הרבה לפני שג'ורג' ר.ר. מרטין הרג דמויות על המשקל בסדרת "שיר של אש וקרח", הוא היה סופר מדע בדיוני עם חיבה לשמות שאף אחד לא יודע איך לבטא. אחד מספריו, מסעות טאף, הוא אוסף סיפורים שגיבורם* טאף הצליח להשתלט על ספינת-חלל נטושה שיועדה למלחמה ביולוגית נגד הה'רואונים ולהביא אותה לתיקונים בס'ותלאם. "התיבה", כפי שנקראת הספינה, מצויידת ביכולות הנדסה גנטית מתקדמות. טאף, המכריז על עצמו "מהנדס אקולוגיה", משתמש בה כדי להתערב בבעיות של ס'ותלאם באופן הרסני, על גבול הג'נוסייד.
הבעיות של ס'ותלאם הן מהסוג שכתבתי עליו כמה פעמים בבלוג ובמקומות אחרים (דה-מרקר): מלכודת מאלתוסיאנית. הס'ותלאמיים מתרבים ללא הגבלה, הכוכב שלהם סופי, והטכנולוגיה לא מתפתחת מספיק מהר כדי לאפשר לסות'לאמים למנוע רעב המוני בתוך שנים ספורות. אפילו השם ס'ותלאם הוא אנאגראמה של מאלתוס.
בספר יש רק שני פתרונות אפשריים: לדחות את הקץ עוד קצת ע"י שורה של פתרונות עם תועלת שולית פוחתת; ולהגביל את קצב ההתרבות באופן כפוי, האופציה שנבחרת בסוף אחרי שכמעט ומוצו הפתרונות הטכנולוגיים. למרבה הצער לא נשקלה בכלל אופצייה שלישית: ס'ותלאם משגשגת החיה בשלום עם עצמה ושכניה, הבוחרת באופן חופשי את קצב ההתרבות ומאפשרת לטכנולוגיה להתקדם בהתאם. בפוסט הזה ברצוני להראות שהיא אפשרית, ולהמשיך בכך קו שהתחלתי בדיון על הספר אתמול במועדון הקריאה של האגודה למד"ב ופנטזיה. להמשיך לקרוא
תפרים 