מגפון מתקתק

loudspeaker

נהוג לומר אצל הגויים, "מקלות ואבנים יערבבו לי את הפנים / אך מילים לעולם לא יפגעו בי". והסיבה שהמשפט הזה קיים היא שהוא לא ברור מאליו: מילים יכולות להעליב, לחשוף אמת כואבת, או להניע לפעולה מישהו שאכן מחזיק במקל או אבן. פעם ראיתי חבורת ערסים עם שרשראות ומחבטים מונעת לפעולה ע"י המילים "אה, אתם הולכים, פחדנים". אבל כאן האשם היה מי שאמר את המילים האלו, והוא יכל לבחור לשתוק כדי להמנע ממפגש עם אמבולנס.

אבל מה עם ביטוי שמניע לפגוע באחר? האם יש לנו זכות להשתיק אותו? ובכלל, מתי יש לנו זכות למנוע ממישהו את חופש הביטוי כדי למנוע נזק? נשאלתי את השאלות האלו בתגובות לפוסט הקודם, שהתרכז יותר בכך שאין לנו זכות להשתיק. אבל השאלה הוגנת וחשובה: אם נדע מתי יש לנו זכות להשתיק, נדע גם מתי אין לנו. ומכיוון שתחושת הבטן היא שלפעמים גם יש צורך במניעת חופש הביטוי, קשה לצאת ידי חובה עם האמירה שלעולם אסור למנוע את חופש הביטוי. אבל התשובה גם אינה "באמצע", כפי שנוטים לטעון אנשים שמחשבתם עצלה. בואו נעשה את העבודה הקשה מחשבתית, ונמצא איפה התשובה נמצאת.

השלב הראשון הוא להחליט מה בכלל מותר לממשלה לעשות. מפתה לחשוב שתפקיד הממשלה הוא "לעשות מה שטוב לאזרחים", אך אנחנו יודעים שלרוב אין ביכלתה לעשות זאת. זה לא רק שפקידי הממשלה רחוקים מהבנה של כל קשרי הגומלין ותוצאי הלוואי של כל פעולה שהם ינקטו או שהציבור ינקוט כדי להתמודד עם המערכת. הם גם לא יודעים את המטרות השונות של הפרטים השונים מאוד בציבור, ואין להם שום קריטריון אובייקטיבי לתעדוף המטרות של פרט אחד על אחר אפילו אם ידעו את המטרות האישיות של כולנו.

כפי שהדבר נכון לבעיית החישוב הכלכלי, כך הוא נכון לבעיית התפשטות הממים: רעיונות, תפישות ודימויים מתפשטים מאדם לאדם בהתאם ליכולת ההתפשטות שלהם, לרצון של האדם להפיץ אותם, וכן הלאה. מספר הממים הקיים הוא כמעט אינסופי, והקשר בין ממים למטרות הוא של רבים-לרבים, כלומר כל מם יכול לקדם מטרות אנושיות רבות וכל מטרה אנושית יכולה לקבל שירות מכמה חלופות של ממים. לכן, באופן כללי, אסור לנו לתת לממשלה לבצע תכנון ריכוזי של התפשטות ממים, כפי שאסור לה לבצע תכנון ריכוזי של הכלכלה. אבל יש פרצה.

כפי שראינו בנושא התכנון הכלכלי, יש דבר אחד שאנחנו רשאים להציב כמטרת על: השיטה החברתית של שיתוף פעולה בשלום במסגרת של חלוקת עבודה (שפח"ע) היא השיטה היצרנית ביותר עבור העמלים (אולי לא עבור הגנבים והרוצחים, אך גניבה ורצח יכולים רק לכלות את מה שיש, לא להגדיל). כדי לשמור על השיטה הזו, שבה כל אדם חופשי לעשות כרצונו כל עוד הוא לא תוקף את חייו, חירותו (או רכושו, שזה חלק מחירותו) של אדם אחר, יש לפעמים להפעיל אלימות כדי למנוע אלימות. יש למנוע מקרי רצח, תקיפה, גניבה, שעבוד. הגוף המקצועי שמפעיל את האלימות הזו הוא המדינה, באמצעות המשטרה והצבא. המדינה, בהגדרה, היא הגוף שמותר לו להפעיל אלימות כדי לשמור על שפח"ע.

עכשיו כשברור שמדובר במניעת סוגים מסויימים של פשע (ואני מסייג בכוונה, כי במדינה שלנו יש דברים שהם "פשעים" מבחינת החוק למרות שהם לא קשורים להפרת זכויות אדם א' ע"י אדם ב'), נשאר לשאול מה הדרך הכי טובה למנוע פשעים אלו. יש בסך הכל שלש דרכים כלליות: להציב שוטר במקום בו עומד להתבצע פשע; לגרום לאנשים לוותר על הפשע בגלל חשש מההשלכות (אפקט ההרתעה של כלא וכל ענישה אחרת); או ליצור מצב שבו אין בכלל רצון לבצע פשע.

ברור שלא ניתן להציב שוטר בכל מקום שבו יכול להתבצע פשע. ענישה ויצירת סביבה אידאולוגית שקטה הם משלימים שחשוב שיהיו בידינו. על ענישה אף אחד לא מתווכח: מי שכבר ביצע פשע, ברור שהוא מוותר על חלק מזכויותיו, ולמה שלא נשתמש בכך גם כדי ליצור הרתעה? הגבלת חופש הביטוי נוגעת לסביבה האידאולוגית. יותר בדיוק: לאנשים שמסיתים לפגיעה בחיים ובחירות של אחרים.

כבר כאן אנחנו יכולים לזהות בקלות מקרי הגבלת חופש הביטוי שהם לא בסמכות המדינה בעליל. כדי שיוגבל, הביטוי צריך לקרוא לפגיעה בחייו וחירותו של אחר. קריאה לחרם על מוצרי התנחלויות, למשל, אינה כזאת: לאף סוחר מתנחל אין את הזכות הטבעית וההיסטורית לכך שמישהו אחר יקנה אצלו, ולכן הרעיון לא לקנות אצלו אינו פגיעה בחירותו ואין לממשלה שום זכות להגביל אותה.

בכך לא גמרנו לצמצם את תפקיד הממשלה, מפני שלכל הגבלת חופש הביטוי יש גם מחיר. הביטוי המסית הוא אפקטיבי כאשר הוא יוצר מצע של אנשים עם מוטיבציה לפשע, שמגדיל את הסיכוי שלמישהו מהם תהיה גם הזדמנות – וכשהמצע הזה בלתי נראה, לא ניתן לפקוח עליו עין בשיטות משטרתיות רגילות. כל ביטוי, אפילו מסית, שלא יכול למלא את התנאים האלו, לא צפוי להיות שווה את מחיר ההגבלה. כלומר, אפילו הטוקבקיסט שאומר בדף הפייסבוק של חה"כ מירי רגב משהו כמו "תמותי, בהמה" עדיין לא הופך את עצמו לנחקר, מפני שהטוקבק שלו פשוט זניח.

אבל כמה זה זניח? מה המחיר שאותו משלמים על הגבלת חופש הביטוי? בפוסטים קודמים התמקדתי באבדן הרציונליות, אבל זה לא נשמע מפחיד כנראה. יותר מפחידה אותי העובדה שכמו שביטוי יכול ליצור מצע לאלימות, כך גם הגבלתו. מי שנאסר עליו לומר את דעתו מרגיש שהוא נרדף, שהוא נדחק לשוליים, שאין לו שום סיכוי למלא את מטרותיו במערכת של שלום והסכמה הדדית, כי אין לו גישה לשכנוע. לא סתם קבוצות קיצוניות נוטות לפרנויה: גם כשהן יכולות לשכנע, יש מעטים שיקשיבו להן. הגבלת חופש הביטוי, על ידי סגירת עיתון, איסור על מקור מימון לפי קווים פוליטיים וכדומה מרחיבה את השוליים הפרנואידים – מאנשים שחושבים שרודפים אותם לאנשים שבאמת רודפים אותם. וככל שדעתו של אדם חשובה לו יותר, כך גדל הסיכוי שיפנה לדרך היחידה שנותרה פתוחה בפניו – אלימות.

יש מצבים שבהם האלימות שנובעת מהביטוי שרוצים להגביל סבירה יותר מהאלימות שההגבלה עלולה ליצור. למשל, כשיש הסתה אינטנסיבית, מרוכזת בזמן קצר, כך שהמצע האלים גדל מהר יותר משההשתקה תגדיל אותו. אני לא היסטוריון, אך הרגשתי משהו כזה בתקופה שלפני רצח רבין, עם ההפגנות האלימות, מדי האס-אס, הפולסא דנורא והדין הרודף. מקרה הפוך הוא השתקה פוליטית בבירור, במיוחד כשחוזרת על עצמה, ועוד יותר כשהיא כלפי קבוצה לא ממש אלימה.

לסיכום, הגבלת חופש הביטוי היא מותרת לממשלה רק כאשר הביטוי יוצר מצע של מוטיבציה לפשע באופן ברור. אמירה שמשהו לא בסדר אינה קריאה לפשע, אולי רק לפעולה דמוקרטית, ולא משנה כמה ליברמן או דני דנון או איתן כבל לא אוהבים אותה. והיא מותרת רק כשהפשע הוא פגיעה בזכויות של אחר ולא סתם הנפצה; שההסתה מרוכזת בזמן, ושההשתקה היא מקרה מבודד. בכל מצב שבו כל התנאים מתקיימים חוץ משההשתקה לא מבודדת, יש לך בעיה סוציולוגית יותר עמוקה, וההסתה היא רק סימפטום שלה. המצע האלים קיים לא בגלל הביטוי אלא בגלל המצב. הכיבוש למשל יוצר את ההתנגדות לכיבוש, והוא לא חייב להסתייע בדוברים גדולים. לעומת זאת, האנשים ששרפו את מוחמד אבו ח'דיר היו חלק ממצע גזעני ואלים שמתייחס לכל ערבי כמחבל. מכיוון שבבירור לא כל ערבי הוא מחבל, יש צורך בדובר שישכנע אנשים שכן – שייצור את המצע האלים. שיכתוב ספרים כמו "תורת המלך".

ולסיום סיומת, שני מקרי קצה שצריך לדבר עליהם בעיקר למען השלמות. חיילים – כשהם בתפקיד אין להם את אותן זכויות כמו לאדם במערכת שפח"ע. מלחמה זה מלחמה. אבל בהנתן שמניעת התקפות עליהם כפופה לאותו הגיון, ושבכל זאת אנחנו רוצים למנוע פגיעה בחיילים שלנו – גם קריאה לפגוע בחיילים (אבל לא להעמיד אותם לדין) יכולה להיות מוגבלת אם היא מרוכזת בזמן, מובילה בבירור לפגיעה, וההשתקה מבודדת. מורים: כאן יש דילמה לכאורה, כי מצד אחד הם עובדי ציבור, ומצד שני עצם העבודה שלהם כרוכה בדיון על נושאים פוליטיים. הדילמה היא אשליה: היא נוצרת רק כתוצאה מפגיעה חמורה יותר בחרות אזרחי ישראל, והיא החובה לשלוח את הילד לאן שאומרים לך. במצב כזה ברור שההורים והילדים הם קהל שבוי. כדי לפתור את הדילמה, יש לשחרר לחופשי את מערכת החינוך – לאפשר בחירה בין בתי ספר, להעביר את העסקת המורים לבתי הספר, וכן הלאה. משם, כל מורה יוכל לסגור עם הבוס שלו (שמכיר את הלקוחות שלו) מה מותר לומר בשעות העבודה.

אני מקווה שהצלחתי לשכנע אתכם שכל הנסיונות האחרונים ("ישראל היום", וועדת החקירה לשמאל, חוק העמותות, חוק החרם, חוק הנכבה) לא עומדים בקריטריונים – שהם כולם כאחד נסיונות רדיפה פוליטית, ויש להלחם בהם. אם לא נציב מחסום בפני הפוליטיקאים שלנו, הם ימשיכו לדחוף לכיוונים שאין להם סמכות וזכות ללכת אליהם. אנחנו חייבים להבין מה הם עושים, ולעצור אותם.

11 מחשבות על “מגפון מתקתק

  1. ניתוח מצויין.
    מי שהחירות היא נר לרגליו אכן חייב לעמוד על כך שהמרחב הציבורי יוכל להכיל גם התבטאויות בלתי פופולריות ושנויות במחלוקת. כפי שאמר וולטייר "אינני מסכים עם דיעותיך, אולם אהיה מוכן לחרף את נפשי על זכותך להשמיע אותן".

    אציין רק שהרוב המוחץ של מאמצי ההשתקה בימינו מגיעים מן הצד השמאלי של המפה הפוליטית, ומופנים כלפי הצד הימני שלה.

    • לא עשיתי ספירה מדוקדקת, אבל רוב הדוגמאות שאני הבאתי דווקא מגיעות מהצד הימני. כנראה שכל אחד מאיתנו רואה יותר בבירור את הדברים שפוגעים במחנה שלו. בכל מקרה זה ברור שבישראל גם השמאל וגם הימין לא מחשיבים במיוחד את חופש הביטוי, וצריך לתקן את המצב בשני המחנות.

      • נסיונות הפגיעה של הימין בחופש הביטוי של השמאל באים בדרך כלל לידי ביטוי בצורה של ניסיונות חקיקה מגושמים. הצעות חוק אלו מעוררות מייד מהומה תקשורתית, משמשות על מנת להציג את ממשלת הימין כ"חשוכה ואנטי-דמוקרטית", ובדרך כלל דועכות בקול ענות חלושה, אם לא בוועדות הכנסת כי אז בהיכל בית המשפט העליון אשר ממהר לפסול אותן כ"בלתי חוקתיות".

        נסיונות הפגיעה של השמאל בחופש הביטוי של הימין הן הרבה יותר מתוחכמות ויעילות. עורכים בתחנות רדיו יסרבו להשמיע שירים של יוצרים מן הצד הימני של המפה כמו אריאל זילבר או עמיר בניון. עיתונאים יסרבו לכתוב ביקורות אודות ספרים של יוצרים מן הימין, אוצרים יסרבו להציג תערוכות פרי מכחולם של אמנים מן הימין, תיאטראות ימנעו מלהעלות מחזות פרי עטם של מחזאים מן הימין ופרופסורים יסרבו לקדם אנשי אקדמיה מן הימין. היות והממסד האקדמי-משפטי-אמנותי-תקשורתי נשלט באופן כה דומיננטי על ידי השמאל, נוצר כאן מסך זכוכית בלתי חדיר לחלוטין, שעליו לעולם לא תשמע מילה בתקשורת, וכמובן שאי אפשר להגיש כנגדו בג"ץ.

        לא לחינם אומרים שהציבור הישראלי בוחר ימין בכל מערכת בחירות, ובכל זאת השמאל נשאר בשלטון לנצח…

        • הבנתי את הכוונה שלך, אבל צריך לעשות כאן הבדלה חשובה: מניעת שימוש בפלטפורמת תקשורת כשלעצמה אינה הגבלת חופש הביטוי אלא מימוש חופש הביטוי של בעל הפלטפורמה. העובדה שהמדינה היא זו שקובעת מי יהיה הבעלים של הפלטפורמה (כמו במקרה של הקצאת תדרים) או מסבסדת בכסף רב את התאטראות והאקדמיה – היא זו שהופכת את העניין לפגיעה בחופש הביטוי. קצת כמו המקרה של המורים, עם כל השוני.

  2. ניסיון יפה, אבל… נקודה חשובה ומפלה רצינית:

    "כל הערבים מחבלים" לא קצר בזמן ונובע מהמציאות בדיוק כמו ה"התנגדות לכיבוש". שניהם נובעים מאסופת חצאי אמיתות ושקרים שלמים ומובילים, בהתמדה רבה, לפגיעה בזכויות הפרט. על פי הניתוח שלך אין לאסור אף אחד מהם כיוון שהם לא מוגבלים בזמן ולכן רק סימפטומים לבעיות אמיתיות, דבר שאני מסכים איתו (זה שהם סימפטומים). כמובן שהבעיות הן לא שכל הערבים מחבלים ולא הכיבוש, אבל אלו כבר נושאים אחרים. אני חייב גם להדגים עם הקריאות הטבעוניות להרוג מדענים שמשתמשים בבע"ח ועוד גורמים דומים, קריאות שנמשכות המון זמן ומובילות, מידי פעם, לרצח והרס זכויות אחר. גם אלו סימפטומים ארוכי טווח.

    אבל חשובה יותר מהבעיה הזו היא לשון הרע. רק הבהרה – לשון הרע היא תמיד הקריאה להפעיל כוח שלטוני נגד אדם. הקריאה "הוא מכוער!" היא לא לשון הרע, הקריאה "הוא אנס!", שמנביעה גם את "המשטרה חייבת לעצרו ובית המשפט להרשיעו כך שיאנס בעצמו בכלא" היא כן. אבל מה אם לשון הרע נכונה? מה אם האדם אנס? ומה אם, כמו שקורה לא מעט בימינו בהם הקריאה "אנס" הפכה לנשק נשי ראשון במעלה בתחומים מפוליטיקה ועד לנקמנות ביחסים, היא שקר?

    הרי הקריאה להעמיד לדין חיילים מכסה על הקריאה לכלוא אותם, כיוון שבקריאה הם כבר מורשעים. ואז, גם אם לאחר פגיעה די משמעותית בזכויות בעקבות עינוי דין החייל יוצא זכאי, הוא נשאר מורשע בקרב אלו ששמעו את הקריאה הראשונה ודמו מותר (בית המשפט הציוני/מערבי שחרר אותו, אז מה?).

    הצד השני הוא כאשר העלילה מתגלה כאמת והחייל אכן נכלא על פשע נוראי שהוא ביצע. מה במקרה כזה? האם זה לא מצדיק את האפשרות לפגיעה בחייל הזכאי?

    זה גם עניין ה"כיבוש" – פשע בינלאומי שישראל מבצעת, למעט העובדה שהיא לא ממש מבצעת כיבוש ולכן זו לשון הרע שקרית ברמה בין לאומית (משפטית, מה לעשות, לא ניתן לכבוש שטח שהמדינה שלה היה שייך וויתרה עליו ולא ניתן לכבוש שטח של מדינה בלתי קיימת שמעולם לא התקיימה. אולי החוק בעייתי, אבל אלו החוקים). זו קריאה לענישה על פשע שלא בוצע, לא קריאה לצדק ו/או שלום, בניגוד לקריאה לחלוקת השטח, נסיגה, מו"מ וכדומה או אמירות בנוגע לפשעים נגד האוכלוסיה בשטחים, שחלקם כן מבוצעים.

    התשובה הטובה ביותר שלי, והיא לא כל כך מוצלחת לדעתי, היא שאסור לקרוא לענישה על פשע אלא רק לתבוע. כבר ברור שזה מחייב אמון במערכת המשפט – דבר בלתי קיים בישראל.

    נ.ב. למילים יש משמעות וכיבוש זה לא מה שישראל מבצעת, זו הנקודה. אני לא מתכוון שזה בסדר לשלוט בקבוצת אוכלוסיה ללא ייצוג, זה פשוט מצב שלא מתואר על ידי המילה "כיבוש".

    • תרשה לי לקצר הפעם ולתת רק כיווני מחשבה למה דברים עיקריים שאמרת:
      1. יש הבדל בין "לא קצר בזמן" לבין "נובע מהמציאות". לצורך העניין, הסמנטיקה של המילה "כיבוש" פחות חשובה מהעובדה שהאוכלוסייה הנכבשת חווה יום יום הפרת זכויותיהם וכניסה לחיים שלהם ע"י מוסדות הארגון הכובש – הצבא, השב"כ וכו'. הנסיון הרווח של ישיבה במרתפי השב"כ או במעצר מנהלי מצמיח לבד את השנאה למשטר הזה. ורק שיהיה ברור, אני בכלל מדבר על שנת 1989, לא יודע מה ישראל עושה היום 🙂 לעומת זאת, גם הנסיון רווח של כולנו בישראל עם חשיפה לפיגועי טרור לא יכולה להביא למסקנה שכל הערבים מחבלים.

      2. אני מודה לגמרי שגם הסתה ארוכת טווח יכולה לגרום לנזק, מעולם לא אמרתי שלא. ההגבלה של זכות הדיכוי למקרי הסתה אינטנסיבית מגיעה מהאיזון אם נזקי הדיכוי עצמו. אנחנו חייבים להשלים עם העובדה שהנסיון למנוע הרמטית כל פשע שעלול להיות מבוצע אי פעם הוא בעצמו מוביל לפשע ונזק. כמו שאנחנו לא אוסרים על החזקת סכיני חיתוך במטבח מפחד שמישהו ישתמש בהם לתקיפה.

      3. העניין של לשון הרע כפוף לאותם שיקולים כמו שאר ההגבלות על חופש הביטוי. אם נקבל את הטענה (הלא טריוויאלית, שאני עוזב כרגע) שמוניטין הוא סוג של רכוש, מה שמכניס אותו למטריית ההגנה הממשלתית, עדיין צריך להעמיד אותו לפני שאר הקריטריונים להגבלה. לכן ראשית חשוב לציין שלפי החוק אין חובת פיצויים על אמירת האמת! מעבר לזה, שוב הנזק של השתקה מפחד לפעולה משפטית הוא בעצמו פגיעה שאנחנו רוצים למנוע, לכן האיזון בחוק לשון הרע בדרך כלל דורש הוכחת נזק אמיתי כדי שייפסקו פיצויים. בישראל יש גג של 50,000 ש"ח פיצוי שניתן לפסוק ללא הוכחת נזק, שזה בעייתי כשלעצמו, אבל הנסיון [1] של החשודים הרגילים [2] להגדיל את הגג ל-300,000 ש"ח מחמיר את המצב ומהווה נסיון השתקה באמצעות איום בתביעה, ולא הגנה על מוניטין.

      [1] http://bit.ly/14nUkWQ
      [2] מאיר שטרית, יריב לוין, זבולון אורלב, אנסטסיה מיכאלי, ישראל חסון, http://www.the7eye.org.il/laws/3397

      שיט, בכל זאת יצאה לי מגילה, ועוד לא אמרתי הכל 🙂

      • מגילה כנגד מגילה, קיבלתי את אשר בישלתי 🙂 (זה סמיילי מחייך, במידה והוא לא יוצא כזה)

        1. על אותו משקל כל הערבים מחבלים, אם נתעלם לרגע מהמשמעות של כל וניקח אותה כרוב ונגדיר מחבלים גם כמי שתומכים בארגוני טרור, נאמר בבחירות. הבעיה היא שאז השומע שמאמין לאמירה מבין שכל הערבים, בבחינת כל אחד מהם, אשמים בטרור והם בני מוות. אותו הדבר עם הגדרת מעשי ישראל בשטחים ככיבוש. אם אתה רוצה דוגמה מוצלחת יותר מהצד השני קח את המילה ג'נוסייד שמשמשת רבות את אותם אנשים שמוכנים לעוות מילים ובעצם נקראת כדרישה ממדינות העולם לחסל את ישראל ולהעמיד את רוב הצמרת שלה לדין בפשע שדינו מוות. יש כאן בעיה.

        2.אזי גם עניין הכיבוש וגם עניין ה"כל הערבים מחבלים" הם בסדר. זו תשובה סבירה למרות הצרבת שהיא מעוררת. אני לא בטוח שהיא נכונה כיוון שאז יש צורך לתחום בזמן את האיסור וזה נשמע מעט אבסורדי (אסור להפיץ אידאולוגיה נאצית בעשור הקרוב או הוצאת התנועה של כהנא מחוץ לחוק לזמן מוגבל בלבד?). אם העניין הוא למנוע תופעה מקבילה ללינץ' אזי קריאות ללינץ' (משמע קריאות לפעולה אלימה כנגד אדם או קבוצה מחוץ לגבולות המערכת) צריכות להיות בלתי חוקיות ללא הגבלת זמן.

        3.אנחנו לא מדברים כאן על החוק הקיים אלא לעיקרון. בנוסף לזה אני טעיתי בזה שהתייחסתי ללשון הרע – הכוונה היא רק להדבקת תג של פשע לאדם באופן פומבי ולא דרך מערכת המשפט, לא לאמירה שפלוני הולך לזונות או עושה משהו חוקי אבל מסריח. המקרה השני דורש דיון עדין יותר, כמו שכתבת. מה עם המקרה הראשון? הרי אם ניקח מקרה קיצון של אדם רץ ברחוב הקריאה "הוא רוצח חמוש!" יכולה ממש להביא למותו, אם כבר אז גם הקריאה "מחבל!". לאומת זאת הקריאה "הוא נדבק בסיפיליס בבית זונות בתאילנד!" אולי פוגעת לו במוניטין, אבל פחות מעניינת כאן…

        אני באמת חושב שאין לזה פיתרון במסגרת הזו. אולי הפתרון יכול להגיע מהכיוון של היכולת לשאת נשק או משהו דומה, אבל אני רק זורק רעיון שלא עיבדתי בכלל בשלב זה.

        • טוב, הפעם באמת קצר.
          1. גם בשנת 1989 לא היה כיבוש? בכל אופן אני מסכים שיש משמעות למילים וצריך להזהר בהן.
          2. אני חושב שלאור הנדירות (עדיין) של לינץ' יהודי בערבים, אין להגביל את חופש הביטוי של רבנים מסיתים, מלבד בקריאה מפורשת לרצח.
          3. שני המקרים יכולים לגרום נזק למוניטין של אדם, ואם אינם אמת – שניהם שייכים למסגרת שהצגתי (חוץ משאלת המוניטין כרכוש שנדחית לפעם אחרת).

  3. הנה דוגמה מעניינת: המתקפה על צ'רלי הבדו היא ניסיון מובהק להשתיק. אבל היא נובעת מקריאה כללית של אימאמים במסגדים, שגם היא מוגנת על ידי חופש הביטוי. אם כך חופש הביטוי של אחד הובילה להרג על רקע השתקה של אחר.

    זו דוגמה מעולה לשאלת הגבולות של חופש הביטוי. עד היום לא שמעתי פיתרון הגיוני שעומד מול מקרה בוחן שכזה.

    • כשאימאמים קוראים להרוג מי שמזלזל בכבוד הנביא, הם בפירוש לא מוגנים ע"י חופש הביטוי, רק ע"י ההשלכות האפשריות של השתקה. ומכיוון שאין ספק שהם יוצרים מצע אלים פעיל, יש מקום לשקול השתקה.
      עם זאת, לצרפתים יש מספיק אופציות שלא יאלצו אותם להכריע בדילמה הזאת. ראשית, אופציית הענישה שהזכרתי: משטרות אירופה והדרג הפוליטי מתאמצים מאוד להעלים עין מאלימות על רקע איסלאמיסטי, ורק הפסקת המדיניות האומללה הזאת יכולה לרסן את המצע האלים באופן הרבה יותר אפקטיבי ולגיטימי. עוד דרך יחסית לגיטימית היא לסנן טוב יותר "מבקשי מקלט". בנוסף, יש לנו את הבעיה הסוציולוגית הרחבה יותר של האפולוגטיקה הצרפתית, שסולחת ומתרצת אלימות מוסלמית, ונותנת להם את האומץ להגביר את האלימות. השתקת האימאמים לא תפתור את זה.

  4. האם אפשר להסכים שלפחות ברוב הגדול של המקרים פגיעה בחופש הביטוי פשוט לא מובילה להגנה מהפגיעות האלו? הרי ניתן להשתיק רק בזירות מסוימות ולא את מה שנאמר בין אנשים סתם (למרות שבמשטרים מסוימים ניסו) ותמיד, או כמעט תמיד, יש דרך טובה יותר להגן על זכויות המאויימים.

    השתקה היא פשוט לא דרך פעולה לזה. מצד שני היא דרך פעולה פוליטית לא רעה, שזו סיבה נוספת להמנע ממנה כמו מאש.

    לא, גם ב1989 לא היה כיבוש בגדה המערבית ובעזה (כן בדרום לבנון). למה השנה הזו דווקא?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s