דפני ליף וכד האפר של אוזיריס

BuffySixWillow

נכון שאני מתעורר מאוחר – כשהסדרה הזו שודרה, הייתי עסוק בדברים אחרים, מצופים ועד בית ספר לפיקוד על טנקים. אבל בזמן האחרון אני רואה את "באפי, ציידת הערפדים" מהתחלה. אתמול הגעתי לפרק שפרט לי על מיתרי הזעם הרבה יותר מכל פרק אחר. לא רק שהדמות האהובה עלי ביותר התגלתה כמניאקית רצינית (אחרי שהארי סלדון עשה לי את אותו תרגיל לא מזמן), אלא שבאותו יום הראתה לי פעילה חברתית בולטת שהיא בדיוק אותו סוג של מניאקית, וכמובן שעל חשבוני. דפני ליף קראה לשוכרים לדווח לה על בעלי דירות שמעלים את דמי השכירות לפני חקיקת החוק לשוד בעלי הדירות. הייתי פותר את זה כעוד מקרה של "הדרך לגהינום רצופה כוונות טובות", לולא קיבלתי מווילו שיעור על גורם נוסף שפועל כאן ומבטל לגמרי את כל הרצון הטוב שגם פעולה שגויה יכולה לייצר אם יש מאחוריה לב. על כל זה וספויילרים לבאפי, אחרי הקיפול. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

המידה אפס, המטרה אינסוף

measuring_tape

יש סטודנטים שמגיעים פעם אחת למועדון הדיבייט, מגלים שהם צריכים לטעון לפעמים נגד העמדה האישית שלהם, ובורחים מיד. הם כבר לא יפתחו את היכולת לפתוח את הראש לנקודות מבט אחרות ולנסות להבין אותן. ומנגד, יש דיבייטים שבהם גם דיבייטור מנוסה מרגיש מלוכלך אחרי שגמר אותם. במיוחד בתחילת השנה, כשוותיקי המועדון צפויים לנצח כל דיבייט בהשתתפותם פשוט כי רק הם יודעים איך לנצח – אז אין את פרס הניחומים שאולי טענת נגד דעתך אבל לפחות הפסדת.

בשנה שעברה ניצחתי, לצערי הרב, בדיון בו הייתי לטובת החוק להגבלת משקל דוגמניות בפרסום. מכיוון שהנושא הזה הוא מאלה שחוזרים תמיד בתחילת השנה, ומכיוון שיש כבר ריחות שלו באוויר, אני רוצה היום לתקן את הנזק שגרמתי ולהסביר למה החוק הזה שגוי. אני גם אנסה לכתוב את הפוסט קצת כמו דיבייט, מה שאומר שדברים מסויימים שאכתוב בהתחלה עלולים להשמע היפרבוליים. בדיבייט רגיל ההסבר מגיע מהר, לעומת זאת בפוסט רגיל אני משתדל להתחיל רגוע. ולכן גם לא אפרט מחקרים שאני מסתמך עליהם בגוף הטקסט (בדיבייט יש לך זמן להסביר את ההיגיון או לצטט את המחקר, וברור מה עדיף), אבל אתן את ההפניות למטה, בסיום הטיעונים. להמשיך לקרוא

הלם וייראת כבוד

tin can phone

ביום השנה השני לרצח רבין, ירדנו מהאוטובוס עם שלט גדול ומאיר עיניים: "שכב"ג* בן יהודה מתנגד לאופי הפוליטי של העצרת". אחרי פחות מעשר דקות גלגלנו יפה את השלט והצנענו את קיומו. לא שפחדנו שיעשו לנו משהו, בכל זאת עצרת שמאל, אבל התגובות מסביב ניקבו בנו חורים בלי לגעת בנו. אני זוכר את האב שאמר לבנו "עכשיו אני שמח שאתה לא בצופים". כך למדנו לקח חשוב: לכל דבר זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים. ויותר מזה: יש דרכים שונות לומר את דעתך, ולא תמיד הדרך הכי "לפנים" היא זו שתשכנע הכי הרבה אנשים.

זה לא היה הלקח האחרון. בתור נער סגנון הוויכוח שלי היה הסגנון הידוע של לנסות להעביר לצד השני כמה הוא טיפש (כן, אני יודע ממי למדתי את זה, אבל זה לא לעכשיו). נגמלתי מכך רק כשבשבועות הראשונים של שנת השירות שלי הצלחתי להעליב אחת מחברותי לקומונה עד עמקי נשמתה, והפעם לא היה לי לאן ללכת כדי לא לראות את זה, והיה לי אכפת מדי. השבוע האחרון סיפק לי הזדמנות נוספת לחשוב על סגנונות הדיון ועל המזל הגדול שלי, שאת הטעויות שלי עשיתי מוקדם. להמשיך לקרוא