דניאל שואל: מה ההבדל? זה של טייקון, זה של מחבל!

forest_for_the_trees

אני לא יודע אם הספקתם לראות את הפרוייקט להוצאת הספר דניאל שואל: מה ההבדל? זהו אחד מהספרים ששייכים למגזר המעונה ביותר על ידי חוק סטימצקי: שוק ספרי הילדים. מאז שהחוק עבר שמעתי בעיקר מהורים על הסבל שהוא גורם ועל איך הם מצמצמים את קניית ספרי הילדים שלהם. עכשיו יש לזה אישור רשמי: בכתבה בגלובס מצטטים "גורם בכיר בענף" שמספר:

"גם ספרי ילדים שנמצאים תחת הגנת החוק החדש נמכרים הרבה פחות. אין ירידה בכלל המכירות של ספרי ילדים, אלא של ספרים חדשים בז'אנר. הורים היו מוכנים לקחת סיכון ולקנות במסגרת 4 ב-100 ספרי ילדים חדשים, אבל הם לא ישלמו 76 שקל על ספר ילדים חדש. יש נפילה גדולה. לא קונים ספרי ילדים חדשים. ספר שפעם היה מוכר אלפים, היום ימכור עשרות בודדות".

אז עכשיו כמו בעולם ספרי הביכורים למבוגרים, גם בספרי הילדים בא אשר יגורנו: הדרך היחידה להוצאה לאור היא בהוצאה עצמית. ואם לא תתמכו בדניאל (ובידידי דני ומאיה, שכתב ואיירה), הוא לא יצא לאור. וזה חבל, כי הסיפור שמאחוריו נכתב ע"י אדם עם נסיון בתאוריה חינוכית ונועד ללמד הכללה והבדלה. עכשיו, אם אתם שואלים אותי, ברור שצריך ללמד דברים כאלה, אבל אצלנו במדינה אולי כדאי לשים הרבה הרבה דגש על ההכללה, ופחות על ההבדלה. הדיונים האחרונים שקיימתי על חוק "ישראל היום" וחוק וועדת החקירה למקורות המימון של עמותות השמאל (חוק הטריבונל) מראים זאת בחדות של סכין.

כרגיל בזירה הפוליטית, הטיעונים שתומכים בכל אחד מהחוקים האלו הם מהסוג של ההבדלה. "כן, זה פוגע בחופש הביטוי, אבל…" וכאן מגיע הניסיון של ההבדלה. גם הוא לא כל כך מוצלח (תקנו לילדיכם את הספר, אמרנו?), כי הוא אומר למשל, שכן, אבל עמותות השמאל עושות כך וכך ואחרת. זה במסגרת החוק? אם כן, תדונו בחוק הספציפי שמתיר את הפעולה, ואם לא – כבר יש לכם כלים. מה זה קשור למימון? או שניסיון ההבדלה אומר שלטייקון מסויים (אדלסון) יש כוח לא פרופורציוני מול העיתונות המסכנה בישראל (כי נוני מוזס, הבעלים של "ידיעות" ושוקן, "הארץ", הם כמעט הומלסים). אבל יותר מזה – נסיון ההבדלה מלווה בהתעלמות מוחלטת מההכללה.

ויש כאן כמה הכללות שצריך לדבר עליהן. קודם כל, שגם הכסף של ממשלת שוודיה שהולך לעמותות השמאל לפי האגדה (אבל תבדקו באתרים שלהן, הכל חשוף) וגם הכסף שמגיע מאדלסון הוא כסף זר. אם מה שמפריע לכם זה כסף זר, צריך לאשר את שתי הצעות החוק, ואני מתקשה למצוא אנשים שמגדירים את עצמם "שמאל" או "ימין" ומוכנים לאשר את שתי ההצעות. אני אישית חושב שאין בעיה עקרונית בכסף זר. הוא ממלא את שוק התקשורת, עוזר לרעיונות לקבל במה ולדיון ציבורי להתקיים. נכון שזה מפחיד את כל האפסים שלא מסוגלים לעמוד בדיון ציבורי (מתי לאחרונה היה דיבייט לפני בחירות בארץ? בשנות ה-90?) אבל זו עוד סיבה לשמוח.

שנית, שכל הגופים שנותנים את הכסף לא מייצגים את אזרחי ישראל. אדלסון לכאורה רוצה בטובתה של המדינה היהודית, לפי התפישה האישית שלו, וגם אירופה מאמינה שבהדברות ושאיפה לשלום יהיה לכולם פה יותר טוב, אפילו אם ישראל תצטרך לוותר על כמה ג'בלאות בגדה. והדיעות האלו משוקפות ע"י חלקים שונים מאזרחי ישראל. שוב, סֶיימי סֶיימי. ושוב, מה שאנחנו צריכים לעשות זה לקחת את הכסף ולברוח – אל חדרי החדשות ושולחנות העריכה. הדיון הציבורי מרוויח מזה, ואחת היא מאיפה הגיע הכסף.

וההכללה הגדולה והחשובה והברורה שכולנו אמורים להכיר מימינו בבית הספר (רק שבית הספר שלנו היה ישראלי, אז לא) הוא החשיבות של חופש הביטוי. כבר כתבתי על כך בהרחבה אז אקצר: יש כאלה שמאמינים שהפגיעה בחופש הביטוי פחותה בחומרתה מהטוב שיעשו. האנשים האלו מפנים גב לרציונליות, בכך שהם חוסמים לעצמם ולאחרים את האפשרות לשמוע משהו שאולי ישנה את דעתם ואולי יחשוף את טעותם. וחוץ מפוליטיקאים מקצועיים, אני חושב שכולנו היינו רוצים לדעת מתי אנחנו טועים, כדי שנוכן לתקן ולשפר. אני מאמין בכוונות הטובות שלנו. אני מאמין גם שהאנשים שעושים שקר בנפשם ומאמינים שהם בכלל מגנים על חופש הביטוי במניעתו מאחר, יבינו אחרי השיעור הקצר בהכללה שאין ממש בעמדה האצילית שאימצו. אני מאמין שהם יצטרפו אל שוחרי החופש האמיתיים, שמשאירים חלון פתוח לאמת, למקרה שנתקעה בחוץ בלי מפתח לדלת.

מודעות פרסומת

11 מחשבות על “דניאל שואל: מה ההבדל? זה של טייקון, זה של מחבל!

  1. דברים כדורבנות.

    היה אפשר לעשות חוק שמחייב ליידע את הציבור, בכל פרסום, מהיכן מגיע המימון שלו; קצת בדומה לחובה לסמן רכיבים על מזון או אזהרות משרד הבריאות על סיגריות (גם אם ניפחו את האחרון למימדים מגוחכים). אפשר להתווכח אם חוק כזה נחוץ או לא, אבל הוא היה יכול להיות מיושם לגבי שני הדברים ועונה על הדאגה (כביכול) שמא אינטרסים חיצוניים מטים את דעת הקהל בצורה לא ראויה. חוק כזה היה יכול ליידע את הציבור ע"מ שיוכל לגבש דעה, להבדיל מלסתום לאנשים את הפה כי אוי אוי אוי, מפיצים תעמולה כזאת או אחרת שנתמכת ע"י אינטרסים זרים, בוהוהו. אין אף אחד שחף מאינטרסים, כל אחד עושה דברים מסיבותיו שלו; יידוע הציבור זה הדבר המתבקש, לא "בואו נמנע מהם להתערב".

    (וזה לא שאני חושב שאנשים כאלה חכמים שזה יעלים את ההטיה הנגרמת מחשיפה לתכנים האמורים; אני פשוט לא רואה מהיכן יש למישהו את הזכות לקבוע שהטיה כזאת היא משהו שצריך לאסור בכח. פעם אחרונה שבדקתי, זה נקרא "לשכנע; ואף אחד לא מכריח אנשים להשתכנע ממה שהם שומעים)

    • זה יכול להיות רעיון טוב לחוק שחל על ערוצי תקשורת וגופים ציבוריים ידועים (עמותות רשומות וכו'), אבל זה יוצר בעיה עם ביטוי אנונימי, שגם הוא חשוב. בקיצור, תלוי במנגנון.

  2. שתי נקודות:
    1. אתה לא רואה הבדל בין טייקון לטרוריסט?
    2. אם אני זוכר נכון העניין עם העמותות היה חיוב פירסום מקורות המימון לעמותה המבקשת מימון ממשלתי. במקרה השני מדובר באיסור חלוקה העיתון בחינם. המקרה השני נועד לסתום פה לאדם ספציפי והמקרה הראשון נועד למנוע העברת כספים למי שממומן על ידי גורמים עוינים על ידי חשיפת הצביעות שלו לעיני כל. שוב, יש הבדל משמעותי ובעיקר – זו לא צנזורה ולא סתימת פיות. זו סתם תעמולה.

  3. 1. אני רואה הרבה הבדלים, כמו שאני מקווה שאתה רואה בכותרת את השתקפות הדמגוגיה שבה הצדדים השונים משתמשים כדי לעמם את הנושאים האמיתיים.

    2. אני רואה שקנית את ההבדלים הטכניים שאכן קיימים בין שני המקרים, והתעלמת לגמרי מהדומה. אני יכול לעשות שוב את הדיון הארוך על כך שהחומר פתוח ממילא, שחופש ביטוי לא קשור לפעולות טרור, שלשב"כ כבר יש אינסוף כלים לעצור את מי שאכן עוסק בפגיעה בבטחון המדינה, אבל כבר קישרתי למעלה את הפוסט בו עשיתי את הדיון הזה. הפעם אני מעוניין בדברים הדומים. בכך שבשני המקרים נמתח "קו אדום" מפותל ודקיק שמקיף בדיוק את האוייבים הפוליטיים של מי שהציע את החוק – כמו בחוק "ישראל היום", כמו בחוק מופז שנתפר לטובת הליכוד, כמו בהרבה מקרים אחרים.

    אם היית מצליח לראות את הדמיון לפני השוני, אם היית מוכן להשמיע קולך נגד רדיפה פוליטית גם כשרגעית נראה שהיא משרתת אותך (שוב, זוהי אשליה), אולי היינו מצליחים להרתיע את הפוליטיקאים שלנו מלנסות שוב ושוב, ואולי חוק "ישראל היום" כלל לא היה עולה, ולא היה מתקבל בהבנה ציבורית גדולה כל כך, אם לא תמיכה. נסה פעם אחת לומר, כמו וולטר בשעתו, "אני לא מסכים עם דעתך, אך אלחם על זכותך לומר אותה". כי בעולם של השתקה, האלימות היא מפלטו היחיד של המדוכא, ואם ניצור חברה שבה יהודים צריכים להלחם אחד בשני באגרופים ולא במיקרופונים, המדינה שלנו גמורה.

  4. ייתכן שהנקודה שלי פוספסה. בחוק העמותות מדובר בהפסקת התשלום על ידי המדינה לעמותות, משמע הפסקת העברת כספי מסים ישראלים למימון פעילות כלשהי. בחוק השני מדובר על איסור פעילות כלשהי שממומנת מכיס פרטי.

    אני מוכן להילחם על חופש הביטוי ואפילו להגן על עיתון גרוע שתומך בפוליטיקאי גרוע (לא שיש הרבה מהסוג האחר במחוזותינו, עיתונים ופוליטיקאים כאחד) אבל אני לא מוכם למממן אותו. אני מוכן להילחם על זכותה של עמותה להפיץ רעל ושקרים, אני מאמין גדול ביכולת של אנשים טובים להתנגד לזה ביעילות (NGO Watch כדוגמה), אבל למה שאני אשלם בעבור זה?

    ורק כדי להבהיר – אני חושב שגם עמותות אחרות לא המדינה צריכה למממן, אבל טוב להתחיל באילו שנושכות את היד. אולי זו ההתחלה שתלמד את היד להיות מעט יותר קמצנית עם כסף של אחרים…

    נ.ב. העניין הראשון אכן נוגע לסמנטיקה ולמשמעות של הכותרת. הרי אם נשנה את זה למילים כמעט נרדפות (אם לא נכנסים לפרטים שלא חשובים בכותרת) השאלה היא "מה ההבדל? זה גנב וזה רוצח". האם אתה באמת לא רואה שום הבדל בעל משמעות בין השניים? האם כל זכות מופרט זהה לכל זכות ואין משמעות לאיכות ולכמות הפגיעה? האם גנב שלוקח סוכריות מילדים זהה לרוצח ילדים? (כן, אני יודע שזה אד אבסורדום)

    • 1. לא דיברתי על חוק העמותות הזה:
      http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4492696,00.html
      אלא על חוק וועדת החקירה לארגוני השמאל. אני מודה שנעלמה מעיני הרמיסה הזו.
      2. בחוק של מירי רגב לא מדובר במימון המדינה אלא ברישום העמותה. זה שעמותה רשומה לא אומר שהיא מקבלת מימון מהמדינה.
      3. אם מפסיקים לממן עמותות שכן מקבלות מימון – וצריך להפסיק – אסור בשום אופן למתוח קווים דמיוניים לפי שיוך פוליטי, אלא יש לצמצם את תקציב העמותות באופן אחיד.
      4. שוב, הכותרת לא נועדה להגיד על מי *לדעתי* צריך להגן או לא. הכותרת היא שיקוף של הכותרות שאחרים בוחרים בהן כדי לנסות להצדיק פגיעה בחופש הביטוי, ללא הפרדה בין מילים לפעולות. חוק פו נשך אותי בתחת, אין ספק.

  5. וואו, אני לא מעודכן בדברים האלו כמסתבר… כמו שהוא זה באמת חוק רע.

    הניסוח שראיתי מוביל לשאלה אחרת: האם יש גבול לחופש הביטוי? יש שם סעיפים פחות מובהקים, אבל תמיכה באויב בזמן מלחמה וקריאה לרצח על רקע גזעני הן דווקא דוגמאות טובות. האם עמותות המבצעות כאלו דברים צריכות להיות חוקיות? אני לא ממש בטוח בזה.

    מצד אחד איך מותחים גבול? האם, כאשר מבוצע רצח כפי שהעמותה עודדה, יש לה אחריות? אם כן אז משתמע שהקריאה לרצח היא פעולה מסכנת חיים וכן יש לחוק מקום להתערב בה.
    מצד שני אם אין לעמותה כלל אחריות אלא רק למבצע אזי למפקד בצבא שפקד על רצח עם אין אחריות אלא רק למבצע (ההקבל לא מושלמת, אבל אני טוען שאין מספיק הבדלים בין פקודה של מפקד בצבא, קריאה של מנהיג דתי וקריאה של ארגון).

    מה דעתך?

    • אני מתכנן פוסט על הגבולות של חופש הביטוי, אבל כרגע אני יותר מעוניין בלהרחיב אותם מלצמצם אותם.

      ספציפית מפקד בצבא שונה בשני דברים: א – מאחורי הביטוי שלו יש איום מרומז באלימות (כלא), זה לא רק ביטוי; ב – הוא לא משתמש בסתם במה לביטוי, אלא מתבטא בעזרת שופר ששייך למדינה, כך שגם אם הוא סתם דיבר על הדרת נשים או משהו, זה באמת מקום שבו לציבור יש מקום להחליט. אנחנו מדברים על ביטוי בזירה הציבורית, של אנשים וארגונים פרטיים.

  6. הצבא הוא לא הארגון היחיד בחברה.

    יש שבתרבות ספציפית אי הישמעות למנהיג משמעה נידוי, אובדן כלכלי עצום ובאופן כללי – חורבן. בנוסף לכך, האם הבטחת הטבות לא דומה להבטחת פגיעה? נניח – תהרוג יהודי ותגיע לגן עדן מול לא תהרוג את הערבי ותגיע לכלא?

    בנוגע ל-ב', מה עם כל פקיד/מורה/איש מערכות המדינה אחר? האם גם להם המצב דומה וקיימת הגבלה מוצדקת לחופש הביטוי?

    • שוב, אם ההִשמעות מגובה באלימות, זה לא עניין של ביטוי. אם לא – זו בחירת פער:

      https://tfarim.wordpress.com/2013/05/15/human-action-5/

      היא לא תמיד נעימה, אבל לא בהכרח רעה. וזה בנוסף לעובדה שהצבת הבחירה עצמה אינה ביטוי באופן שאנחנו מדברים עליו. היא אינה הבעת דעה אלא איום ממשי. כך גם לגבי פרס שבכוחו של המציע לתת. לגבי הבטחות אחרות – כאמור, מתוכנן פוסט, ותודה על הרעיונות שאתה מעלה לפני שאני כותב אותו.

      כן, בעיקרון עובד מדינה בעת תפקידו לא רשאי לעשות ככל העולה על רוחו, ממש כשם שעובד בעסק פרטי לא רשאי. כשהוא לא בתפקיד, הוא צריך להיות חופשי ככל אדם. אבל המקרה של מורים לא יכול להכלל בקבוצה הזאת, מפני שעצם האיסור על הקמת בתי ספר אלטרנטיביים הוא פגיעה בחופש הביטוי ובעוד חרויות. אפשר להתווכח מה מותר למורה לומר לקהל שבוי, אבל הבעיה האמיתית היא בכך שהקהל שבוי (כלומר, ההורים שבויים).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s