרירותית ותנודתית, אבל היא לא סותרת את תהליך ההפיכה לכסף. נקודת ההתחלה בשימוש תעשייתי היא רק צורה אחת בה ניתן להקנות ערך התחלתי לכסף, וצורה נוספת היא ספקולציה של פראיירים, אידאולוגים והרפתקנים. ייתכן שיש צורות נוספות. הנקודה היא שמרגע שלסחורה יש ערך, ואחת היא איך נקבע, הביקוש וההיצע עובדים לפי נוסחת רגרסיה.

אינפלציה

עכשיו כשאנחנו יודעים להסתכל על ערך הכסף כתוצאת פעולותיהם המצטברות של בודדים, אנחנו בשלים להבין את נזקה של האינפלציה. אם מסתכלים על התמונה החברתית הכוללת בלי להכיר את הפרטים, אפשר להעלות את הטיעון הבא: הכסף בסך הכל מייצג יחסי חליפין בין מוצרים. לכן כל תוספת כסף לשוק תביא לשינוי כל המחירים כך שישקפו את כמות הכסף החדשה. אם בשוק היו 100 זוזים וגדי עלה שני זוזים, עכשיו כשיתווספו לשוק 10 זוזים, גדי יעלה 2.2 זוזים וכולנו נשיר "דזבין אבא בתרי ותרי עומרין זוזי חד גדיא חד גדיא".

מיזס מזכיר לנו שחייב לקרות התהליך של הערכה מחדש של המחירים. אבל התהליך הזה מונע ע"י מידע על עסקאות עבר וביקושי והיצעי עבר. לכן, כשהכסף נכנס למחזור אף אחד עוד לא יודע שנכנס עוד כסף מלבד מי שמכניס את הכסף, והוא עוד יכול לקנות במחירים המבוססים על הערכות ישנות. במילים אחרות – מי שמשמש כמקור התוספת למחזור מרוויח את הזכות לקנות בזול משהו שמחר יימכר ביוקר. אם מדובר בבעל מכרה זהב, אפשר לומר שכך הוא מרוויח את תוספת הערך על העבודה שלו. אבל מה קורה בכלכלת כסף-צו כמו שלנו, בה הממשלה מדפיסה כסף כרצונה?

במקרה כזה הכסף החדש לא מייצג שום ערך, ומי שמקבל אותו ראשון בעצם יכול לקנות דברים בחינם. המדינה, ואחריה הבנקים, שמקבלים ראשונים את הכסף מבנק ישראל, מקבלים ערך שאנשים עבדו תמורתו, בלי לתת תמורתו דבר. מכאן, מידת הקרבה של גורמים שונים לכסף החדש היא פחות ברורה. הגיוני שמי שלווה ישירות מהבנקים יהנה מהכסף החדש קצת יותר (אבל אולי הוא גם שייך כבר לנפגעים), ומי שהכי רחוק מהכסף החדש – השכירים, בעלי העסקים המוכרים ישירות לציבור – הם יהנו מהכסף החדש הכי פחות, ויפגעו מכך שמכרו סחורה בחינם ראשונים.

לא ניתן לחזות את התקדמות גל עליית המחירים, כי הוא תלוי בהעדפות הפרטיות של כל גורם בדרך, ולכן ניתן רק לנחש בכלליות מי הרוויח ומי נפגע. מה שברור בכל זאת, הוא שנעשתה העברת ערך ממי שיצר אותו למישהו אחר, ללא הסכמת הקרבן וללא עקבות דרכן ניתן לתפוס את הפושע. נעשה כאן, באמצעות אינפלציה, הפשע המושלם.

הכסף המושלם

אמנם כסף צו הוא גרוע במיוחד מבחינת היקף הפשע המבוצע בידי הממשלה, אבל גם בזהב או כסף-אשראי בנקאי, קיימת תופעה של אינפלציה כלשהי. האם ניתן להמציא כסף כלשהו שיהיה נייטרלי כמו שחשבנו שהוא בתורה הישנה? שהיחס שלו לכל הסחורות משתנה בו-זמנית, ללא תהליך השערוך הפרטני?

מיזס לא מוכיח מתמטית שזה בלתי אפשרי, אבל הוא מראה לנו למה זה קשה וסוקר שיטות מוניטריות ביחס לשאלה הזו. הקושי הוא ברור: כדי שהכסף ישאר נייטרלי, כל המחירים וכל החזקות המזומן צריכות להשתנות בו-בזמן, כלומר כל כמות חדשה של כסף צריכה לעבור החדרה לפי שיטה אולטרה-מסובכת שגם נבלה את כל היום בלריב על הפרטים שלה.

מול השיטה המוניטרית הנוכחית עומד קודם כל תקן הזהב: החלפה מיידית של כל שטר בכמות זהב קבועה, כך שלמעשה השטרות הם רק תחליפי כסף, והזהב הוא הכסף האמיתי. גם בשיטה זו יש תוספת כסף למחזור שמגיעה מהמכרות, והיא לא חסינה לאינפלציה. בנוסף, מדינות יכולות לתמרן את יחס ההמרה כך שאפקטיבית תיווצר אינפלציה.

השיטה הנוספת היא בנקאות חופשית. בשיטה זו, כל בנק יכול להלוות כסף או תחליפי כסף או כסף אשראי בכל כמות. מה שמגביל אותו הוא הסחירות של הכסף ויכולתו לפדות את ההבטחות שלו. עסקים יבחרו לקבל עסק של בנק מסויים את הם יחשבו שיש לכסף הזה ערך ככסף במקומות אחרים – אצל הספקים שלהם למשל. הם ירוצו להחליף אותו בכסף אחר אם הכסף ייתפס כמאבד את סחירותו.

בשיטה זו, מיזס טוען, בנקים יהיו חייבים להלוות כסף כנגד משהו אמין שהלקוחות יכולים לסמוך עליו שישמש ככסף, למקרה של אבדן אמון. אם הם מנפיקים יותר תחליפי כסף ללקוחותיהם ממה שהם יכולים לפדות תמורת כסף אמיתי (כזה שלא יאבד את הסחירות שלו) הם מסתכנים בפשיטת רגל מיידית במקרה של אבדן אמון בתחליף-כסף שלהם. לכן בנקים ימתנו את קצב הנפקת תחליפי הכסף למה שהם מסוגלים לפדות חזרה במהלך הרגיל של הדברים, כשהפחד מפשיטת רגל מאוזן מול אמון הלקוחות. בנקים שיגזימו יפלו מהר יחד עם הלקוחות שלא בדקו מספיק טוב, והכלכלה תמשיך בכיטף עם הכסף של בנקים אחרים.

עכשיו נכנסנו לעניינים של אמון, אחריות והערכת העתיד, כלומר אנחנו בשטח הרבה פחות מבוסס ממה שהיינו עד עכשיו אצל מיזס. כאן יש מקום ללא מעט השגות בנוגע ליכולת הציבור להעריך נכון את הבנקים, לרצון של הבנקים להתנהג באחריות, וכו'. למשל, ראינו במשבר של 2008 שבנקים לא התנהגו באחריות; מנגד, אלו בדיוק בנקים שפועלים בשיטה בה לא מוטלת עליהם שום אחריות, המדינה מחלצת, וגם על לקוחותיהם לא מוטלת אחריות כי יש ביטוח פקדונות והדפסת כסף מהירה כדי לאשר לבנק לעמוד בהתחייבויות שלו בעזרת מס אינפלציה.

אני בכל מקרה נשאר אגנוסטי בנושא הזה. יש לי סיבה לחשוב שמיזס אולי צודק, אבל הייתי מעדיף להתקדם בכיוון הזה מאוד בשמרנות. וזה הכל להיום.

8 מחשבות על “פעולה אנושית (17): הפשע המושלם והכסף המושלם

  1. פינגבק: פעולה אנושית (18-20): מחזור הגאות והשפל | תפרים

  2. פינגבק: פעולה אנושית (סיכום): המלחמה שתסיים את כל המלחמות | תפרים

  3. פשוט אחלה בלוג. יפה לך מאוד.

    אני ארשה לעצמי לקשקש קצת למרות שלא קראתי את מיזס, רק על סמך מה שכתבת פה, אז סליחה מראש.

    ראשית, אם הציבור מצפה לאינפלציה, ויודע מראש באיזה קצב הכסף עולה (זה הרי יכול להיות מפורסם על ידי הבנק המרכזי שנה מראש), הוא יכול להעלות מחירים בציפיה להגדלת כמות הכסף, ואז לא חייב להיות גל אינפלציה. למשל, "תוספת יוקר" כמו שהיה נהוג בישראל בתקופות אינפלציוניות יותר. על כן גל האינפלציה צפוי להתפתח כאשר הכסף גדל מהר יותר מהצפוי.

    שנית, גם אם המחירים מתואמים באופן מושלם לעליית כמות הכסף, אינפלציה היא עדיין מס, כי מי שמחזיק בכסף החדש מקבל כוח קניה, וזה חייב לבוא על חשבון שאר החברה (כי היצע הטובין למכירה לא גדל).

    שלישית, ובנוגע לפסקה הלפני-אחרונה, אני מגיש לבחינתך המלומדת את ההשערה הבאה: אין סיכון חדלות פירעון בבנק ברזרבה מלאה (ולכן אין צורך בחילוץ ממשלתי, הדפסת כסף מהירה, או ביטוח פקדונות). לכן הפרדה מוחלטת של תחום האשראי מתחום שמירת הכסף תייתר מנגנונים יקרים אלו (ואחרים). לכן במצב של בנקאות ברזרבה מלאה והדפסת כסף מאוד מרוסנת, אין יתרון לציבור מבנקאות חופשית (שדורשת ממנו לדעת להעריך את מהימנות הבנקים, ואת קצב יצירת הכסף של כל בנק, וכן דורשת ממנו לשאת בהפסדים כשהערכתו שגויה).

    • תודה רבה, ספר לחבריך 🙂

      מיזס, האמת, מדבר גם על איך מגיעים למצב של היפר אינפלציה ולא הכנסתי את זה לפוסט. אבל בקטנה: הציפיות לאינפלציה נכנסות למחיר השוק של הריבית כשיש כזה, ולעיוות המחיר כשבנק ישראל קובע את הריבית (נושא שמופיע בפוסט הבא בסדרה [1]). ולא ברור לי איך תוספות יוקר מרסנות את האינפלציה, נראה לי שהן רק מתדלקות את המעגל של עליית מחירים בעוד כסף מודפס. מאיפה מגיעות תוספות היוקר האלו? רק הגבלה של הדפסת הכסף, כמו שלמדו בשנות ה-70, מרסנת את הסיכוי להיפר-אינפלציה.

      הפסקה השניה שלך היא בדיוק מה שמיזס אומר.

      מי שממציא כסף חדש זה אך ורק בנק ישראל. לא משנה אם הוא קורא לזה "אנחנו מדפסים אחד והבנק 4" או "אנחנו מדפיסים 5", זה עניין טכני בלבד. ללא כסף חדש מבנק ישראל במערכת הנוכחית אין כסף חדש. עכשיו, אני לא מומחה גדול לבנקאות אבל אנ י יכול להמליץ על פוסט של עומר מואב [2] ופוסט מקיף הרבה יותר של אורי כץ [3].

      [1] https://tfarim.wordpress.com/2014/03/15/human-action-11/
      [2] http://www.themarker.com/opinion/1.2351832
      [3] http://blogs.haaretz.co.il/orikatz/185/

      • באשר לתוספות היוקר – אולי לא דוגמה טובה, התכוונתי שהשוק יכול להעלות מחירים בציפיה להרחבת כמות הכסף, לכן לא הכרחי לוגית שגל האינפלציה יתפשט במשק לפי המרחק מהבנק המרכזי. לא יודע עד כמה זה קורה במציאות.

        אני מכיר את העמדות של פרופ' מואב ואורי כץ בנושא. הם בעיקר מתווכחים עם דברים לא נכונים שאנשי "הכלכלה האמיתית" אומרים אבל מודים פה ושם שיש גם יתרונות לרזרבה מלאה (כי לא צריך להתחלק ברווחים מהדפסת הכסף עם הסקטור הבנקאי, למשל). הם יותר עסוקים בלהגיד לאנשים של "כלכלה אמיתית" שהם טועים מאשר לבחון את הרזרבה המלאה על יתרונותיה וחסרונותיה.

        הערתי את הערתי השלישית בדיוק משום שדיברת על יתרונות וחסרונות של בנקאות חופשית מול רזרבה חלקית, וניסיתי להראות שהאופציה השלישית עדיפה די בבירור על שניהם.

        • נראה לי שזה חלק מהבעיה הרגילה של התפשטות הידע במערכת. הכסף בכל מקרה מתחיל מהלווים הגדולים ומגיע בסוף לכלל הציבור. לחזות את הנתיב המדוייק שלו זה בעייתי – אנחנו רואים "מדד" שבנק ישראל מפרסם, במציאות יש הרבה שווקים שמושפעים כל אחד אחרת. כל בעל עסק יכול, כמו כל החלטה עסקית אחרת, לנסות לחזות איך זה יילך. אבל הכלים הכי טובים לחיזוי הם הידע המקומי שלא זמין עם תחילת החדרת הכסף.

          עדיין לא רואה מה ההבדל בין רזרבה מלאה לחלקית אם בנק ישראל עדיין מדפיס את הכסף. פשוט הם ידפיסו יותר.

          • רזרבה מלאה לא אמורה בפני עצמה למנוע מהממשלה לייצר אינפלציה. בגלל זה הוספתי את ההנחה של "הדפסת כסף מרוסנת מאוד". עכשיו שאני חושב על זה, אולי זה לא היתה הערה כזו רלבנטית, אם העניין שלך הוא רק במניעת האינפלציה. בכל מקרה יותר קל לממשלה לשלוט בכמות הכסף ברזרבה מלאה, ככה שאפשר למנוע אינפלציה אם מספיק רוצים. הבעיה היא שלא מספיק רוצים בד"כ.

            • כרגיל, אם השליטה של הממשלה תמיד היתה מונעת למטרות הנכונות ומתודלקת בכל הידע הדרוש, דיקטטורה נאורה היתה עובדת. זה לא מה שקורה במציאות. לכן ייתכן שעדיף לשחרר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s