איש השנה של "תפרים": יאיר לפיד

איך הזמן רץ, ולא שמנו לב שכבר כמעט שנה אנחנו עם יאיר לפיד. או קצת יותר משנה – תלוי מאיפה סופרים. הבחירות היו בינואר. מאז הוכיח את עצמו לפיד לא סתם כאיש משפיע – שר אוצר הוא כזה כמעט תמיד, ורק בגלל שטייניץ כמעט והתרגלנו שלא. לא הפסקנו לשמוע מלפיד ועליו כל השנה, במידה לא פרופורציונית. הוא ליכד את הקיצונים מכל הצדדים בשנאה יוקדת לאמצע, הוא אכזב את כולם למרות שעמד בהבטחותיו יותר מכל פוליטיקאי אחר, הוא העז להודות שטעה והעז לומר לציבור שהוא טועה. והוא הראה שגם מי שבא מהתקשורת צריך ללמוד להתנהל בתקשורת. תפרים גאה להגיש – השנה של יאיר לפיד.

התקציב

מהסוף להתחלה, כולם זוכרים ושונאים את התקציב. הרבה אנשים שונאים אותו כרגיל בגלל הקיצוצים, הליברלים שונאים אותו בגלל שהיו מעט מדי קיצוצים ויותר מדי העלאות מסים. לפיד עצמו אמר מספר פעמים שהוא שונא את התקציב. אבל בין אם שונאים את התקציב מהצד הסוציאליסטי או הליברלי, ברור שלפיד התעקש על מספר דברים שהפכו את התקציב לשונה מאוד ממה שהיינו מקבלים מפוליטיקאים אחרים.

ראשית, לפיד נאלץ להתמודד עם בור ענק בתקציב שיצרה ממשלת הליכוד הקודמת, כך שהצורך בקיצוצים והעלאות המיסים אינו אשמתו, אלא אשמת הליכוד והחרדים נטו. הטענה של לפיד שעומק הבור לא היה ידוע ושהוא גילה אותו רק עם כניסתו לתפקיד תרמה פחות לתדמיתו כקרבן של הליכוד ויותר לחיזוק הרושם שהוא אדם שטחי ופופוליסטי – כל מי שקרא דה-מרקר במהלך הקדנציה הקודמת ידע בדיוק עד כמה ביבי התפרע עם כספנו. אבל ההתמודדות של לפיד מעבר לטענה הוכיחה שהוא יכול גם להתנהג כאדם בוגר. הוא הסביר למכותבי הניוזלטר של יש עתיד על "האוברדרפט הלאומי" וחתך. מעבר לכך, הוא העביר קיצוץ משמעותי בקצבאות הילודה, דחה פרוייקטי תשתית בזבזניים וקיצץ גם במשרדים אחרים. למרות שהתקציב עדיין גדל וגם מיסים עלו, זהו התקציב הראשון מזה עשור שהכיל פגיעה בקצבאות הילודה.

היום כשאנחנו כמה חודשים אחרי, אפשר כבר לאט להפריד בין מה שלפיד עושה מכורח למה שהוא עושה מרצון. לקראת 2014 התבשרנו שעודפי גבייה (מתכנית הרווחים הכלואים של שטייניץ) יופנו לביטול חלק מעליית המס המתוכננת. בנוסף, נקבע כלל חדש ליעד ההוצאה, שמתבסס לא על הצמיחה בכלכלה אלא על הגידול הטבעי (שהוא נמוך יותר) ועל יעד נמוך יותר לחוב הממשלתי. בשני הדברים האלו לפיד הוכיח שהוא מחוייב למיעמד היצרני שאליו פנה בקמפיין הבחירות. לפיד גם לא נכנע לפופוליזם ולא עצר את ייצוא הגז, מה שאין לו זכות מוסרית לעשות.

כמובן, אפשר לומר שזה לא מספיק. אפשר לומר שזה לא הגרעון של 2% תוצר שהבטיח. אבל אפשר גם להשוות לשתי חלופות אפשריות: ממשלת ליכוד-חרדים, והתכנית הכלכלית של יחימוביץ'. את האפשרות הראשונה אנחנו מכירים מהקדנציה הקודמת ויודעים שליכוד-חרדים זה שם נרדף להשתוללות תקציבית משולחת רסן. אבל כל זה מחוויר לעומת התכנית של יחימוביץ, שהציעה העלאות מסים ברמה פסיכית של קרוב ל-90 מיליארד שקל. מול כל זה, יאיר לפיד הוא האביר על הסוס הלבן (רוסיננטה, כן, לא דולצינאה חס וחלילה) של האדם העובד.

האמת והאמון

ואם כבר הזכרנו את דולצינאה ורוסיננטה, יש להודות שלפיד הותקף במידה לא פרופורציונית על פליטות קולמוס למיניהן. אולי זה משקף את העובדה שהוא כל כך באמצע שכל המחנות הקיצוניים רק מחפשים אותו כל הזמן. אבל אני קראתי את כל הטקסט שלו, לפחות בחודשים הראשונים, ובדקתי מול המציאות.

התוצאה המעניינת היתה שמספר פעמים, ספין שהופרך כנגד לפיד התברר כשקרי, והעמדה של לפיד התבררה כנכונה. המקרה הראשון היה הספין של דרעי על כניעה לחרדים. הוא התברר כרך בהרבה ממה שהיה נדמה. וזה לא היה המקרה האחרון. בסופו של דבר נוצר הרושם שכדאי לחכות לשמוע את הצד של לפיד לפני שמאמינים למה שאומרים עליו. הוא לא טלית שכולה תכלת, אבל בכך שהאמת נמצאה בצד שלו באופן עקבי יחסית, ושהוא הראה זאת, הוא השכיל לבנות אמון בו שפוליטיקאים אחרים יכולים רק לקנא בו. הוא גם הראה שמדיניות עקבית של אמירת האמת, גם כשהיא לא נוחה, משתלמת בתמיכה ציבורית.

בכך, לפיד הוכיח שיש דבר כזה "פוליטיקה חדשה", גם אם היא לא מגיעה מייד וגם אם רק פוליטיקאים מעטים חברים במועדון. לפיד הוא גם הפוליטיקאי היחיד כרגע שמוכן לומר שהוא טעה ואיפה טעה, ומה למד מכך. הראיון איתו בערוץ 2 מאוקטובר מלא בכך. וכפי שראינו בסעיף התקציב, ניתן לראות שהוא גם מיישם.

מורות, הייטקיסטים ושנאוצרים

אם כבר מדברים על מה שלפיד משדר, אז היו לו גם שידורים שעוררו סערה רבתי. הראשון היה על ריקי כהן, שהיא מייצגת את מעמד הביניים אבל לא באמת שייכת אליו – היא מורה אבל נשואה להייטקיסט מליאן. כולם התנפלו על האמירה הזו וניתחו אותה מכל הצדדים, מה שלפחות הוכיח את יכלתו של לפיד לקבוע את תנאי הדיון הציבורי, לשים נושא על השולחן ולדאוג שידברו עליו. אבל ההצגה עצמה גרמה לתדמית של ניתוק. מבחינתי, ריקי כהן היתה הבחירה הנכונה, מייצגת מדוייקת של מי שלפיד כיוון אליו במהלך הקמפיין: המעמד היצרני, ביניים או לא.

בכלל, כאיש תקשורת, לקח ללפיד זמן ללמוד לשמור על הפה. כשקראתי את הדיוור תחת הכותרת "איך משפצים מדינה", הגעתי לשורה אחת שגרמה לי לנענע בראשי בייאוש. "למה, יא עיוני, למה?" אמרתי לעצמי. "כתבת כל כך יפה, וכל מה שיצוטט בעיתונים מחר זה השורה המטופשת הזאת." השורה היתה שורת השנאוצרים המפורסמת:

אני מעלה את הטקסט הזה כאן שוב כי כולנו – אנשי "יש עתיד" – נאלצים להתמודד באופן יומיומי עם אנשים שמסתכלים עלינו במבט של שנאוצרים עצבניים שנשכחו בגשם ומודיעים ש"הם מאוכזבים."

לא ייחסתי לשורה הזו חשיבות מעבר לנזק תדמיתי, כי בניגוד לעיתונאים השטחיים שלנו אני קורא הכל, לא רק את הצהוב. אבל במבט לטווח הארוך, יש משהו חסר בדגשים שלפיד בוחר. בעוד שבנט מנפנף בראש חוצות בכל פעם שהוא שובר את הוועדים החזקים, נלחם במכון התקנים או מוריד את יוקר המחייה בכל צורה, מלפיד צריך להוציא בכח את הדברים הטובים האלו. אנחנו מקבלים ממנו את השערורייתי, ולא שומעים את העבודה השקטה והחשובה לפירוק הדרגתי של הבירוקרטיה, הקבוצות המחוברות והשקשוקה, שהיא העבודה שעבורה נבחר. במקום זה, אנחנו מתווכחים אם עישן או לא עישן מריחואנה, או מה דעתו על יורדים.

לסיכום – האדם המעניין ביותר השנה הוא בעיני יאיר לפיד. הוא הוכיח שלמרות כל הפשרות אפשר לדאוג לאדם העובד, ושלמרות כל הספינים אפשר לומר אמת. הוא רחוק מלהיות מושלם, ואני עדיין מייחל לפוליטיקאי ליברלי יותר. אבל הצדק דורש לתת קרדיט איפה שמגיע. מי ייתן והשנה הבאה תהיה חופשית יותר, משגשגת יותר, וערכית יותר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s