ביתי הוא הגולאג שלי

אם ישאלו אתכם מה זה בית – מה תגידו? אני אגיד – "ביתי הוא מבצרי". בבית אני מרגיש בטוח. אני יכול לעשות מה שטוב לי ולומר מה שבראש שלי, אני לא מפחד מנקמה או מעונש על כך שאמרתי את האמת. אבל יכול להיות שיש כאלה שלא מסכימים עם ההגדרה הזו. שחושבים שיותר נכון לומר, "ביתי הוא הגולאג שלי" – כל עוד הם השומרים של הגולאג ולא האסירים. המקרה האקטואלי של אפליקציית "סיקרט" והנסיון לחסימתה מפנה שוב את הזרקור אל המפלגה האחת שהגבלת חופש הביטוי הפכה כבר לסימן ההיכר הפרלמנטרי שלה, לתגובה האינסטינקטיבית שלה לכל שאלת מדיניות, מהנושא המדיני ועד בריונות בני נוער: המפלגה עם השם האורווליאני, "ישראל ביתנו".

הנסיון לחסימת האפליקציה "סיקרט" מערב בתוכו חשיבה פוליטית שגויה עם פרנויה רגילה שמאפיינת מפלגות קיצוניות משני הצדדים. וקודם כל יש להסביר את נושא החשיבה המדינית השגויה, מפני שאם לא נסביר אותו, יהיה אפשר להתייחס למפלגת "ישראל גולאגנו" כשעון מקולקל שמראה את השעה הנכונה פעמיים ביום. אז למה לא צריך לחסום?

כבר כתבתי פעם בפירוט על למה לא צריך לחסום דברים: עבור מי שמחפש את האמת אבל יודע שלא כל הרעיונות והניתוחים עולים בדעתו, ומכיר בכך שגם הוא יכול לטעות, חופש הביטוי הוא הבחירה הרציונלית היחידה. אבל סיקרט מוסיפה אלמנט למשוואה: הפעם לא מדובר רק בביטוי, אלא בביטוי אנונימי. ביטוי אנונימי מאפשר גם דברים שהם בבירור נגד המטרה של חופש הביטוי: האנונימיות מאפשרת לשקר ללא חשש מעונש. היא מאפשרת להפיץ דיבה. ובמקרה הנוכחי, הדיבה המפחידה את ישראל גולאגנו היא "בריונות בקרב בני נוער", כי כל טיעון הוא טוב יותר בכסות של "למען עתיד ילדנו" וכי אם תקבלו אותו אז היא תוכל גם לסגור את פייסבוק עם אותו טיעון.

אבל מצד שני, האנונימיות מסירה את החשש מעונש גם על אמירת האמת. זה לא סוד שבחברה אנושית אנשים לפעמים נרדפים על אמירת האמת, רק כי היא לא מוצאת חן בעיני מישהו. "האריות של הצל" מרביצים למי שרוצה תהליך מדיני, במקומות מסויימים בארה"ב אנשים מפוטרים מעבודתם אם מתגלה שהם אתאיסטים, פעילי לגליזציה של סמים לעיתים צריכים להסתתר מפחד המשטרה, וכן הלאה. האנונימיות היא לפעמים מפלטו היחיד של פעיל חברתי שגוף דכאני החליט להשתיק אותו. האנוננימיות מאפשרת לנו עוד רווח: היא עוזרת לנתק דעות קדומות על הכותב מהדעה על מה שנכתב. היא עוזרת לשפוט את העניין לגופו ולהוציא משם שיקולים אישיים. והרי כולנו מכירים את האדם שתמך בצבא מקצועי עד ששמע שגם משה פייגלין תומך בכך.

אז עכשיו יש לנו בעיה. יש תופעה שיש בה גם טוב וגם רע. איך מכריעים? דרך אחת היא לומר שהרע הוא כל כך רע שבקושי מרגישים את הטוב – ומוחקים. זה לא המקרה שלנו. דרך אחרת היא למצוא דרך להפריד בין הרע לטוב באופן גורף – דרך כזו לא נמצאה במקרה שלנו, ולמיטב ידיעתי אף אחד לא חיפש אותה. דרך שלישית – להשאיר לכל אדם להחליט לבד איפה עובר הגבול בין הרע וטוב, ולעזור לאנשים (במיוחד לילדים) לפתח את הכלים להבחנה בין שקר לאמת, בין עובדה לשמועה. כשמשאירים לפרטים לעשות את ההבחנה, הם כבר מפתחים את הכלים האלו, כי יש בהם צורך או כי הניסיון המר מלמד אותם שלא כל שמועה היא עובדה. ולא רק כלים אישיים – מוסדות חברתיים, כמו האנשים שעוסקים בבדיקת שמועות ופרסום הממצאים קיימים בערך מראשית השימוש הפופולרי ברשת. והם רק הולכים ומתפתחים.

החלק המסוכן אצל "ישראל גולאגנו" הוא שהם לעולם בוחרים באפשרות הראשונה, ואף פעם לא באחרונה. בעיני חברי הכנסת שלהם, כל בעיה אפשר וצריך לפתור על ידי השתקה. או שהם לא מסוגלים לראות את הטוב שיש להפריד מהרע וחושבים שהוא זניח, או שהם בכלל לא מבינים את הטוב שאפשרי בחופש הביטוי ומאמינים שהם לא מסוגלים לטעות, או שהם פשוט לא מפעילים את השכל יותר מדי באופן כללי. מה שלא יהיה המקור, המפלגה שהציעה הכי הרבה חוקי השתקה בשנים האחרונות היתה המפלגה הזו. חוק הנכבה (שבתחילה דרש עונש/י מאסר), חוק החרם, וועדת החקירה לשמאל, וכן הלאה – כבר פירטתי בעבר ובינתיים נוספו עוד. לא מפתיע שזו אותה מפלגה שגם רוצה לתת למשטרה עוד ועוד סמכויות ויותר ויותר להחריג אותה מביקורת ציבורית. עכשיו, אני לא פסיכולוג אבל נדמה לי שהמקור האמיתי הוא פחד מחוסר שליטה. חברי הכנסת של "ישראל גולאגנו" חושבים שאם הם יוכלו רק לשלוט על הכל, הכל יהיה בסדר, ושלתת לדברים להתפתח לבד זה סכנה קיומית. מה שהופך אותם בעצמם לסכנה קיומית.

וזה מביא אותנו לפרנויה. חלק גדול מהשנאה של גולאגנו לחופש הביטוי נובע מהפחד שכולם נגדם. התקשורת, הציבור וכן הלאה. אם רק ניתן לאנשים לומר מה שהם רוצים, הם יהיו נגדנו. אם הם צודקים, על אחת כמה וכמה שצריך לעצור אותם. אבל בדרך כלל, כמו כל קיצוני, הם פשוט פרנואידים. תסתכלו למשל על התגית Gaza בסיקרט: בערך הרשת החברתית היחידה בעולם בה כל ההודעות לטובתנו.  אבל לך תספר את זה לפרנואידים.

יש אנשים שרוצים להצביע לישראל גולאגנו כי הם חושבים שנתניהו לא קשוח מספיק בזירה המדינית. את אלו יש לשאול: האם ההצבעה על יד קשה יותר שווה לכם את החיים במדינה כמו של החמאס, שבה אנשים נענשים על אמירת דעתם? הלא ביליתם את כל החודש האחרון בלהסביר לחברים גויים בפייסבוק שאצלנו זה חירות ודמוקרטיה? אז תעשו את החשבון, ובבקשה מכם – סלקו ידכם מהפתק של ישראל ביתנו. כי בית זה יותר מקופסה שגרים בה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s