הוֹרָה עֲצְמִי

hora

אחד הלקחים החשובים שאדם צריך ללמוד בחיים הוא לא לסמוך יותר מדי על פילוסופים. כן, יש להם לפעמים דברים מעניינים לומר, אבל צריך לבדוק אותם בשבע עיניים כי לפעמים יש להם טעויות בדרך והרבה פעמים יש להם בעיות כבר בהנחות היסוד. "כבדהו וחשדהו", זה צו ההגיון, ועצמאות מחשבתית היא נכס לכל אדם. בדיוק הצווים האלו מופיעים בספר שגמרתי לקרוא לאחרונה, ושאף הוא זכאי ליחס של "כבדהו וחשדהו".

הספר הוא, Ayn Rand's Normative Ethics מאת טרה סמית'. אני לא מבדיל בינה לבין ראנד בפוסט הזה, מכיוון שנדמה לי שהסקירה של סמית' את האתיקה של ראנד נאמנה למקור. קיבלתי את הספר דרך הפורום הרעיוני של התנועה הליברלית החדשה. באמת שלא הייתי בוחר לקרוא עוד ספר על הפילוסופיה של ראנד אם לא הייתי מקבל אותו במתנה, גם ככה רק בשנה האחרונה קראתי מחדש את שני ספריה החשובים. אבל קיבלתי אז קראתי. בין כל הדברים שבסך הכל אני מסכים עם רובם, מצאתי שיש גם כמה בעיות בתורה, ושכרגיל, חלק מהבעיות נמצאות בבסיס. ואם הבסיס לא מבוסס, אתה מוצא את עצמך רוקד במעגלים לוגיים.

הבסיס הוא השאלה למה בכלל אנחנו צריכים תורת מוסר. התשובה של ראנד מתחילה בכך שאנחנו רוצים לחיות. אם אנחנו רוצים לחיות, אנחנו צריכים למצוא את הדרך הטובה ביותר לעשות זאת. בשונה מבעלי חיים אחרים, לא תוכנתנו לדרך מסויימת, ולכן אנחנו צריכים למצוא אותה. ומכיוון שאנחנו לא יכולים כל רגע ושניה לבצע ניתוחי עומק על כל דבר ועניין, אנחנו צריכים עקרונות כלליים שמצאנו שהם נכונים מתוך ההיגיון והניסיון. העקרונות האלו שמנחים את צורת ההתנהגות שלנו הם התורה המוסרית המבוקשת.

בהצגה הזו יש משהו מהפכני שהוא הבסיס לחשיבות של איין ראנד כפילוסופית: הוא מגדיר את המוסר ככלי בשירות הפרט, הבוחר בחיים ובוחר לחיות אותם בשגשוג האפשרי. זאת בניגוד לדעה המקובלת, לפיה תורת מוסר היא ראשית כל מוסד חברתי. עוד בניגוד לדעה המקובלת, ראנד מציגה את המוסר של האינטרס העצמי כרציונלי, וכמחייב ערכים כאמינות, יושרה, צדק וכיבוד זכויות הזולת, בניגוד לתפיסה הרווחת של האגואיסט כדורסני, אופורטוניסטי וסוציופתי.

עם זאת, ניתן לזהות בפסקה האחרונה משהו חסר: אין שום דבר שמצדיק את הבחירה בחיים, לא כל שכן בשגשוג. זו כמובן הבעיה הלא פתורה הגדולה של הפילוסופיה, וגם ראנד לא פותרת אותה. והבעיה כאן היא שהבחירה בחיים הרבה פעמים מוצדקת כחיים לשם משהו "נעלה יותר". חיים למען האל, חיים למען המשכיות המין, חיים למען החירות, חיים למען ההישג וההתעלות – חיים למען. ואם כך, אז כל דבר שמשרת את המטרה "הנעלה" חשוב יותר ממה שמשרת את השגשוג האישי ודוחה כל עקרון שמשרת את השגשוג האישי. זה פותח פתח רחב מאוד לומר שהתורה של ראנד נכונה ספציפית לשגשוג עצמי, אבל לכל תורה אחרת יש זכות ווטו.

מילא. כל אחד צריך לבחור מאיפה להתחיל. בבחירת החיים למען עצמי, ראנד אף מעמיקה את העבודה של קרל פופר, שהציג את הרציונליות כבחירה מוסרית ללא הצדקה בספר החברה הפתוחה ואויביה. לפי ראנד, הרציונליות נגזרת מהבחירה לחיות ולשגשג. ובחירת היסודות של ראנד מתאימה לי היטב, מפני שאינטואיטיבית אני מעריך את עצמי מספיק כדי לראות בעצמי מטרה, ומפני שבעצם אף תורה פילוסופית אחרת לא התמודדה טוב יותר עם בעיית היסוד. אף אחד לא הציע משהו שימנע ממני לבחור את הבחירה המתבקשת ולפעול למען עצמי.

עכשיו כשבחרנו לחיות ולשגשג בחיינו, אנחנו מגיעים לבעיה הבאה, והיא הבחירה ברציונליות ככלי העיקרי, כעיקרון העל שממנו נגזרים כל שאר העקרונות. לפי ראנד, אנחנו לא רק בוחרים לחיות, אלא בוחרים לחיות כאנשים – אנחנו רוצים להשתמש בכלים שהטבע נתן לנו כדי להתמודד עם החיים, וכמו שהנמר משתמש בשיניו, הנמלה בפרומונים שלה והפרה בקיבותיה, המאפיין הייחודי של האדם הוא הרציונליות – היכולת לקיים הליך מודע ומתמשך של בירור האמת ופעולה לפיה (יש למילה רציונליות עוד משמעויות, אך זו המשמעות שראנד מייחסת למילה).

יש פה יותר מבעיה אחת, אבל הבעיה העיקרית היא שהאדם הוא יצור כל כך נפלא, שיש יותר מדבר אחד שמפריד בינו לבין החיות, ועד היום יש וויכוח בקהילה המדעית לגבי מה היתה התכונה שגרמה לנו להפוך משימפנזה לאדם. בין הדברים הגדולים אפשר למשל למנות את היותנו חיה חברתית: היכולת שלנו להתנהל בחברות מכל הצורות והגדלים היא בסדר גודל אחר מכל צורת ארגון עדרית/קבוצתית אפילו של קופי האדם המפותחים ביותר. והיכולת הזו לגמרי לא מיותרת: אם הבסיס למוסר הוא הצורך בהנחיה לפעולה במקרים שבהם אין לנו יכולת לנתח לעומק, חיים בחברה מציבים תחרות לא פשוטה לרציונליות, מפני שבאמצעות תקשורת, החלפת רעיונות וחיקוי אנחנו מקבלים תשובות מקורבות שבמקרים רבים הן טובות לפחות כמו התשובות הרציונליות, אם לא יותר. והרציונליות גם יכולה להטעות אותנו, כשרציונליזציה שנשמעת מוצלחת גורמת לנו לנטוש משהו שאנחנו מרגישים שנכון, ובסוף מתברר שדווקא תחושת הבטן היתה נכונה.

האמת היא שלרציונליות, כמו לכל אמצעי ייצור, יש כמות אופטימלית והיא כפופה לחוק התפוקה השולית הפוחתת מעבר לנקודה זו (וכמובן, לתפוקה שולית גוברת לפניה). הנקודה הזו נמצאת במקום שתלוי באדם ותלוי בהקשר. היא גורמת לכך שבנסיבות מסויימות אינטליגנציה חברתית חשובה יותר מאינטליגנציה, ושקשב לרגשות שלך חשוב יותר ממאמץ למצוא רציונליזציה נכונה. לכן האדם הרציונלי חייב לדעת לסייג את הרציונליות ולמצוא את האופטימום. בספר, אפשר למצוא את הדיה של המסקנה הזו לקראת הסוף, אך בוודאי שהיא לא מודגשת, והיא תמיד נמצאת בסתירה לקביעה הקטגורית מתחילת הספר, שהרגשות שלנו לא יכולים לתת הנחיה טובה כי הם לעתים שגויים.

הבעיה האחרונה שלי בספר דווקא נוגעת למשהו שסמית' ייצגה פחות טוב מראנד עצמה. בדיון על ערך אמירת האמת, מובאים כמה דברים בזכות הערך הזה, כמו למשל העובדה שכשאתה משקר, אתה תולה את ערכך העצמי בשיפוטם של אחרים. אם אתה מעמיד מצג שווא רק על מנת שאחרים יחשבו שאתה יותר טוב ממה שאתה, אתה משעבד את עצמך להערכות של אחרים. אם אתה אדם רציונלי, אתה צריך לבחור במה שנכון, ולדעת לעמוד מאחורי הבחירות שלך. דבר נוסף שמובא, הוא שכשאתה מאפשר לאנשים אחרים להעריך אותך על סמך האמת, אתה מאפשר להם לעשות את הבחירה הרציונלית. האינטרס שלך כאדם רציונלי הוא לחיות בחברה בה גם האחרים מתנהגים בצורה רציונלית (ולא נרחיב כאן יתר על המידה), ולכן בקידום הרציונליות של אחרים אתה מקדם את האינטרס העצמי שלך.

הבעיה כאן היא ההנחה המובלעת שהאנשים ששופטים אותך הם גם רציונליים. ויתר על כן, שהמידע שיש להם עליך יישפט בהקשר הנכון. האמת היא שהאנשים ששופטים אותך במקרים רבים שופטים לפי ערכים שונים לגמרי, לא מכירים באינטרס עצמי רציונלי או בזכויות שלך ושמחים להפר אותם כדי לקדם את עצמם, וגם אם הם אובייקטיביסטים מושבעים (כך נקראת התורה של ראנד) הם לא בהכרח מחזיקים במידע שיאפשר להם שיפוט נכון, ולא בהכרח ניתן להעביר את המידע במגבלות המצב. למשל, בראיון עבודה, שני הדברים האלו יכולים לקרות. המתכנת הטוב ביותר עלול להפסל כי הוא ערבי, והמתכנת היהודי הטוב ביותר עלול להפסל כי הוא לא יודע שפה מסויימת, והמראיינים לא קולטים שהוא כל כך מוצלח שתוך יומיים הוא יידע את השפה יותר טוב ממנהיג הפרוייקט.

ראנד ראתה את הפינה הזו. ב"מרד הנפילים", דאגני משקרת במצח נחושה לכנופיית השלטון אחרי חיים שלמים של אמירת אמת ללא פשרות, מכיוון שהיא מבינה שהם לא משחקים לפי אותם כללים. רוארק ב"כמעיין המתגבר" בכלל מנפנף את כל הכללים ומפוצץ שני בניינים, שנבנו על ידי מי שלא משחק לפי אותם כללים כמוהו. סמית' פספסה זאת, למרות דיון לא מספק על "האם לשקר לנאצי" שמופיע בספר, ומסתמך בעיקר על הנושא של מקרי חירום.

לסיכום, האובייקטיביזם היא תורה פורצת דרך וחשובה, אבל אין למצוא בה את החסינות מביקורת שחלק ממאמיניה השרופים מייחסים לה. לכן, כשחבר שלח לי לפני זמן מה את הביקורת של נתניאל ברנדן, הסכמתי בקלות עם עיקרי הדברים. אני מאמין שאדם שהוא עצמאי במחשבתו ורציונלי, כפי שראנד דרשה, ידע לקחת לתשומת ליבו גם את הביקורת, ולשלב אותה בתפישת עולמו לפי מה שהרציונליות והרגש שלו יכתיבו.

2 מחשבות על “הוֹרָה עֲצְמִי

  1. פינגבק: פעולה אנושית (סיכום): המלחמה שתסיים את כל המלחמות | תפרים

  2. פינגבק: ממה מורכבת טפשות? | תפרים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s