אמא של העשירים ערבייה

smear

רציתי שהפוסט הזה יעסוק במחיר הקוגניטיבי של העוני, בעקבות ראיון ב"הארץ" עם חוקר בתחום. אבל כדי לעשות עבודה יסודית הלכתי לקרוא את המאמר שפורסם בז'ורנל מדעי ואת הדיון עליו, ומכיוון שתקופה לחוצה עכשיו, עד שזזתי התברר שהמאמר הזה הוא רק כוח החלוץ של קמפיין השמצה מתמשך, שהמשיך למשל במאמר על כך שהעשירים מתחתנים ביניהם וכך משמרים את הפער המעמדי.

למה אני קורא לזה קמפיין השמצה? לא בגלל היעד של הכתבות. אחרי הכל, כתבה שתוקפת מישהו היא תמיד לגיטימית אם היא נכונה. קמפיין השמצה מתאפיין במבנה לוגי ספציפי: יש לו חוליה ראשונה כלשהי שעלולה להוביל אדם סביר למסקנה הרצויה, אך שאר החוליות בשרשרת הלוגית חלשות להפליא. לכן קמפיין השמצה מציג רק את החוליה הראשונה ומסתיר את השאר, וסומך על החשיבה הלא ביקורתית מספיק של חלק מהציבור, שישלים את המסקנה המתבקשת.

הדוגמה הידועה מהכותרת היא "אמא של פרס ערביה". אפילו אם נקבל את הטענה כעובדתית (היא לא, אבל זה לא חשוב), עדיין חסרים כאן כמה שלבים. הטיעון המלא הוא כזה: אמא של פרס ערבייה –> פרס מזדהה עם הערבים יותר מהיהודים –> פרס עושה שלום למען הערבים –> מכך ומההנחה המובלעת ששלום הוא משחק סכום-אפס נובע שפרס רע ליהודים. כמובן, כל שלב בטיעון הזה מופרך והופרך בעבר. קמפיין השמצה עובד כי בזמן שהחוליה הראשונה רצה סביב העולם, קבוצת ההפרכות של החוליות הבאות בקושי מספיקה ללבוש מכנסיים. בפוסט הזה, אנסה לפרוש את הטיעון השלם שמאחורי קמפיין ההשמצה של "הארץ", ולהתמקד בכל החוליות שהם היו רוצים שנתעלם מהן.

הטיעון המלא מורכב מהשלבים הבאים:

  1. טענת עזר ללא הוכחה: מדיניות נכונה משלבת צדק עם חמלה.
  2. החוליה של "הארץ": קיימים "מנגנונים מייצבים" ששומרים אדם במצב הכלכלי אליו נולד.
  3. לכן, מצב כלכלי אינו תוצאה של צדק במובנו המסורתי (פרס על תכונות טובות), אלא תכונה מולדת.
  4. לכן, אין פגיעה בצדק כאשר אנחנו מיישמים מדיניות של החרמה ופגיעה בזכויות הפרט.
  5. נובע מ-4,1: יש ליישם מדיניות של החרמה (מיסוי גבוה וכו') ופגיעה בזכויות (רגולציה וכד') על מנת לעזור לעניים, השקולים למי שנולד עם מום.

בקיצור, "הארץ" רוצים מלחמת מעמדות, וצריכים לשם כך להוכיח שהמעמדות הם עניין קבוע ומולד. בואו נעבוד לפי הסדר.

טענה 1 בעייתית מפני שאין ספק שמדיניות ציבורית דורשת צדק, יש ספק בכך שהיא דורשת חמלה. אם אנחנו זוכרים שהמדינה היא כלי בידי אנשים רציונליים להגן על עצמם ביחד מפני הפרת זכויותיהם ע"י אנשים אלימים; אם אנחנו רואים בשפח"ע את ההצדקה לקיום מנגנון הכפייה של המדינה, הרי שאת החמלה עלינו לשמור לארגוני החברה האזרחית. החמלה לא דורשת כפייה, והיא אינה חמלה אם היא משתמשת בכפייה. אבל הדיון בנושא הזה הוא ארוך מדי לפוסט הזה.

את חוליית ההשמצה (2) אני לא רוצה להכחיש כליל. ברור לי שקיימים דברים שמושכים אדם עני להשאר בעוני, כפי שיש דברים שעוזרים לעשיר להשאר בעושר. צריך להיות באמת מנותק מהעולם כדי להכחיש זאת, ולא באמת צריך מחקרים מדעיים לכך, למעט כדי להתחיל קמפיין השמצה. אבל אני כן רוצה להגיש שני דברים, לגבי רמת החומרה ולגבי מנגנונים מערערים שפועלים במקביל.

רמת החומרה של מנגנונים מייצבים תלויה במגבלות חוקיות. בחברה שבה רק שייכות לקליקה מסויימת יכולה להכניס אותך למועדון העושר (ראשות וועד עובדי נמל אשדוד, רגולציה ומכסים בשוק החלב), יש יותר משמעות לחתונות בתוך הקליקה וקשרים אישיים שאינם ממין העניין. בחברה שבה רק אם אבא שלך היה לורד תוכל להיות קצין בצבא, יש פחות הזדמנויות לעניים להוכיח כישורים. לכן ככל שהחברה נהיית חופשית יותר, המנגנונים המייצבים נחלשים יותר. והרי הקדשתי לכך פוסט שלם בעבר.

מעבר לכך, המנגנונים המייצבים הם לא היחידים שפועלים. פועלים גם מנגנונים מערערים. למשל, יש מקום לחשוב שהעומס הקוגניטיבי שהתייחסו אליו ב"הארץ" פועל גם על עשירים. ראשית משום שאבותינו לימדו אותנו ש"מרבה נכסים מרבה דאגות", ושנית מפני שיש ביקורת על המתודולוגיה של מאני ושות' (הקבוצה בה חבר החוקר שרואיין ב"הארץ") – וגם תגובה. אני לא הולך להכריע בדיון הזה וכפי שאמרתי קודם, לא בטוח שצריך, אבל רק שתדעו שהמדע לא הוכרע עדיין.

מכיוון העוני, אנחנו יודעים שהעוני עצמו מייצר מוטיבציה בטובים שבינינו לצאת מהעוני. אנחנו מכירים אנשים כיצחק תשובה ושלמה שמלצר שהתחילו מאפס ובנו אימפריה בשל כך. מנגד, מי שגדל במעמד הביניים ומעלה עלול לפתח מנטליות של ילד שמנת, להרגיש נוח מדי ולא להתאמץ מספיק. כתבות "הדור האבוד" על כל בוגרי מדעי החברה שמרגישים שהם לא מקבלים את הכבוד הראוי על כך שלמדו תואר ללא אופק תעסוקתי, מוכיחות זאת היטב. מכיוון שטענה 3 מניחה באופן מובלע שקיימים רק מנגנונים מייצבים ומזניחה את המנגנונים המערערים, גם היא מופרכת.

יש עוד לא מעט הפרכות שאפשר להכניס בשלבים שונים של הטיעון הזה. אפשר לדבר על כך שמדידת IQ מתעלמת מכל נושא האינטליגנציה הרגשית ותכונות אישיות אחרות, שהן גורם חשוב בהרבה להצלחה בחיים. אפשר להזכיר שחתונה בימינו באה מאהבה, כלומר מזיהוי ערך, כך שבחברה בה אדם עשיר נדרש לייצר ערך הוא מוכיח בהתעשרותו שהוא בעל ערך וראוי לאהבה. אפשר למחות על כך ששמים את כל ה"עשירים" וכל ה"עניים" בסל אחד, בלי לשאול באיזה צורה התעשרו ואיזה ערכים נדרשו להפגין בדרך. הנקודה היא שהטיעון של "הארץ" מופרך. והם הרי יודעים זאת, לכן הם משתמשים בטקטיקה של קמפיין השמצה. איזה עיתון פח.

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “אמא של העשירים ערבייה

    • לכאורה זה מה שהניסויים שלהם (מאני ושות') אמורים להראות. האמת שדי התרשמתי מהמאמר שלהם ומהניסיון לבודד כל מה שאפשר לבודד. בכל זאת, אני לא יודע מה לומר על הבעיות המתודולוגיות.

  1. פינגבק: אהבה חייבת במס | תפרים

  2. פינגבק: הסוציאליזם כמנגנון הגנה פסיכולוגי | תפרים

  3. פינגבק: חושך באמריקה (8-10): מכבש החרות נוסע לאט | תפרים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s