הפרא האציל הוליד את הפרא הקדוש

peace_pipe

באותו שבוע, ארגון קומוניסטי מפרסם מדריך לגנבים מתחילים, ומציג אותו כעשיית צדק; ופעילים "חברתיים" תוקפים את משפחתה של בנקאית בכירה. העובדה ששני המקרים האלה מגיעים מהצד הסוציאליסטי של המפה הפוליטית היא לא מקרית, כפי שנראה בהמשך. בניגוד לדעה הרווחת, רמת האלימות בחברה האנושית הולכת ויורדת, היסטורית. זה כמובן לא עניין של זמן, אלא של שינוי חברתי ואימוץ מוסדות נכונים ונטיות תרבותיות מתאימות; הנטיות האלימות שהמקרים האחרונים חושפים מראות לנו למה סוגי שלטון מסויימים, שהתחילו מלאים בכוונות טובות, התדרדרו באופן עקבי לאלימות.

בעבר התווכחו פילוסופים אם יצר האדם טוב והחברה השחיתה אותו, או שמא האדם הוא חיה רעה, והציוויליזציה ריסנה אותו. תומס הובס, שתמך בדעה האחרונה, הציג את המדינה, ה"לוויתן", ככוח המרסן שבלעדיו איש את אחיו חיים בלעו. ז'אן ז'אק רוסו, לעומתו, תיאר את האדם כ"פרא אציל", שחייו הפרימיטיביים היו חיים של שיתוף ושלווה, ורק הקדמה ששמה בידיו יותר רכוש, פתחה פתח לקנאה שמקימה אדם על רעהו. אך שניהם דיברו מתוך הרהורי ליבם במידה רבה, שכן לאף אחד מהם לא היו ראיות אמיתיות על המצב הפרימיטיבי של האדם. לכל היותר היו להם סיפורי מעשיות על האינדיאנים בעולם החדש, אך התפישה של הארופאי המשכיל ביותר מאותם זמנים על האינדיאנים נראית היום כל כך מעוותת שברור שאי אפשר לסמוך עליה.

בינתיים, הארכאולוגיה והפלאו-אנתרופולוגיה החלו לספק ראיות. הספר "הצדדים הטובים יותר של טבענו" שאני קורא עכשיו סוקר אותן, ומראה שבמידה מסויימת שניהם צדקו. הובס צדק בכך שהחברה הפרה-היסטורית היתה אלימה ביותר. כמות המיתות הלא-טבעיות בתקופה זו היתה מדהימה. בכל מקום בו קמו מדינות, קצב מקרי הרצח ירד בעשרות אחוזים. השליטים המקומיים היו צריכים חברה החיה בשלום כדי שיהיה להם ממה לגבות מיסים, והם ריסנו את נתיניהם, אך יצאו למלחמות בשכניהם שמהם לא יכלו לגבות מיסים.

אך הירידה באלימות לרמה הנמוכה של זמננו (סדר גודל של מקרה רצח אחד ל-100,000 איש לשנה) דרשה יותר מכך. בימי הביניים, אף שהמצב היה טוב יותר מבחברה ללא מדינות, עדיין אנשים היו אלימים זה כלפי זה באופן שגרתי. קטטות פרצו על עניינים של מה בכך, אנשים שלפו סכינים כדי ליישב סכסוכים פעוטים על כבוד, והטילו מומים זה בזה למען הבידור. התהליך שהפסיק זאת, לדברי הספר, הוא תהליך המסחור.

בימי הביניים המסחר הוקע ע"י הנצרות כטמא, וכך גם הריבית – כדי לבצע דברים הכרחיים אלו, הרי, הובאו יהודים. אך עם שנסיכויות קטנות נבלעו בידי מדינות גדולות יותר כך שמספר המדינות באירופה ירד מכ-5000 לכמה עשרות כיום, מלחמה בין שכנים הפכה לאט לאט לשלום כפוי על ידי השליט. בתוך השטח הגדל והולך של המדינה הממוצעת ניתן היה להקים דברים בפחות חשש שייהרסו במלחמות התכופות, ולסלול כבישים שיחברו את החלקים השונים. המסחר גדל והלך, ואיתו התרבות המסחרית.

חלק מהתרבות המסחרית הוא התמריץ להתנהג יפה לרעך. אם המסחר הוא טמא, אין לי מה להרוויח משכני חוץ מעל ידי לקיחה בכוח. בכך צדק רוסו: אנשים רוצים תמיד את מה שיש לשכנם, כשיש לו. אבל זה לא הופך את הציוויליזציה למשחיתה, להיפך.  אם אני יכול לסחור עם שכני, ייתכן מצב שבו שנינו מרוויחים – גם מהמסחר ששנינו בוחרים בו, וגם מכך שכל איברינו שלמים. לכן תפישות של שליטה עצמית ויישוב סכסוכים בדרכים אחרות התחילו להשתרש, אף שלא היו חזקות במיוחד לפני-כן. מדריכי נימוסים התחילו לצאת, והמשותף לכולם היה התחשבות באחר, דבר שלא היה נהוג קודם.

אלו לא התהליכים היחידים שתרמו להפחתת האלימות, ולכן היא פחתה במידה דרמטית מאז ימי הביניים. אך למרות שפחתה, עדיין יש לנו אלימות. במפתיע, מחקרים שמובאים בספר מראים שרובה הגדול מונע מתחושת חוסר צדק (ולא מרעב למשל, כפי שאנשים מסויימים טוענים). לכן האלימות ירדה אף יותר במקומות בהם מערכת משפט החליפה את הנקמה המבוזרת בבירור מסודר ונקמה מוגבלת שלא הופכת למעגל נקמה. נשארה אלימות בשכבות שאין להן גישה רבה למערכת המשפט, בין אם מחוסר משאבים או בשל מעורבות בעניינים פליליים (למשל, בין סוחרי סמים).

עוד שכבה של אנשים שמרגישים שהמערכת לא משרתת את הצדק כראוי הם פעילים פוליטיים מהקצוות הקיצוניים של כל המפה הפוליטית. כל אחד חושב שנעשה לו חוסר צדק כה משווע, שהאלימות שיפעיל בעטיו מוצדקת, גם אם המדינה תגבה ממנו מחיר עליה. וזהו הפרא הקדוש – הוא מונע מתפיסה המציגה אותו כמוסרי ואת כל האחרים כפושעים. במיוחד כאשר העקרונות ה"מוסריים" בהם הוא דוגל הם בלתי ניתנים למילוי במלואם או לא עקביים, כך שכולם בעצם חוטאים, ורק הוא קדוש. ואם אחד עשוי להפעיל אלימות כי מנעו ממנו ליישם את האידאל הדתי שלו, הקולקטיביסטים מפיצים תפישה משלהם של חוסר צדק.

התפישה שלהם היא, כמו בימי הביניים, שמסחר הוא רע. ונובע מכך, שכל מי שעוסק בו הוא שודד. וברור לכן, שמי ששודד יש הצדקה לעשות איתו "צדק". התפישה הזו מנוגדת כמובן לתפישה המינימלית של צדק שהתפתחה במדינה הליברלית המודרנית, המכלילה אך ורק פגיעה בחייו, חירותו ורכושו של אדם כחוסר צדק. למעשה, התפישה הקולקטיביסטית היא מקסימלית, וכל דבר יכול להפוך תחתיה לחוסר צדק, כל עוד אין שוויון מוחלט, כל עוד אנשים ממשיכים להתאמץ לחיות, כל אחד כיכלתו. ולכן, כשהמדינה אחראית על הצדק, תפיסה כזו גוררת אותה להתערבות הולכת וגוברת, החרמות ואלימות כלפי שכבות הולכות וגדלות.

אך בעוד כל הרחבה מיותרת של מושג הצדק פותחת פתח לאלימות, התיוג של מסחר כחוסר צדק פותח פתח גם להשבה לאחור של תהליך התרבות והחברות, שגרם לנו לראות זה בזה רֶעים ובעלי זכויות – לא כי היינו טובים מראש, אלא כי האינטרס המסחרי יצר בנו את הטוב הזה. מי שהשלום חשוב לו ידחה כל הרחבה מיותרת של מושג ה"צדק", אך במיוחד את הרשעת המסחר.

מודעות פרסומת

11 מחשבות על “הפרא האציל הוליד את הפרא הקדוש

  1. פינגבק: הנחשול של שבט בן-יהודה | תפרים

  2. פינגבק: סונטה פוליטית לפסנתר וכינור | תפרים

  3. אני לא חושב שהמסחר אלא הקדמה והטכנולוגיה ,ושינויים תרבותים ופילוסופים שנמשכו מאות שנים. נקודת מבטך היא די ראנדית אבל אני לא מתפלא .

    • לא ברור לי למה אתה מתכוון בכך שטכנולוגיה הפחיתה אלימות. אני בהחלט יכול לחשוב על טכנולוגיות שמוסיפות אלימות. ובכל אופן, צמיחה אמיתית של עולם טכנולוגי דורשת עולם מסחרי. יש לא מעט מחקר וכתיבה על כך, ואני ממליץ לך על הרשומה של אורי כץ בנושא
      אם אתה רוצה משהו יותר מקיף, הספרים "האופטימיסט הרציונלי" מאת מאט רידלי (שאותו סקרתי כאן) או על "רובים, חיידקים ופלדה" של ג'ראד דיאמונד, שאולי עליו תסמוך יותר מפני שהוא לא שייך לספרה הליברלית.

        • בוודאי שאני חושב שדעותי נכונות. אני משתדל לבדוק הן את הצד האמפירי והן את הצד התאורטי של הדעות שלי, ולכן אני די בטוח בהן. אבל אני תמיד שמח לראות את האור אם מישהו מוצא אצלי טעות.
          לא ברור לי למה אתה חושב שיש לי דעה בנושא "שמאל" ו"ימין", או מה זה בכלל. ומאחר שאמרתי לך את זה כמה פעמים כבר, אני מעכשיו מפנה אותך למדיניות התגובות של הבלוג, עם אזהרה שאם לא תתחיל להעמיק במקום לדשדש במים הרדודים של התיוגים חסרי המשמעות, אני אאלץ לפעול לפיה.
          https://tfarim.wordpress.com/comment-policy/

    • כמובן, שינויים תרבותיים לא סותרים שינויים הקשורים בעולם מסחרי, אלא הולכים יד ביד איתם. לכן אני לא מבין למה אתה רוצה לסתור את החשיבות של עולם מסחרי. אבל אם אתה רוצה בכל זאת, אתה צריך להתמודד עם שני ביסוסים שהספר שסקרתי בפוסט הזה נותן לחשיבות המסחר – תאורטי ואמפירי. את קיצורו של הטיעון התאורטי הבאתי למעלה: כשאני יכול לסחור עם שכני, יש לי פחות תמריץ לקחת בכוח. זה אגב דומה מאוד לטיעון שקראת אצל מיזס. ההוכחה האמפירית, שאני מצטט מהראש כרגע עד שאהיה ליד הספר, היא מחקרים השוואתיים שבשיטות סטטיסטית של בידוד משתנים (multivariate analysis) הראו שמדינות שפתוחות יותר לסחר הן סטטיסטית פחות נוטות למלחמות ואלימות.

    • כאמור, זה עניין סטטיסטי שתלוי בכמה אתה פתוח לסחר. אם המונגולים ניהלו מעט סחר והרבה אלימות, אז מה הפלא שהאלימות בתקופתם היתה גדולה ביחס למדינה שפתוחה הרבה יותר לסחר? האמירה היא לא שברגע שמישהו קנה משהו בכסף במקום בחרב, אנחנו בעולם אוטופי, אלא שיותר פתחיחות לסחר מקטינה את התמריץ לאלימות – זה עניין כמותי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s