הוריקן באוקיינוס האנושי

coaster

כשמונים אחוז משטח ניו-אינגלנד (צפון-מזרח ארה"ב) מכוסה ביער. הנתון הזה מפתיע לאור הפחד הנפוץ מפני אבדן היערות בכדור הארץ: אם הביקוש לעץ כל כך גדול, כיצד נשאר אזור כמו ניו-אינגלנד מיוער? ההפתעה גדולה יותר כשאנו לומדים שבסוף המאה ה-19 היה רק 50% מהשטח מיוער. האזורים המפותחים של העולם עוברים ייעור מחדש.

אפשר לחפש את ההסבר בדחיפת הבעיות לעולם המתפתח. אכן, בסיכום עולמי, כעשרים אחוז מהשטח שלפני העידן התעשייתי כוסה ביער הם עכשיו שטח לשימוש אנושי. אך בשטחים שמוסבים לחקלאות היער נשרף במקום להמכר: השימוש שלנו בעץ לתעשייה צנח בחדות. גם השטחים החקלאיים הם יעילים בהרבה מבעבר, כשכל מטר רבוע מספק מזון להרבה יותר אנשים ממה שאפילו לפני 50 שנה היה אפשרי בעולם המפותח. כל זה, ביחד עם הירידה העולמית בילודה, מביא לתחזיות הצופות את בוא תהליך הייעור-מחדש לכל העולם בעשורים הקרובים.

הפיתוח הטכנולוגי שמביאה חברה חופשית עוזר לנו להפחית את התלות שלנו במערכת האקולוגית ולהוריד ממנה את הלחץ האנושי; אך בה בשעה, לחצים אנושיים אחרים כמו זיהום ופליטת גזי חממה ממשיכים להדאיג אותנו ומביאים אותנו לשאול אם יש צורך בתגובה מאורגנת ומרוכזת ללחצים אלו. אם נבין את ההצלחה שלנו בהתמודדות עם האתגרים הסביבתיים עד כה, נוכל לבחור את התגובה שלנו גם בעתיד. 

בגדול, הבעיה הסביבתית היא בעיה של השפעות חיצונית. כולנו נושמים את האוויר, כולנו שותים את המים, כולנו מושפעים מהשונות הביולוגית סביבנו, וכולנו מושפעים מזמינותם של משאבים שונים. כל פעולה עסקית ששני אנשים עושים בהסכמה נחשבת לפעולה שבה שני הצדדים מרוויחים, אבל יש צד ג' שמפסיד אם הפעולה הזו משפיעה על אחד מאלו או חורגת ממעגל ההסכמה בכל דרך אחרת.

יש שתי תפישות נאיביות שמתייחסות לבעיית ההשפעות החיצוניות. אחת אומרת שכל השפעה חיצונית מצדיקה ואף מחייבת ניהול ריכוזי. אם למשל אדמה משותפת סובלת מרעיית-יתר, מפני שבעל העדר רועה שם כדי שיוכל אחר כך למכור חלב ובשר, יש להקצות זכויות רעיה על ידי גוף ריכוזי כלשהו שווה בשווה בין הרועים. אך הפתרון הזה נחות ביחס לפתרון אחר, של חלוקת השטח המשותף לחלקות רעיה פרטיות, מפני שהוא לא מביא בחשבון שוני בין העדרים ואת הערך השונה שכל בעל עדר מייחס לרעיה. בחלקות פרטיות, בעלי חלקה יוכלו למכור זכויות רעיה מיותרות, לנהל את החלקה בצורה שמתאימה יותר להרכב הקרקע והמים במיקום הספציפי, ואף להכריע בין שימוש בחלקה לרעיה ובין שימוש לצרכים אחרים כמו בניה, ציד, או טבע פתוח להנאת הקהל – מה שנמצא מחוץ לסמכותה של רשות הרעיה הריכוזית.

רשות אפילו יותר ריכוזית יכולה בתאוריה להכין תכנית שמכילה את כל השיקולים שזיהיתי כאן, אך בעיית החישוב הכלכלי מסתבכת אז, ופקידי הרשות הולכים ומתרחקים מהידע המקומי המאפשר לזהות את כל הגורמים הרלוונטיים ולהעריך אותם נכונה ואת יחסיהם זה לזה. לכן, הפתרון הפרטי מועדף על ליברלים, והוא מביא אותנו לתפישה הנאיבית השניה: שניתן להפטר לחלוטין מהשפעות חיצוניות. 

לפי תפישה זו, יש דרך להכניס כל השפעה חיצונית למסגרת השוק. במקרה של רכוש משותף, ניתן לחלק ולהפריט אותו. במקרה של נזקים כמו זיהום מים, ניתן לטפל בעזרת דיני נזיקין בין המזהם לבעלים של המאגר. וכן הלאה. אמנם יש דברים שלא ניתן לחלק בקלות: הכנרת או אקוויפרים גדולים למשל. גם במקרה הזה ניתן להציע פתרון שהוא יותר ליברלי, או לפחות משתמש יותר במנגנוני שוק, כגון  בעלים יחיד המאפשר שאיבה לפי מחיר העומד ביחס הפוך למפלס, או מנגנוני מכסות הניתנות למכירה כמו מכסות דיג, או שיטת המכסות לפליטת גופרית שהצליחה להסיר מעל ארה"ב את סכנת הגשם החומצי באופן די אפקטיבי ובמיעוט יחסי של נזק לתעשייה.

ועדיין, יש דברים שהמנגנונים האלו לא מתחשבים בהם. למשל הדוגמא הקודמת: מנגנון המכסות, שהשית קנס על המפר אותו, מנסה גם לאזן בין ההשפעה החיצונית השלילית של זיהום לבין ההשפעה החיצונית החיובית של תעשייה משגשגת. אני לא מדבר על "יצירת מקומות עבודה" – זוהי השפעה שהיא לחלוטין עסקה שבין המועסקים למעסיק. אני מדבר על כך שרשת תעשייתית מספקת את צרכינו באופן שלא ניתן לזהות כעסקאות דו-צדדיות. אני לא קונה נפט מבתי הזיקוק המזהמים, אבל רבים ממי שאני כן קונה מהם משתמשים בנפט או גז טבעי היכנשהו בתהליך הייצור או בחומרי הגלם שלהם, שהספק שלהם השתמש באנרגיה בשרשרת של צבים שמגיעים עד למטה. השונות התעשייתית היא גם תעודת ביטוח, כששינוי בהעדפות השוק נענה מהר ובזול יותר כשהוא קיים. מפעל שכבר יכול לבצע יציקות פלסטיק ורק מחליף את התבניות הוא טוב יותר ממחסור במפעלי פלסטיק. גובה הקנס צריך לנסות להעריך את כל זה, ואין לפוליטיקאים שום אפשרות לעשות זאת.

התפיסה השלישית להתמודדות עם ההשפעות החיצוניות שנשארו, היא להניח לציבור להתמודד איתן, כל אחד בדרכו. התפישה הזו מכירה בכך שהשפעות חיצוניות יכולות להיות לא צודקות, אבל גם מבינה שרשת ההשפעות סבוכה מכדי שיהיה אפשרי לכמת זאת באופן ריכוזי, ושמניעה מוחלטת של ההשפעות החיצוניות מסוג מסויים עלולה לבוא במחיר כבד בהשפעות חיצונית אחרות. אך את ההפרש, לטובה או לרעה, יראה כל אדם או כל גוף בצורה אחרת, וכל אחד יהיה גם חופשי לבחור איך להתמודד עם ההפרש בצורה הנכונה.

קחו למשל את שינוי האקלים וההתחממות הגלובלית. יש מי שמנסים להמלט מקיומם, ואומרים למשל שהם סותרים זה את זה (והם לא, כי בהחלט ייתכן שהתחממות ממוצעת תלווה בהגדלה של סטיית התקן ובהשפעות על משתנים מעבר לטמפרטורה כמו מהירות רוח); יש גם מי שטוען שההתחממות נפסקה, אך מאז שאפקט זה התגלה, שיפור בכיסוי המדידות גילה שהאפקט לא משמעותי סטטיסטית. אז הבעיה קיימת, ועכשיו מה עושים? מי שמציע לעצור את ההתחממות הגלובלית, מציע את עצירת העידן התעשייתי. אך למה שנבחר בתרופה שהיא גרועה יותר מהמחלה? גם התנועה הסביבתית מתחילה להכיר בכך שמניעה מוחלטת היא בלתי אפשרית. המניפסט האקו-מודרניסטי, ממנו הובאו הנתונים בתחילת הפוסט, מציע להתמקד ברווחה האנושית כמטרה, ולקדם פתרונות טכנולוגיים  לשימוש במשאבים.

אך הפתרונות הטכנולוגיים מתקדמים לפעמים גם בלי שיקדמו אותם. זה קורה כי בעיות האקלים או הסביבה מתחילות להיות מורגשות יותר במקומות שונים, ובמקומות האלו מאמצים פתרונות רלוונטיים. חלק מהפתרונות האלו הם בטכנולוגיה קיימת – אזורי חוף הצופים סיכון הצפות גובר ובונים מערכות סכרים והגנות, למשל. זה לא צודק שהם משלמים את החשבון על התיעוש של אזורים אחרים, אבל זה עולה הרבה פחות מלעצור את התיעוש של האזורים האחרים. לפעמים מחסור מעודד פיתוח טכנולוגי, כמו שרואים בפיתוח שיטות הקדיחה האנכית בזמן משבר הנפט, שיפור הטכניקות ליציקת אלומיניום במהלך עליית מחירי המתכות, והמחקר הנרחב לצמצום השימוש במתכות נדירות כמו נאודימיום ודיספרוסיום מאז שסין הגבילה את ייצואן. ולעתים מוצעים פתרונות שהם מוסדיים לגמרי, כמו הפסקת הסבסוד של ביטוחי רכוש באזורים החשופים להוריקנים.

הפתרון הליברלי לבעיות סביבתיות הוא לכן מורכב מכמה שכבות. ראשית, יש להעמיד את האדם במרכז, ולא לבחור שיטה המעדיפה אליל רומנטי כמו "אמא אדמה" או "הכוכב" על פני רווחת האדם. שנית, יש לנסות לצמצם את קיומן של השפעות חיצוניות על ידי רכוש פרטי ומנגנוני שוק במידת הניתן; ולבסוף, יש להתמודד עם השפעות חיצוניות קיימות בצורה מבוזרת ככל האפשר – לא כי זה צודק לגמרי, אלא כי זה חכם יותר. כי זה זול בהרבה וחושף את הפתרונות המקומיים, החסכוניים והיצירתיים שניהול ריכוזי לא מצליח למצוא. ממילא, יש הרבה דברים שהם לא תוצר פעילות האדם, כמו רעידות אדמה, טופוגרפיה וגאוגרפיה, וחוקי הפיזיקה – בהם אין לנו שליטה ולכן הצדק לא משחק תפקיד והפתרון המבוזר הוא ברור מאליו. אף שעל הרשת החברתית-תעשייתית יש לנו שליטה תאורטית, מימוש השליטה הזו יהיה הרסני. לכן עדיף שנתייחס לרשת הזו כתופעת טבע, שבה מושגים של צדק אישי נהיים לא רלוונטיים והתאמה אישית ומקומית היא הדרך קדימה.

10 מחשבות על “הוריקן באוקיינוס האנושי

  1. לא בטוח אם זה המקום להיכנס לדיון הרציני יותר בנוגע להתחממות גלובלית, למרות שזה מגרד לי למדי…
    מה שכן בטוח זה שכדאי להזכיר את השימוש האדיר שנעשה בסוגיה הזו כדי לרכז כוח בידי אליטה שלטונית וחבריה. לצערי חלק גדוך מהחברים האלו הם מדענים שמקבלים ממון ממשלתי כדי לפתח לחץ ציבורי גדול יותר. הנושא הזה הפך לנס העיקרי של תאבי הכוח והשליטה בעולם.

    נראה כי המניע האחר, מלבד לתאבת כוח, הוא שנאת אדם. אני זוכר ציטוטים בסגנון של "בגלגול הבא אני רוצה לחזור כווירוס שיהרוג לפחות מיליארד בני אדם" ו-"האנושות היא מחלה ממארת של כדור הארץ" מאת מספר ראשים ירוקים, וזה מעבר לפעולות ברורות כנגד בני אדם (האורז הזהוב וגרין פיס כמשל ).

    מן הצד השני עולה השאלה: נניח שהתחזיות הגרועות יותר נכונות, אלו שמדברות על מוות המוני במאה הקרובה בעקבות התחממות גלובלית – האם אז פתרון לא טוטליטרי אפשרי בכלל? אני מעריך את הניסיון שלך לתת כאן תשובה, אבל אם להמשיל לאסון מקומי אזי לרוב עולה מנהיג אבסולוטי שמנסה להציל את הקהילה כשהאסון מספיק משמעותי, אז למה לא באופן גלובלי? התחזיות הנוראות ביותר לא מאפשרות פתרון מקומי באזורים נרחבים מלבד לעקירה (הפתרון המומי יקר באופן שהקהילות לא יוכלו לממנו) ומוות (כמויות המזון המיוצר נחזו לרדת באופן קטסטרופאלי). אם מקבלים תחזיות כאלו כנכונות – למה מנהיגות אבסולוטית עולמית נראית מוגזמת? אם לא מקבלים את התחזיות האלו – למה לקבל את התחזיות המתונות יותר ללא חפירה עמוקה (כבר הזכרתי שזה מגרד לי, נכון?).

    • לא מסכים שפתרון טוטליטרי הוא היחיד שיעבוד במקרה של תחזיות כאלו, זה בדיוק העניין. שינוי אקלימי מוביל לנזקים הכי גדולים דווקא במדינות טוטליטריות, מפני שלאלו אין את הגמישות החברתית והתשתית התעשייתית כדי למצוא פתרונות טובים יותר מעקירה ורעב. מדבור ורעב לא מאיימים על מדינות מפותחות, רק הצורך להקים אולי מתקני התפלה או לפתח זני חיטה חדשים. הצפות כבר הזכרתי, וכנ"ל הוריקנים וסופות קוטביות: עם אמצעי חימום, פינוי שלג או התאמות מוסדיות אפשר להתמודד. בהודו לעומת זאת שינוי במונסונים משפיע על המון חקלאים שחיים על גבול הקיום.
      לגבי תחילת דבריך – אני חושב שיש להתווכח עם בעלי האינטרסים בצורה שלא פוסלת תצפיות מדעיות לגיטימיות. זה בוודאי לא המקום להתווכח על נכונות המדע, אבל זה גם לא הדרך הנכונה מבחינת שכנוע. מצד שני, יש לך עבודה קלה אם אתה מתווכח עם אדם שקורא לאנושות מחלה ממארת, גם בלי להכחיש את המדע.

      • או… לא טענתי שיש פתרון טוטליטארי לתחזיות הגרועות ביותר, רק שאין אפשרות לפתרון ליברלי ושטבעי שאלו ש"הולכים למות" יפנו לכיוונים מוזרים, רובם טוטליטריים. כשאדם מקבל בשורה על סרטן שהרפואה המודרנית לא יכולה לרפא טבעי שינסה פתרונות לא מדעיים. הIPCC לדורותיו הדגיש את הצורך בעצירת הזרמת הפד"ח לאטמוספירה (הפסקת העידן התעשייתי) ואת הטענה שאמצעי נגד מקומיים הם בעלי יעילות מוגבלת לכל היותר – מובן לי למה אנשים מסוימים מנסים לעצור את העידן האנושי ומוכנים לצאת למלחמה על כך.

        לא מדובר על תצפיות לגיטימיות והדוגמה שהבאת מדגימה זאת: ההתייחסות ל"טמפרטורה העולמית" היא כלתצפית מובהקת, אבל כשמסתכלים בפרטים זה רחוק מכך. העובדה שה"תצפית" הזו שונתה בדיאבד אומרת דרשני בפני עצמה וכך גם הסיבות לשינוי. המדע הבסיסי מדבר על רגישות x שמאפשרת התאמות ליברליות בקלות, אבל מדעני האקלים מדברים על רגישות של x-3x בעקבות פידבקים ולוקחים את הרף העליון כנכון.
        אבל לעניין – אתה מציע שימוש בהרעלת בארות כטקטיקה? זו בדיוק הסיבה שהתחלתי לקחת את הספקנים ברצינות! הייתי בדיון בין ניר שביב למדען אקלים והטיעונים של השני היו חזרות על טיעונים ששביב חירב והאשמתו בתמיכה בערבים (פטרודולרים וכאלו). בארץ האחים קוך הם לא אוייב העם מספר אחד, כידוע… גם דביל שחושב שהאנושות היא מחלה עשוי לעשות מדע טוב והיו הרבה דוגמאות לכאלו שטעו בתחום א' ותרמו רבות לתחום ב'. ומהצד השני הפופוליסטים שכן משתמשים בהרעלת בארות מהצד הזה גורמים בעיקר לנזק לדעתי, במקרים רבים. ויש יותר כאלו.

        • לא מקבל את זה שאנחנו בטוח יודעים לאן אנשים יילכו בחיפוש פתרונות. הסיבה שאנחנו עושים את הדיון הזה היא כי ניתן להשפיע על הפתרונות שאנשים בוחרים על ידי דיון ושכנוע.
          לא ברור לי איפה הצעתי להשתמש בהרעלת הארות כטקטיקה ומה זה אומר בכלל.
          נראה לי שמדעני אקךלים שאומרים שאין פתרונות ליברליים פשוט לא מקבלים את הטיעונים הליברליים, שמחוץ לתחום המומחיות שלהם – זה לא אומר שהמדע שלהם לא טוב, רק שההשלכות שהם מדמיינים לא נכונות.

  2. אני אבהיר וסליחה שאני לא ממשיך בשיטת ה"דיון המצטמצם" (לרוחב, פיזית) שמשום מה מיושמת כאן. הטענה הנפוצה היא שדרושה מהפכה כדי להתמודד עם שינוי האקלים. טענה זו נובעת מהתחזיות הגרועות יותר בנוגע לרגישות האקלים והאנושות. מהפכה היא לא ליברלית במהותה (נכון? אני חושב כך אבל רחוק מביטחון). מכאן נובע שכל פתרון שינסו יהיה לא ליברלי וכל פתרון ליברלי יוגדר מיד כ"לא מספיק מהיר/חריף/יעיל" – תמיד ניתן להציע את פתרון הקצה הליברלי הנראה לעין במסגרת דיקטטורית בה הוא יהיה כוללני בהרבה ומהיר יותר (או, לפחות, יקבל יותר תקציבים במספר סדרי גודל).
    אני לא טוען שזו גישה נכונה, כי אנחנו מסכימים שהיא לא. אני כן טוען שהיא מובנת מצד אנשים שחרב מעל ראשם. ההקבלה היא בין מצבם של אנשים המאמינים שהם חיים בדמוקרטיה ומסוגלים לשנות את המערכת בדיבור לאלו שמאמינים שהם חיים במדינה טוטליטרית ובלי שדם יישפך ברחובות המצב לא ישתנה. צעד אחד הוא לנסות לשכנע שיש אפשרות לשפר בלי להרוג ולמות, הצד השני הוא לבחון עד כמה המדינה באמת טוטליטרית ותמחץ כל התנגדות מרומזת.

    אין לך שליטה על אופן ההופעה של תגובות ותגובות נגד? זה ממש מצמצם אפשרות לדיון, אפילו יותר מהעובדה שזה דיון בתגובות.

    • אני מודה שאני לא לגמרי מבין מה אתה טוען. שהדרך לאמץ פתרון ליברלי עוברת במדינה דיקטטורית? או שאנשים יבחרו במדינה דיקטטורית בלי קשר לפתרון שהיא תציע, כל עוד זה ייראה כפתרון? או משהו אחר בכלל.
      ממליץ לך לנסות לצמצם לפסקה לא כדי למעט חפירות אלא כדי להכריח את עצמך לנסח בבהירות מקבימלית. ולא, לצערי אין לי שליטה ממשית על העיצוב – אני בתכנית החינמית 🙂

  3. אני אשתדל…
    קיימת נטיה אנושית לבחור בפתרונות קיצוניים, לא הגיוניים ואף הרסניים לבעיה שהסכנה הנשקפת ממנה עוברת רף מסויים. ככל שהסכנה גבוהה מעבר לרף כך פתרונות סבירים אך בעלי סיכוי הצלחה סופי נדחקים בפני פתרונות קסם, ראה כמשל חולים סופניים והשרלטנים השונים המנסים לצוד אותם. פתרונות ליברליים הם הגיוניים, לא קיצוניים, לא מהפכניים (במובן של יציאה לרחובות ונהרות של דם…) ובעלי סיכוי הצלחה סופי. עקב כך, מעבר ל"סף ההיסטריה" הסיכוי לקבלתם הולך ופוחת. קיימת קבוצה של בעלי השפעה, נקרא לה קבוצה א', שלה אינטרס שהפתרונות לבעיות יהיו לא ליברליים (בעיקר פוליטיקאים ואנשי עסקים שיונקים משד המדינה). קיימת קבוצה ב' של אנשי מדע האקלים שמקבלים תקציב ישירות על פי החלטות של קבוצה א'. קבוצה ב' מתנהגת באופן שלא תואם אנשי מדע (בדיונים, בקליימטגייט, בפניות אד-פופולום רבות, בסתימת פיות, בטענות היסטריות בנוגע ל"סגירות המדע", בכינויי גנאי למי שמציגים שאלות בנושא וכדומה).
    שתי מסקנות: סביר כי קבוצה ב' מטה את תוצאות מחקריה ופרסומיה בצורה שתגביר את מקדם הפחד באוכלוסיה (זה נתון ידוע עקב מסמכי קליימטגייט, אבל המסקנה היא הטייה נוספת). אם קבוצה ב' מוצלחת אזי קבוצה א' תוכל לדחוף מהלכים לא ליברליים בחסות הפחד מהאקלים ולדחות פתרונות ליברליים בתחום.
    מסקנת על: הדרך היחידה לקדם פתרונות ליברליים לתחום היא השבה של ההגיון ודחיקת ההיסטריה מסדר היום הציבורי, משמע לחימה ישירה בקבוצה ב' ועקיפה בקבוצה א'. היסוד חייב להיות המציאות, כמובן, אבל גם אם המציאות מדאיגה – ניתן לשמור על קור רוח ולא לפתח היסטריה המונית. רק כך יש סיכוי לפתרונות ליברליים לבעיות אקלימיות.

    אני לא לגמרי מרוצה מהתמצות, אבל מקווה שהטיעון מעט ברור יותר.

    • אוקיי, הבנתי את הטיעון. הוא לא ממש קשור לפוסט, שמציע את הפתרון הליברלי ולא דן בסיכויים הפוליטיים שלו.
      לגבי הטיעון שלך, אני לא חושב שהוא נכון במקרה של האקלים, יש בו כמה חורים שזה לא המקום לדון בהם (למשל, מההיכרות שלי עם פרשת קליימטגייט ההר הוליד עכבר), אבל סביר שיכול להיות מצב כזה: כל מדיניות ליברלית נתקלת בבעלי אינטרסים, ותמיד יש להם נטייה לנסות לעורר היסטריה.

      בכל חברה חופשית יהיו לך בעלי אינטרסים, וזה לא דבר רע. מה שצריך זה לחשוף את האינטרסים וללמד את הציבור לראות אותם ולהבין את ההגיון הליברלי. בפניקה אפשר להלחם גם בעזרת רגיעה והסברה, ובזירה הציבורית מול כל מפיצי הפניקה יש גם את מי שמסביר בנחת והגיון, ובלא מעט מקרים הנחת וההגיון מנצחים את הפניקה. אבל שוב, זה נושא לפוסט אחר.

      • אני מאוד אשמח לראות פוסט על מקרים בהם הנחת וההיגיון ניצחו, במישור הפומבי, את הפניקה (אני מודה שבעיקר עקב חוסר זמן/עצלות בחיפוש המקרים האלו שבאמת מעניינים אותי).

        בלי להיכנס לנושא האקלים האם "שימת העניין בפרופורציות" היא לא טקטיקה חשובה במאבק שכזה? משהו כמו "הסיכויים שלך להידרס למוות גבוהים פי X מהסיכויים שלך להיות קורבן טרור, אז בוא ונדבר על הבעיה בלי לחץ לא דרוש". כמו כן האם אין בעיה עם העובדה שהאינטרס של התקשורת הוא ממש אותה פניקה, ללא קשר לנושא העומד מאחוריה? אחרי הכל המתחרה היחיד לסקס במכירות הוא הפחד…

  4. פינגבק: פצצות, צרצרים ותירס – מסיבת נצחון להגיון | תפרים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s