לא רציונלי, לא מבין את המשמעות

brain

סוף סוף ניתקתי את הקשר האחרון ביני לבין "הארץ", עיתון שכשגדלתי עליו היה בו עוד משהו מהבמה של המפלגה הליברלית שהוא היה פעם, אך יחד עם קוראיו הציונים-כלליים לשעבר הפך עם השנים לסוציאליסטי. להתרחקות שלי מהעיתון הזה יש קשר גם למיעוט יחסי של הפוסטים כאן בחודשים האחרונים, כי בלי "הארץ" אין מי שיעצבן אותי על הבוקר עם השטות הסוציאליסטית התורנית. אך לא אלמן ישראל, והורי עדיין מנויים, כך זכיתי לקרוא בגליון ראש השנה של דה-מרקר על כמה אין לנו משמעת עצמית וכמה אנחנו צריכים שהמדינה תמשמע אותנו.

כוכב הכתבה הוא פרופ' דן אריאלי, שבהארץ אוהבים לצטט אותו בכל כתבה על כמה אנחנו טיפשים ועלובים. דן אריאלי מוגדר כלכלן התנהגותי. והוא משרת היטב את עורכי ועיתונאי הארץ, מפני שהוא מאפשר להם את שיטת אמא של העשירים ערבייה, שבה משתמשים בבסיס של דברים נכונים כשלעצמם כדי לתמוך במסקנה כלשהי, מבלי להתייחס לכך שכל השרשרת הלוגית באמצע מופרכת. אז מה אומר לנו אריאלי הפעם, ולמה זה מופרך? 

הכתבה היא על שליטה עצמית. אריאלי אומר לנו, וצודק, ששליטה עצמית היא קשה. והרי זה כבר ידוע, והספר "אינטליגנציה רגשית" של דניאל גולמן כבר התמקד בשנות התשעים בחשיבות שלה להצלחה בחיים. עוד אחד מהדברים שאנחנו יודעים על שליטה עצמית היא שיש התפלגות שלה, כשלאנשים מסויימים יש הרבה ולאנשים אחרים יש פחות.

אריאלי, לעומת זאת, מציג זאת בצורה הפשטנית: הסביבה "הקפיטליסטית" נלחמת בנו ודורשת את הארנק, הקשב והזמן. כתוצאה מכך, "רמת השליטה העצמית שלנו נעשית ירודה במיוחד, כשכל יום אנחנו מסמסים בנהיגה, אוכלים דברים לא בריאים והורגים את עצמנו עוד קצת". הפתרון, לדבריו, הוא להחליף את הסביבה. לאיזה סביבה להחליף? למקום ששומר עליך. למשל בניו-יורק, שבה אתה לא צריך להתאמץ לא להתפתות למשקאות קלים מתוקים, כי כבר יש חוק שאוסר למכור אותם בכמות גדולה.

משפט אחר כך הוא כבר סותר את עצמו בכך שהוא מלמד את הכתב כמה דרכים לשפר את השליטה העצמית שלנו ללא עזרת הממשלה הטובה והמיטיבה. כדוגמה הוא מביא את עצמו עושה ספורט – בעזרת בת דודתו. ביחד הם שומרים אחד על השני, ופיתחו לעצמם מערכת חוקים שכשאחד מפר אותו, השני מעניש אותו. ועונשים מחבר הם כבר יותר טובים מעונשים מהממשלה, אבל יותר מזה: אפשר לתמרץ את עצמך לא רק עם עונשים, אלא גם עם חיזוקים חיוביים.

תארו לכם למשל שאני עושה ספורט כמו אריאלי, וכל פעם שיצאתי לריצה שניה בשבוע, למרות העייפות, אני מתגמל את עצמי עם בקבוק גדול של משקה קל לסוף השבוע. טוב שאני לא גר בניו-יורק, אז המתכנן הגדול אריאלי היה לוקח ממני את התמריץ שעובד, והוא אפילו לא היה יודע זאת.

וזו השגיאה הגדולה של כל אלו שמנסים לשכנע אותנו שאנחנו לא רציונליים: עם כל ההטיות שאנחנו חשופים להם, הם חשופים לאותם הטיות; אך בעוד אנחנו יכולים לכסות עליהן חלקית בעזרת הידע המקומי, המוטיבציה והנסיון שלנו, למתכנן הריכוזי אין את כל אלו. המוטיבציה היא חשובה במיוחד כאן, שכן שליטה עצמית דורשת מוטיבציה, ואם מישהו אומר לי מה לעשות ובוגר לי את האופציות, לא תהיה לי מוטיבציה לחפש את האופציה שהיא אולי טובה יותר ממה שמהנדס ההתנהגות חשב עליה. כן, אפילו אם הוא פרופסור לכלכלה התנהגותית. ואפילו אם כוונותיו טובות.

אני חושש שאריאלי עצמו יודע זאת בגדול, וזה נרמז לי על ידי ספרו "לא רציונלי, אבל לא נורא" שאמור (טרם הספיקותי) להראות לנו דברים שבהם חוסר הרציונליות שלנו יכול לשמש אותנו לטובתנו. אבל אולי הוא לא עושה את החיבור לרמה הכלכלית, או אולי כיף לו לקבל טור בעתון ולפעמים כתבה גדולה. אולי, לא מכיר אותו. מה שלא יהיו כוונותיו, אני מאחל לנו שנה חדשה שבא נמצא, צעד אחר צעד, את הדרכים לעשות לעצמנו טוב. כי אם אנו לא, המתכנן הריכוזי בוודאי שלא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s