כשמונים אחוז משטח ניו-אינגלנד (צפון-מזרח ארה"ב) מכוסה ביער. הנתון הזה מפתיע לאור הפחד הנפוץ מפני אבדן היערות בכדור הארץ: אם הביקוש לעץ כל כך גדול, כיצד נשאר אזור כמו ניו-אינגלנד מיוער? ההפתעה גדולה יותר כשאנו לומדים שבסוף המאה ה-19 היה רק 50% מהשטח מיוער. האזורים המפותחים של העולם עוברים ייעור מחדש.
אפשר לחפש את ההסבר בדחיפת הבעיות לעולם המתפתח. אכן, בסיכום עולמי, כעשרים אחוז מהשטח שלפני העידן התעשייתי כוסה ביער הם עכשיו שטח לשימוש אנושי. אך בשטחים שמוסבים לחקלאות היער נשרף במקום להמכר: השימוש שלנו בעץ לתעשייה צנח בחדות. גם השטחים החקלאיים הם יעילים בהרבה מבעבר, כשכל מטר רבוע מספק מזון להרבה יותר אנשים ממה שאפילו לפני 50 שנה היה אפשרי בעולם המפותח. כל זה, ביחד עם הירידה העולמית בילודה, מביא לתחזיות הצופות את בוא תהליך הייעור-מחדש לכל העולם בעשורים הקרובים.
הפיתוח הטכנולוגי שמביאה חברה חופשית עוזר לנו להפחית את התלות שלנו במערכת האקולוגית ולהוריד ממנה את הלחץ האנושי; אך בה בשעה, לחצים אנושיים אחרים כמו זיהום ופליטת גזי חממה ממשיכים להדאיג אותנו ומביאים אותנו לשאול אם יש צורך בתגובה מאורגנת ומרוכזת ללחצים אלו. אם נבין את ההצלחה שלנו בהתמודדות עם האתגרים הסביבתיים עד כה, נוכל לבחור את התגובה שלנו גם בעתיד. להמשיך לקרוא
תפרים 