הוואקום האפור בנשמת הפקידות

grey_vacuumכשאתה פצוע אתה מגלה את החשיבות הרבה של שרירים שאף פעם לא שמת לב אליהם במיוחד. אחרי ניתוח תוספתן בכתה י"א גיליתי שכל שרירי הבטן שלי משתתפים כשאני צוחק, כולל אלו שמתחת לתפרים. כשלאחרונה טיפול אפשר לי לחזור לשרוק, התחלתי להתאמן וגיליתי שחוץ מהשפתיים והלשון שזכרתי מהילדות, גם בסיס הצוואר ובעצם גם החזה חייבים להשתתף במאמץ, וחבל שהזנחתי אותם עד היום.

כמו שנסיון לפעולה פיזית יכול להזכיר שרירים אטרופיים, כך גם בנפש. למשל, נסיון להביא פקיד במוסד ציבורי לבצע את הפעולות הפשוטות ביותר שמעבר לתכנות הבסיסי שלו יכול להזכיר לנו עד כמה יצירתיות, אפילו מועטה מאוד, חשובה כמעט לכל עבודה שקיימת היום. אף שלרוב אנחנו לא שמים לב ליצירתיות בהחלטות שלנו, במקום אטרופי כמו מוסד ציבורי קל להרגיש זאת. אני זוכר למשל את הפקידה בביה"ח שיבא שבמהלך דיון ארוך לא הסכימה להוסיף לתיק האישי שלי טלפון סלולרי, כי לא היתה לה במחשב רובריקה של טלפון סלולרי. הפתרון, שאני הצעתי ולא הפקידה, היה לומר לה "תרשמי טלפון בעבודה" ואז להכתיב את מספר הטלפון הסלולרי, החל מהקידומת, ללא שום וויכוח מצידה.

אני יכול להמשיך עם עוד דוגמאות אבל נראה לי שכמעט לכל קורא יש את הפקיד במשרד הפנים, האשנבן במשרד הרישוי, או דוגמא אחרת מחייו. אתם יודעים על מה אני מדבר. למה לפקידי ציבור אין את היצירתיות הכי בסיסית, אפילו ברמה של שריר נפשי כמעט אטרופי? כאן אנחנו מגיעים לנקודה מעניינת. ליברלים ימהרו להצביע על כך שבשירות הציבורי אין שום קשר בין ביצועים לשכר. לכן, הם אומרים, אין שום תמריץ לעובדים להשתפר ולעשות את המוטל עליהם. עם זאת, המחקר הפסיכולוגי מעלה שדווקא תמריצים כספיים יכולים להשמיד את היצירתיות, שהיא הדבר הדרוש לנו ביותר כאן. תחת תמריצים כספיים, מצביעים לנו על הצורך במוטיבציה פנימית, הנובעת מרצון אמיתי של העובד ולא מרדיפה אחרי הגזר או בריחה מהמקל.

הספר "מוטיבציה" מאת דניאל פינק, שקניתי בשבוע הספר האחרון, סוקר במהירות את המחקר בתחום. הוא מראה שיש קשר בין מוטיבציה לבין הנעה פנימית, כלומר היכולת למצוא עניין או חשיבות במטרה שאליה שואפים מלבד הצורך לרצות מישהו או להרוויח משהו מיידי. התורה הפסיכולוגית המסבירה את האפקט הזה נקראת "תורת ההכוונה העצמית", וכבר כתבתי עליה פעם. לפיה, לכל אדם יש בנוסף לצרכים הפיזיים גם צרכים פסיכולוגיים בסיסיים, שבתורה המקורית הם אוטונומיה, יכולת ושייכות – בספר של פינק האחרון מוחלף ב"תכלית", ואפשר להבין למה, הרי שייכות יכולה לספק תכלית – הקבוצה אליה אתה שייך. המחקר מראה שבסביבות המספקות לאדם את הצרכים האלו, אותו אדם נוטה להזדהות יותר עם מטרות הארגון, להפנים אותן ולהפוך אותן לשלו, והוא יפגין יותר מוטיבציה ויצירתיות, ולכן גם יגיע לתוצאות טובות יותר. לא רק במעבדה אלא גם ביישום בעולם העסקי התורה עובדת בכל מקום הדורש יצירתיות, ופינק מביא דוגמאות במיוחד מחברות היי-טק מפורסמות (אפילו גוגל) שיישמו דרכים להגדלת האוטונומיה ושאר הצרכים הפסיכולוגיים על ידי שיטות כמו הקצאת 20% מהזמן לפרוייקט אישי, ימי פרוייקטים כיפיים, ועוד.

כבר כאן אנחנו יכולים להתחיל להבין את המחסור בשירות הציבורי. בתור התחלה, לעובדים בו אין מידה רבה של אוטונומיה. אבל זה לא הדבר הכי גרוע, כי אפשר לשנות את סגנון הניהול במגזר הציבורי, כל מה שצריך בשביל זה זה לבטל את ההסתדרות, להגביל את פריווילגיות השביתה כדי שמנהלים יוכלו לשנות את הרוטינה – ולהביא מנהלים שאכפת להם, מה שמחזיר אותנו לבעיה המקורית – מוטיבציה.

הדבר היותר גרוע קשור לצורך הפסיכולוגי השני: יכולת. כדי שמישהו ירגיש שהצורך הזה מסופק, הוא צריך אתגרים שאינם קלים מדי, כך שהוא יכול להוכיח לעצמו שהוא עמד באתגר ועשה משהו משמעותי, שהידע או האופי שלו, מה שרלוונטי, מביא אותו לתוצאות והישגים; ושהאתגרים גם לא יהיו קשים מדי כדי שלא יתייאש. אבל במגזר הציבורי אין ממש יכולת להעריך שעשית משהו מיוחד, מפני שאין תחרות. אם פקיד דואר מחלק 5 חבילות בשעה, האם הוא עובד בקצב טוב, או מתעצל? האם הוא מצא דרכים לייעל את העבודה, או שמרוב יעילות כבר אין מה לייעל? קשה מאוד לדעת את התשובות לשאלות האלה אם אין מקומות ברורים לשיפור או, מה שיותר נפוץ בעסקים, יש מישהו שכבר עושה את זה יותר טוב או טוב באותה מידה, ונותן לך רף להשוות אליו. יוצא שהדרך לספק כר פורה למוטיבציה פנימית עוברת דרך תמריץ חיצוני: הצורך לעמוד בתחרות או להישפט לפי סטנדרט אובייקטיבי כלשהו שלא מוצב על ידי חלומות של פוליטיקאים ומנגנוני הגנה של עובדים, כזה שלא ניתן להכחיש אותו.

זו לא הדרך היחידה שבה מניעים חיצוניים הם המקור להנעה פנימית. דסי וריאן, מפתחי תורת ההכוונה העצמית, הציגו מדרג של מניעים הנע מבפנים החוצה. המניעים הפנימיים ביותר הם עניין וסקרנות, אך מייד אחריהם נמצאים מניעים של מטרות שהופנמו מבחוץ – רעיונות שבתהליך כלשהו אדם השתכנע בנכונותם והפך אותם לרעיונות שהם חלק אינטגרלי מהעולם הפנימי שלו. אחרי כן יש מטרות שאדם מזדהה איתם גם ללא הפנמה פסיכולוגית. התהליכים האלו, של הזדהות והפנמה, לא קורים באופן אוטומטי. לפעמים הם קורים מפני שהרעיונות המופנמים קשורים למטרות בסביבה שמספקת צרכים פסיכולוגיים בסיסיים, ולאדם קל יותר והוא מרגיש שכדאי לו יותר להפנים אותם, ולפעמים יש תמריצים חיצוניים אחרים. העקרון מאחורי זה מגולם במשפט המפורסם לפיו קשה לשכנע אדם בדבר כשפרנסתו תלויה בכך שלא ישתכנע. בשרות הציבורי, כמובן, פרנסתו של אף אחד לא תלויה בביצועים, מה שאמנם מסיר ממנו את האיום של פעולה למען תמריץ ישיר, אך גם מונע ממנו את הגורמים שיבנו בו מוטיבציה פנימית.

אפשר גם אחרת. באותו בניין בו ישבה הפקידה שהתחלתי ממנה ישבה גם ריקי, פקידת קבלה של מכון אחר בבית החולים. אצל ריקי העניינים תקתקו כמו שעון שוויצרי, פתרונות נמצאו לפי הצורך ותיקים לעולם לא הלכו לאיבוד. המכון האחר הזה היה סוג של מסגרת שר"פ, שבו יש משמעות לבחירה של המטופלים, הם יכולים לבוא וללכת, ולקצב הטיפול בה יש השלכות. אם ריקי היתה עובדת גרוע, מישהו מהרופאים שעבדו דרך המכון היה מרגיש את זה בכיס ומציב בפניה את העובדות. ויש להניח שהיא ידעה זאת גם בלי שיגידו לה. ויש את פטר, פקיד הקבלה במחלקת פה ולסת בבית החולים של מינכן, שהכיר לי שיר נפלא ושפעם, כשהודינו לו על עזרתו בהתמודדות עם הבירוקרטיה, השיב לנו בגאווה, "אני הבירוקרטיה!" בתי החולים בגרמניה ברובם אינם ממשלתיים, ובמערכת הבריאות הגרמנית יש לצד קופות החולים גם מערכת פרטית, שבתי החולים מתחרים על הלקוחות מקופות החולים וממנה. בישראל, כל שר בריאות מנסה יותר מקודמו לחנוק את המערכת הפרטית, ולעזאזל הבריאות.

ריקי ופטר פועלים בסביבה שיש בה עוד אנשים, שיש בה רף ביצועים נראה לעין, ושיש בה אפשרות להפגין ולפתח יכולת, ולהפנים את מטרות הארגון העוזרות להם להפגין יכולת. לבוסים שלהם יש אפשרות לתת להם יותר אוטונומיה. לעומת זאת, פקידי ציבור חיים בוואקום, הנפש תועה בחלל אפור בו אין טוב ואין רע, אין איך להיכשל ואין אפשרות להבריק – גהנום נפשי, שבסוף הופך לגהנום גם את החיים שלנו.


מאמרים שקראתי בדרך לפוסט הזה:

[1] Richard M. Ryan and Edward L. Deci. Intrinsic and Extrinsic Motivations: Classic Definitions and New Directions, Contemporary Educational Psychology 25, 54–67 (2000)
[2] Marina Milyavskaya, Daniel Nadolny, and Richard Koestner. Where Do Self-Concordant Goals Come From? The Role of Domain-Specific Psychological Need Satisfaction. Personality and Social Psychology Bulletin 2014, Vol. 40(6) 700­–711

וכמובן יש את האתר של תורת ההכוונה העצמית, http://selfdeterminationtheory.org/ וכל מה שקישרתי מהפוסט הקודם בנושא.

3 מחשבות על “הוואקום האפור בנשמת הפקידות

  1. פינגבק: מצילים את החיים, עושים את המוות | תפרים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s