מדוע שותקים הדגים?

[סיפור קצרצר שהתחיל מסטטוס של הסופר מילי ("לישון בתוך קופסה", "ימים משונים"). החלק שלו מסומן בכחול.]

מהרגע שהעכברים הגיעו הם לא מפסיקים לרוץ, לטפס ולשחק על הגלגל. זריזים מאוד. אילו יצורים נעלים! וההבדל רק מתחדד כשמסתכלים על השכנים שלהם: חבורת אוגרים דבילים ושמנים שמדי פעם רצים קצת על הגלגל שלהם עד שהם מתעייפים והולכים לכרסם קרטון. אבל העכברים רק מבזבזים את זמנם, כי הם לא מבינים את ההיררכיה בחנות החיות. פה מה שמשחק זה אצילות. הדגים אותם אי אפשר לנצח. עטויי זהב, הם שותקים בגאווה, וכולם קונים. הציבור לא רוצה מישהו שיתרוצץ מול העיניים. הוא רוצה מישהו שיתנשא עליו בשקט. הציבור צריך להרגיש שהוא עושה משהו לא בסדר שצריך לכפר עליו, והדגים נותנים לו את הסחורה. דניאלה יודעת את הסוד של הדגים, ולכן גם היא מעלי בהירארכיה של החנות אפילו שבאה לכאן אחרי. אפילו עכשיו היא מסתכלת עלי כאילו עשיתי משהו לא בסדר. אולי כדאי שאלך לשאול. אבל אני ממשיך לנקות את הכלוב. אם זה מפריע לה, שתתלונן לבוס. נראה אותה פעם אחת. אבל הבוס יגיע רק בצהריים ובינתיים זה רק אנחנו.

הייתי מציע לה טאקי או משהו, אבל אחרי הפעם הראשונה שניסיתי, לקח לי שעה להתחמם מהשלג שירד עלי. נראה לי שהחיה האהובה עליה היא פינגווין או משהו, אבל אנחנו לא מחזיקים כאלו, אז היא מתנחמת עם התנשמת. הן יכולות להסתודד בפינה רגעים ארוכים, לא יודע על מה. שמעתם פעם על מישהי שמקיימת שיחות נפש עם תנשמת? נשבע לכם, אני חושב שהן מאוהבות. באמת, הן נפגשו כשדניאלה עוד היתה רק לקוחה שקונה אוכל לדגים. היא היתה בוהה בתנשמת כל הזמן כשמישהו הלך למחסן להביא את האוכל. אני חושב שהיא לא היתה משוחררת מצה"ל יום אחד לפני שבאה לעבוד פה. לא שאני יודע מה היא עשתה בצה"ל, אבל היא בפירוש אמרה שהיא "השתחררה אתמול" כשהיא באה לעבוד.

וטוב שכך. היא שיחררה אותי מהצורך להתעסק עם כמה לקוחות מעיקים. עכשיו היא בעיקר מטפלת בשירות האישי ואני בעבודות השחורות. היה אפשר לחשוב שהיא קיבלה את השירות כי היא חייכנית וחברותית והלקוחות מתאהבים בה ממבט ראשון. אבל מה אמרתי לכם על הדגים? אתם יודעים מה השיא? ראיתי את דניאלה משרתת לקוחה פעם בלי להוציא מילה מהפה רק עם מחוות ראש והמהומים. והלקוחה עוד פלירטטה איתה! זו היתה איזו בחורה צעירה, אולי עדיין חיילת. גופיה מתוחה, קעקוע של שלוש ציפורים במעופן על כתף ימין. היא באה לכאן כולה צחקוקים ועפעופים. שואלת על הכלבלב הזה או על האוגר ההוא. ודניאלה מראה מה שצריך להראות, מורידה מהמדף מה שצריך להוריד, ולא אומרת מילה. והצעירונת לאט לאט מצחקקת פחות, וכשהיא יצאה מהחנות היו לה אוגר ביד ודמעה בעין.

כשניקיתי את המדף של התוכים מעל הדלפק שאלתי את דניאלה אם היא הכירה את הבחורה. היא רק ענתה לי "כן", בטון של "נראה אותך ממשיך לשאול". בשבוע שאחרי זה ראיתי את הבחורונת מסתובבת מחוץ לחנות כמה פעמים. נעמדת, מתיישבת, עושה צעד לכיוון החנות, נעצרת, חוזרת שני צעדים אחורה. אחרי כמה דקות מסתלקת. אחרי כמה פעמים כאלה יצאתי החוצה. "את פה בשביל האוגר שלך, או שאת מחפשת מישהי?" שאלתי.

היא הרימה ראש כאילו הגעתי מעולם אחר. "דניאלה, אבל זה לא משנה. היא לא רוצה לדבר איתי."

"טוב", אמרתי בגיחוך קל, "היא לא רוצה לדבר עם אף אחד, בדרך כלל. רק עם התנשמת שלנו."

"זה לא נכון. היא אף פעם לא שותקת."

"אנחנו מדברים על אותה דניאלה?"

"אתה צריך לראות אותה ב…" היא שתקה כמי שנתפסה בגניבה ממכולת.

"במה?"

"לא חשוב, אמרתי יותר מדי."

מאז אני מנסה להשלים את המשפט. "אתה צריך לראות אותה ב…" איפה? בחוף הים? במועדון הטאקי? על הירח? פעם כשבאתי לפתוח את החנות אפילו שאלתי את התנשמת. היא גם לא עזרה לי. אז הלכתי לשאול תנשמות אחרות. לא, ברצינות, היה לי רעיון כזה שאולי היא מתעסקת בצפרות או משהו. בדקתי בקבוצות צפרים חובבים שמצאתי. יש אנשים משוגעים, תאמינו לי. אורבים שעה עם מצלמה בשביל איזה יבזוזי תכול נוצה. תבואו לחנות שלנו, יש לנו נורבגי כחול יפיפה, שכמֶהּ אל הפיורדים. אבל הם לא יודעים שהם משוגעים. שאלתי כמה מהם אם הם מכירים מישהי שמדברת לתנשמות. אמרו לי שזו קבוצת צפרות, לא בית משוגעים.

אחרי זה ניסיתי לצחוק על זה עם דניאלה. לא סיפרתי לה שחיפשתי אותה, רק אמרתי לה שיש אנשים עם מצלמות גדולות שברחו מבית משוגעים ויצאו לצלם ציפורים. "בית חולים לפגועי נפש", היא הפטירה בקול הקפוא שלה.

"סליחה?" האמת שקצת הופתעתי שהיא בכלל ענתה.

"בית חולים לפגועי נפש, לא משוגעים".

"וואללה סליחה, לא ידעתי שאת מבינה גדולה בפסיכים." ופה היא עברה לדבר עם התנשמת.

אולי אני צריך לחשוב קצת לפני שאני מדבר. אם לא הייתי כזה חכמולוג אולי הייתי מוציא מדניאלה איזה משהו. אני לא מאשים אותה שהיא לא מתה לדבר איתי אחרי כאלה יציאות. בכל מקרה, בגלל זה היא עומדת בדלפק ואני מנקה את הכלובים. רחוק אחד מהשני, כל אחד בעניינו.

הגיע כבר הזמן לשים ניירות עיתון חדשים בכלוב של האוגרים, וזה החלק האהוב עלי ביום. כי למה לפרוש את העיתון סתם ולעשות חצי עבודה? אני יסודי, ולפני שאני פורש שם חלקים נבחרים מהעיתון של היום אני גם קורא אותו ובוחר לאוגרים משהו טוב. אם הם לא רצים על הגלגל, כדאי שיהיה להם משהו חשוב להתעסק איתו. שיוכלו לספר לעצמם שהעכברים הם המוציאים לפועל והם החושבים והמתכננים או משהו כזה. כל אחד צריך לחשוב שיש לו מקום מוגדר של חשיבות בעולם הזה, וגם לאוגרים מגיע.

אחרי שאני עובר את כל הבוג'רס הרגיל של תהליך המשא ומתן תמורת מתן ומשא, אני מגיע לעמודים הפנימיים. פרשת אונס והטרדה מינית בפנימייה במרכז הארץ. נמשך שנים, כמו שהדברים האלה צריכים להימשך כדי שמישהו ירוץ לכתוב עליהם, אפילו בעמוד הפנימי. קבוצת נערות, חלקן היום "פגועות נפש", גם בעיתון עלו על הניסוח הזה. עברו מחדר משותף בפנימיה לחדר משותף בפסיכיאדה. מעניין אם הן עושות פגישות מחזור.

כל העניין התפוצץ כשאחת החליטה להתלונן אחרי שנים. כרגיל, מצלמים אותה מאחור, בלי להראות את הפנים. אבל עיתונאים הם הרי סוג של אוגרים, והם לא מתאמצים כל כך. לכן רואים בלי בעיה שהבחורה לובשת גופיה מתוחה, ועל כתפה הימנית שלוש ציפורים.

אני מניח את העיתון ומביט שוב בעכברים הלבנים המתרוצצים על הגלגל שלהם. ואולי הם בכלל מנסים לברוח?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s