[סיפור קצרצר שהתחיל מסטטוס של הסופר מילי ("לישון בתוך קופסה", "ימים משונים"). החלק שלו מסומן בכחול.]
מהרגע שהעכברים הגיעו הם לא מפסיקים לרוץ, לטפס ולשחק על הגלגל. זריזים מאוד. אילו יצורים נעלים! וההבדל רק מתחדד כשמסתכלים על השכנים שלהם: חבורת אוגרים דבילים ושמנים שמדי פעם רצים קצת על הגלגל שלהם עד שהם מתעייפים והולכים לכרסם קרטון. אבל העכברים רק מבזבזים את זמנם, כי הם לא מבינים את ההיררכיה בחנות החיות. פה מה שמשחק זה אצילות. הדגים – אותם אי אפשר לנצח. עטויי זהב, הם שותקים בגאווה, וכולם קונים. הציבור לא רוצה מישהו שיתרוצץ מול העיניים. הוא רוצה מישהו שיתנשא עליו בשקט. הציבור צריך להרגיש שהוא עושה משהו לא בסדר שצריך לכפר עליו, והדגים נותנים לו את הסחורה. דניאלה יודעת את הסוד של הדגים, ולכן גם היא מעלי בהירארכיה של החנות אפילו שבאה לכאן אחרי. אפילו עכשיו היא מסתכלת עלי כאילו עשיתי משהו לא בסדר. אולי כדאי שאלך לשאול. אבל אני ממשיך לנקות את הכלוב. אם זה מפריע לה, שתתלונן לבוס. נראה אותה פעם אחת. אבל הבוס יגיע רק בצהריים ובינתיים זה רק אנחנו.
הייתי מציע לה טאקי או משהו, אבל אחרי הפעם הראשונה שניסיתי, לקח לי שעה להתחמם מהשלג שירד עלי. נראה לי שהחיה האהובה עליה היא פינגווין או משהו, אבל אנחנו לא מחזיקים כאלו, אז היא מתנחמת עם התנשמת. הן יכולות להסתודד בפינה רגעים ארוכים, לא יודע על מה. שמעתם פעם על מישהי שמקיימת שיחות נפש עם תנשמת? נשבע לכם, אני חושב שהן מאוהבות. באמת, הן נפגשו כשדניאלה עוד היתה רק לקוחה שקונה אוכל לדגים. היא היתה בוהה בתנשמת כל הזמן כשמישהו הלך למחסן להביא את האוכל. אני חושב שהיא לא היתה משוחררת מצה"ל יום אחד לפני שבאה לעבוד פה. לא שאני יודע מה היא עשתה בצה"ל, אבל היא בפירוש אמרה שהיא "השתחררה אתמול" כשהיא באה לעבוד. להמשיך לקרוא
תפרים 