מדע על מצע סוכר

em_drive_quasi

אני מוצא לאחרונה תמימות דעים מעניינת בין פואטיקרטים (המאמינים שלמטאפורה כמו "חברה" יש חיים משלה) לליברלים. בשתי המחנות ראיתי לאחרונה מתקפה על "מיתוס הממציא הגיבור", כפי שהם קוראים לכך. בניגוד לסיפורים על ממציא אחד גאון שנתן לנו את הטלפון, או את הנורה החשמלית, חידושים אמיתיים נובעים מרשת אנושית. אם אדיסון לא היה ממציא את הנורה היעילה שלו, אחד מ-23 האחרים שעבדו על כך באותו זמן היה מצליח, וכן הלאה. שני הצדדים מוצאים את הרעיון מפתה, אך שניהם מרחיקים לכת במסקנות שלהם.

סיפור ההתפתחות הרשתית של המדע והטכנולוגיה מדגיש שיתוף פעולה והחלפת רעיונות על פני גאונות יחידה. לפי הסיפור הזה, כל התפתחות מדעית או טכנולוגית דורשת תרומה של מספר רב של רעיונות, ואנשים בודדים לא מפתחים הכל מאפס, אלא הם לומדים מאלו שהיו לפניהם ומאלה שעובדים במקביל אליהם. הם בעיקר לוקחים רעיונות קיימים ומעבדים אותם קצת. ההתפתחות, גם כשהיא נראית לנו כמופיעה בוגרת לגמרי מגלי הים, היא בעצם תולדה של תהליך הדרגתי, הנבנה שכבה אחר שכבה על ידי פועלים רבים.

venus

הצד הפואטיקרטי (או קולקטיביסטי, או סוציאליסטי/פשיסטי, איך שתרצו) מעוניין בסיפור הזה מפני שהוא שונא את הרעיון שאנחנו צריכים אנשים בודדים ומוכשרים, ושאנחנו חייבים לאפשר להם להרוויח יותר מאחרים כדי שיחלקו איתנו את גאונותם. זה כבר סיפור ישן. אך הופתעתי לראות שגם מאט רידלי, מחבר "האופטימיסט הרציונלי" ו"מוצא המידות הטובות" למשל, חבר בית הלורדים הבריטי מטעם המפלגה השמרנית וליברל ידוע, תומך בסיפור ההתפתחות הרשתית מסיבותיו הוא.

לפי רידלי, קיומה של רשת קשרים והחלפת רעיונות בין אנשים מבטיח את קיומו של התהליך האינקרמנטלי, מפני שכל חוליה שנסיר מהרשת היא לא חיונית: המידע יכול לעבור בחוליות אחרות. לפיכך, הוא אומר לנו, התהליך כמעט וקורה מעצמו. אנחנו לא יכולים לעזור לתהליך הזה יותר מדי, וגם לא לפגוע בו. והמסקנה המפתה לליברלים: אין קשר ישיר בין מימון מדע בסיסי או פיתוח טכנולוגי לבין קיומו של פיתוח כזה. לרוב הכיוון הוא הפוך, כשהפיתוח הטכנולוגי גורר אחריו מדע בסיסי. ולכן אין צורך להקצות הרבה מימון ממשלתי למדע או להגן על פטנטים.

כשאני חושב על שתי דוגמאות לתהליך ההפוך הזה, שבו פיתוח טכנולוגי גורר אחריו מדע בסיסי בתהליך "ספונטני", אני מגלה חורים בשני הצדדים. הדוגמא הראשונה שלי היא ה-EM Drive, מנוע שלא יכול להיות. לפני כעשר שנים הוא הוצג לעולם על ידי הממציא שלו. מדובר במנוע חשמלי שעל ידי שליטה בשדות האלקטרומגנטיים שבתוכו מסוגל לייצר דחף בלי לדחוף כלום. רקטה ללא דלק רקטי! הבעיה היא כמובן שהעניין הזה מפר את חוק שימור התנע, ולפי התורה הנוכחית לא יכול להיות. מכיוון שמדובר במנוע למשימות חלל עמוק שמייצר מעט מאוד דחף, גם היה קל לבטל כשגיאה את התוצאות שהממציא הראה. עם זאת, הממציא התעקש והביא קבוצות נוספות לבדוק את ההמצאה שלו, ובכללן NASA. לאחר עשור שנים וסדרת ניסויים, נאלץ העולם לקבל את המסקנה הלא נעימה, שהעסק עובד. עכשיו רק נשאר להבין למה. חוקר אחד מציע הבנה חדשה של מושג התנע, ויש גם תאוריות אחרות.

הדוגמא השניה שאני חושב עליה היא של דן שכטמן, זוכה פרס נובל החוקר כיום בישראל. את פרס הנובל קיבל על כך שהתעקש שהוא רואה חמש נקודות בקריסטלוגרמה – דבר שלפי ספרי הלימוד היה בלתי אפשרי, כי אין מבנה גביש שיכול ליצור את התבנית הזו. התעקשותו של שכטמן הובילה אותו לשיתוף פעולה עם מתמטיקאי שהציע את המבנה של קוואזי-גביש, מושג חדש שבינתיים הוכר כקיים ונכון על ידי העולם המדעי.

בשני המקרים האלו, ההתקדמות לא היתה קורה בכלל (או בתקופה שקרובה במידה סבירה לתקופתנו) לולא האדם שהתעקש על ההמצאה שלו. אמנם קיימת רשת של חוקרי מנועים יוניים, ואלקטרומגנטיקה היא תורה קיימת, אבל אף אחד לא עבד על דבר כמו ה-EM Drive, מלבד רוג'ר שוייר. הרשת הרחבה של חוקרי מדע החומרים גם לא שינתה דבר כמעט, מפני שכולם כאחד חסרו את הנכונות לפקפק בספרי הלימוד שלהם לפני שהצטברו ראיות בלתי ניתנות להפרכה, ודן שכטמן הוא שצבר וקידם אותן.

זה כמובן דחף בריא, ואין לי טענות למדענים האלו. טענות יוצאות מהכלל דורשות הוכחות יוצאות מן הכלל, כי אי אפשר להפריד בין רמאים לגאונים ללא הוכחות חותכות. אך התוצאה היא שלפריצת דרך מדעית או טכנולוגית מהסוג שהביאו שכטמן ושוייר יש מחיר אישי כבד. וזה אומר שאיכשהו המחיר הזה צריך להשתלם כדי שיותר אנשים יהיו מוכנים לשלם אותו.

המסקנה הזו נכונה למקרי קיצון כמו אלו של שוייר ושכטמן, אך היא נכונה גם למקרים פשוטים יותר. גם הרשת של שיתוף פעולה, הפצת רעיונות וחיבורם זה לזה עם עריכה קלה דורשת פעילות אנושית בכל שלב שלה. מישהו צריך להחליט איזה רעיונות טובים ואיזה לא, לחשוב איך לחבר אותם, ולמצוא דרכים להפוך אותם לטכנולוגיה שמישה (או להבנה מדעית חדשה). ויש כאן רמות שונות של מחיר שצריך לשלם. יש רעיונות וחיבורים שהם כמעט טריוויאליים מהרגע שאבני הבסיס שלהם הונחו, ויש רעיונות שדורשים יותר קפיצה מחשבתית או יותר השקעה חומרית בניסוי וטעיה. מישהו צריך לשלם את המחיר הזה. וכאן אנחנו מגיעים לטעויות של שני הצדדים.

מאט רידלי טועה בכך שאנחנו לא יכולים להפריע לתהליך. אמנם, הוא מזכיר את העובדה שממשלים מסויימים הצליחו לעצור פיתוחים, אך אלו המשיכו במקום אחר. בכך הוא מסתמך על קיומה של הרשת במקומות אחרים, אבל גם מראה לנו שאפשר לקרוע בה קרעים נרחבים. מדוע הרשת המשיכה במקומות אחרים? כי לא אסרו עליה להמשיך. כי במצב הטבעי, לאנשים יש תמריצים יפים ליצור ולחדש: הם יכולים להרוויח מכך כסף וכבוד ולשפר את חייהם וחיי האהובים עליהם. אמנם הרשת באופן טבעי פועלת בלי שיגידו לה לפעול, אך אפשר לעצור אותה על ידי פגיעה בתמריצים האלו.

לא לשווא העולם המערבי היה מתקדם טכנולוגית יותר מהעולם השני (הסובייטי) שהתקדם בעיקר בעזרת מרגלים והעמיד תחרות בעיקר בטכנולוגיה בטחונית אך לא בתחומים אחרים: בעולם השני, היכולת שלך ליצור ולחדש היתה מראש מוגבלת, וגם כמעט ולא ממש תרמה לך ישירות, אם לא הצלחת לקבל תקן של מדען במכון ממשלתי כלשהו. בכך אפשר לראות את הרשת כמו שריר: אתה יכול להסיר ממנה תאים אחדים והשריר עדיין יפעל. אבל אתה לא יכול לאורך זמן למנוע מהשריר סוכר, מפני שאז כל התאים ימותו לאטם ובכל אופן לא יוכלו לייצר את האנרגיה הדרושה למאמץ המשותף.

בעוד שמאט רידלי טועה בכך שאי אפשר להפריע למערכת באופן מרוכז, הפואטיקרטים טועים בכך שלדעתם אנשים הם ברגים אחידים במכונה. כמו שהסוכר בשריר מומר לאנרגיה בתאים, כך התמריצים מומרים לרעיונות ופיתוחים על ידי אנשים. אך בשונה מדוגמת השריר, כאן לא כל התאים שווים. יש כאלו שמוכנים לשלם מחיר אישי גדול עבור פיתוחים גדולים, ויש כאלו שמוכנים לשלם מחיר אישי בינוני עבור פיתוחים בינוניים, ויש כאלו שמוכנים לעשות עבודה כמעט טריוויאלית וכמעט לא לשלם עליה מחיר – כל אחד עם היכולת האישית שלו, הסיכון שהוא מוכן לקחת על עצמו, וסוג התמריצים שמעודד אותו. תמריץ גבוה יכול למשוך אנשים טובים, אבל הצד ההפוך הוא שתמריץ גבוה ללא קשר לביצועים יכול גם למשוך פרזיטים, וקשה מאוד לאיזשהו גוף ריכוזי להפריד בין השניים.

דרך הביניים היא לתת לרשת האנושית לפעול, לא לפגוע בתמריצים שהיא נותנת למוצלחים שבה, אך גם לא לנסות לעודד ולהנדס מלמעלה תהליך שהוא בגדול אורגני ולכסף אין עליו השפעה ישירה. או בקיצור, פחות השקעה ממשלתית ויותר הגנה על זכויותיהם ורכושם של מדענים וממציאים, במידה שהם יצרו משהו להגן עליו.

8 מחשבות על “מדע על מצע סוכר

  1. שים לב להבחנה בין מדע תיאורטי לטכנולוגיה או מדע ניסויי – כיוון שמסקנות במדע ובטכנולוגיה מתקבלות דרך המעבדה – מקרים של 'משוגע לדבר שדוחף תיאוריה נגד הזרם' יכולים לקרות רק בראשון – במדעים ניסויים הוא פשוט היה מציג את הניסוי שלו וכולם היו מקבלים את התיאוריה שלו
    בגלל זה – ובהתחשב בזה שהטכנולוגיה והמדעים הניסויים הם בהגדרה איפה שאנחנו קרובים מאוד לממש את הדברים בפועל – ייתכן מאוד שעוד אנשים היו מגיעים לזה – אבל הם היו צריכים הרבה פחות אסרטיביות ואומץ כדי לשכנע את הקהילה מאשר במדע תיאורטי (או שמישהו ימצא את זה בטעות, כמו שקרה עם האנטיביוטיקה, וגם אז הקהילה תקבל אותו)

    • לא בהכרח. יש ניסויים שקשה לשחזר או שנותנים תוצאה לא ממש חדה, כמו הניסויים של שוייר, או שפשוט סותרים את התאוריה, כמו אצל שכטמן – ואז חייבים לדחוף גם את זה.

  2. פוסט מצוין.

    לא הכרתי את הגישה הרשתית לפיתוח. איך הם מתייחסים למקרים ידועים ומובהקים כמו אינשטיין או טסלה?

    • איינשטיין – באותה צורה בערך. גם הוא עבד בתוך קהילת מחקר שחיפשה תשובות לאותן שאלות, השתמש ברעיונות מתמטיים של אחרים וכו'. כמובן שהקפיצות המחשבתיות היו שלו, אבל הסוציאליסטים היו אומרים שמישהו כבר היה עושה את הקפיצות האלו מתישהו ואיינשטיין לא חשוב. גם טסלה והמאבק שלו עם אדיסון די ידועים, אבל אני לא יודע מי עוד עבד בתחום.

      אני אישית כמובן חושב שהעובדה שאדיסון היה יזם מוכשר יותר ומיסחר טוב יותר את הרעיונות שלו היא מכריעה בעניין הזה, ושזה מראה כמה תמריצים אישיים חשובים גם כשהמצאות הן לא זינוקים גדולים אלא תוספות ושילובים.

  3. מעניין…
    את הטיעון האנרכיסטי (ואני מניח שאנרכיסטים הם הליברלים המדוברים) נגד מימון מדע על ידי המדינה אני יכול לקבל, לפחות במידה, אבל הטיעון נגד זכויות יוצרים והמצאות (שלא ניתן לגנוב אותן כיוון שהממציא יכול להשתמש בהם גם אם אחרים עושים זאת ללא רשותו) נראה לי כעיוורון מכוון לכך שנוצר ערך גדול וחשוב על ידי אדם ובהשקעה עצומה.

    עכשיו הם מאמצים את הטיעון הסוציאליסטי: לא אתה עשית את זה! המצאה היא תוצאה של רשת של אנשים ("חברה" אצל הסוציאליסטים, "עם" אצל הפשיסטים…). מתי הם יגיעו למסקנה שבעל עסק לא הקים את העסק בעצמו כיוון שהוא לא סלל את הכבישים ובנה את עמודי החשמל (נאום אובמה ההוא)… כנראה זה מה שקורה כשלא דואגים לעקביות באידאולוגיה.

  4. פינגבק: לסלול דרך בין שדות הדמיון – קניין רוחני ובעיותיו | תפרים

  5. פינגבק: תכנית החלל שבכף ידך | תפרים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s