פרנגי טוב משאיר כספת מלאה

התרבות הפרנגית היא המודל המושלם של איש-קש אנטי-קפיטליסטי. היוצרים של "מסע בין כוכבים" (סטאר-טרק, תודה) יצרו אותה כתרבות הסובבת סביב רווח חומרי, וכדי שכוונתם תהיה שקופה מספיק, עשו את הפרנגים לא רק חמדנים, אלא גם תאוותנים, מכוערים, מיזוגנים, רמאים וחסרי-מצפון בגדול. בקושי רב ניתן למצוא בכל ההסטוריה של סטאר-טרק שני פרנגים שהרוויחו כסף, ולא גנבו אותו או רימו את את הלקוח. כמכשיר ספרותי הם כל כך שקופים שהם לא מעניינים בכלל. אבל הם נהיים מאוד מעניינים כשמתייחסים אליהם לא ככלי ספרותי אלא כניסוי מחשבתי: האם התרבות הפרנגית באמת יכולה להתקיים? ואם כן, איך היא הגיעה לאן שהגיעה, ואיך היא יכולה להשתפר?

חופים בטוחים – השיטה האוסטרלית

הרבה דיונים עם תומכי מעורבות ממשלתית מגיעים בסופו של דבר לחוסר אמון באדם: אם הממשלה לא תעשה כך וכך, הם חושבים, אף אחד לא יעשה. אמנם לרוב מסתבר שאם משהו ראוי להיעשות מישהו יעשה אותו, ואמנם החברה האזרחית מלאה בארגונים התנדבותיים שמוכיחים את טוב ליבו של האדם ורצונו בסביבה בטוחה ונעימה למחיה, אבל עדיין כשל הדמיון של אוהבי המדינה הגדולה מחייב אותנו כל פעם לנסות למצוא מקום שבו הדבר עובד כמו שאנחנו אומרים: אין מעורבות ממשלתית, ובכל זאת הדבר נעשה. עשיתי זאת בעבר עם בטיחות בתחבורה הציבורית, והיום נחשפתי לעוד דוגמא מעניינת שכיף להכיר.

בדרך חזרה מהחתירה השבועית שלי, כשירדנו מהים חזרה לירקון, הצטרפתי לשיחה בין שני חותרים שדיברו על מצב המצילים בארץ והתווכחו אם המדינה צריכה לספק שרותי הצלה ולשמור על אנשים מעצמם. אני אמרתי שלשמור על אנשים זה עקרונית טוב, אבל צריך לשקול את המחיר, ושלא הייתי מתנגד אם למשל היתה עמותה שעוסקת בנושא במקום הממשלה. זה הזכיר לאחד החותרים משהו שלא ידעתי עד עכשיו: בסידני, שרותי ההצלה הם ברובם התנדבותיים! איך זה עובד?

מגפון מתקתק

נהוג לומר אצל הגויים, "מקלות ואבנים יערבבו לי את הפנים / אך מילים לעולם לא יפגעו בי". והסיבה שהמשפט הזה קיים היא שהוא לא ברור מאליו: מילים יכולות להעליב, לחשוף אמת כואבת, או להניע לפעולה מישהו שאכן מחזיק במקל או אבן. פעם ראיתי חבורת ערסים עם שרשראות ומחבטים מונעת לפעולה ע"י המילים "אה, אתם הולכים, פחדנים". אבל כאן האשם היה מי שאמר את המילים האלו, והוא יכל לבחור לשתוק כדי להמנע ממפגש עם אמבולנס.

אבל מה עם ביטוי שמניע לפגוע באחר? האם יש לנו זכות להשתיק אותו? ובכלל, מתי יש לנו זכות למנוע ממישהו את חופש הביטוי כדי למנוע נזק? נשאלתי את השאלות האלו בתגובות לפוסט הקודם, שהתרכז יותר בכך שאין לנו זכות להשתיק. אבל השאלה הוגנת וחשובה: אם נדע מתי יש לנו זכות להשתיק, נדע גם מתי אין לנו. ומכיוון שתחושת הבטן היא שלפעמים גם יש צורך במניעת חופש הביטוי, קשה לצאת ידי חובה עם האמירה שלעולם אסור למנוע את חופש הביטוי. אבל התשובה גם אינה "באמצע", כפי שנוטים לטעון אנשים שמחשבתם עצלה. בואו נעשה את העבודה הקשה מחשבתית, ונמצא איפה התשובה נמצאת.