המרוץ האלטרנטיבי בארה"ב

nader [ראלף נאדר, המפסיד הנצחי במרוץ האלטרנטיבי]

בעוד שכל התקשורת מתעסקת בשאלה אם נשיאות ארה"ב תיפול בידי הנבלה או שתנתן לטרפה, מתרחש לו מרוץ נוסף. לא נקרא לו "מרוץ לנשיאות" למרות שטכנית הוא חלק ממנו, כי לאף אחד מהמתמודדים בו אין סיכוי לזכות. אך יש בו פרסים אמיתיים, שיקדמו את הזוכה בטווח הארוך, ואולי גם הקצר. מה הם הפרסים ומי המתמודדים?

ראשית, כדי לשכנע את הקורא שהמרוץ חשוב, בואו נדבר על הפרסים. הפרס הגדול ביותר יכול להגיע עוד לפני הבחירות: מתמודד שיגיע ל-15% תמיכה בסקרים, יזכה להכלל בדיבייט הנשיאותי. זה עדיין לא נראה לי כמשהו שמכניס את הזוכה של המרוץ האלטרנטיבי למרוץ הראשי – מי שמופיע בדיבייט הנשיאותי עדיין יופיע כמועמד שולי שהופיע משום מקום. הוא לא ידבר אל לב המצביעים השבטיים, ואל הקולות הצפים הוא ידבר בפעם הראשונה, בעוד ששינוי דעה דורש הרבה יותר זמן. אבל הוא יופיע. עבור מועמדי מפלגות לא מוכרות, שחלק גדול מהציבור אפילו לא שמע עליהם, מדובר בהישג יחסי ציבור עצום. זה אולי לא משנה למועמדים עצמאיים כמו רוס פרו, אבל במרוץ האלטרנטיבי השנה רצים למרחקים ארוכים: המתמודדים מקווים למצב את המפלגה שלהם במקום טוב יותר לשנים הבאות, ולקרב אותה אל המרוץ הראשי. חילופי המפלגות הנחשבות לראשיות כבר קרו כמה פעמים בהיסטוריה של ארה"ב – אמנם לא מאז סוף המאה ה-19 (לינקולן נבחר לנשיאות מול 3 מתמודדים ראליים אחרים) אבל יש מי שחושב שהזמן בשל לכך עכשיו, עם הפילוג הרעיוני בשתי המפלגות הגדולות, והסלידה חסרת התקדים שהציבור מרגיש כלפי מועמדיהן.

הפרס השני ניתן על 5% הצבעה בבחירות הכלליות. מפלגה שתעבור את הרף הזה תזכה למימון מפלגות בבחירות הבאות, מה שיעזור מאוד למפלגות הקטנות האלו, שמתקשות מאוד לגייס כסף הן מבעלי הון והן מתרומות קטנות של ציבור התומכים המוגבל שלהן. המימון הציבורי עומד על מעל 90 מיליון ירקרקים למועמד המפלגה בבחירות לנשיאות, מימון הוועידה הארצית של המפלגה לפני הבחירות, ותוספת תרומה-תלויה-בתרומה למתמודדים בפריימריז של המפלגה, ועל כך עוד תוספות מקומיות במדינות שונות.

ואם כבר מזכירים את המדינות, הן קשורות לפרס השלישי במרוץ האלטרנטיבי: בארה"ב המדינות קובעות את כללי הבחירות בתחומן, ואחד הכללים החוזרים הוא שיש איזה משוכה לעבור כדי להופיע בכלל בקלפי. בדרך כלל יש לאסוף כמות חתימות מסויימת. אם אתה לא מופיע בקלפי, כמובן שתתקשה מאוד להבחר (במדינות מסויימות עדיין אפשר לכתוב את השם שלך בעפרון, אבל זה בהחלט לא אותו הדבר). מפלגות קטנות נדרשות להשקיע המון זמן במאמצים להופיע בקלפי, שהמפלגות הגדולות לא נדרשות אליהם מפני שכמו מימון הבחירות, מפלגה שזכתה לאחוז הצבעה מסויים, משתנה בין המדינות, פטורה מההליך ותופיע בקלפי גם בבחירות הבאות.

אפשר לומר שכל החסמים האלו לא הוגנים, ושהם הוצבו על ידי המפלגות הגדולות כדי למנוע תחרות פוליטית, וזה כנראה נכון. אבל זה המצב ואלו הם ההישגים שאפשר להשיג. ומי הם המתחרים במירוץ הארוך, שמקווים לשפר את מקומם בו בעזרת המרוץ האלטרנטיבי? השניים היחידים שמתקרבים למספרים הדרושים הם גארי ג'ונסון, מועמד המפלגה הליברטריאנית, וג'יל סטיין, מועמדת המפלגה הירוקה.

גארי ג'ונסון הוא כרגע הגבוה מביניהם, למרות שבמרוץ האלטרנטיבי התחרות היא לא ממש בין המתמודדים. לאחרונה הגיע לשיא של 13% בסקר ארצי אחד, אך הוא מתנדנד ועומד על ממוצע של 8% בין סקרים שונים. לגארי ג'ונסון כבר יש נסיון במרוץ האלטרנטיבי. הוא הוביל את המפלגה בבחירות הקודמות לאחוז ההצבעה הגבוה בתולדותיה, ומקווה לשיפור משמעותי השנה. וכן, רוב הסיכויים שעדיין לא שמעתם עליה, אם אתם לא ליברטריאנים. אך עם תמיכה כזו, יש לג'ונסון סיכוי לפחות לעבור את רף ה-5% הדרוש לזכיה בפרס השני, מה שכנראה יביא אותו לדיבייט הנשיאותי בעוד 4 שנים. ג'ונסון יופיע כבר השנה בקלפי בכל 50 המדינות, ומקווה לבצר את מעמד המפלגה לפחות בחלקן. במסגרת הקמפיין ג'ונסון מנצל את השבר בשתי המפלגות. הוא מציע ליברליזם בגרסתו המלאה: לדמוקרטים הוא פונה בנושאי זכויות הפרט, נישואי גאים והתרת הפלות, ולרפובליקנים הוא פונה בנושאי הקטנת הממשלה, שוק חופשי וסחר חופשי. הוא מושך מצד אחד את תומכי סנדרס המאוכזבים, ומצד שני את תומכי קרוז ואת שונאי טראמפ – וכאלו לא חסרים.

ג'יל סטיין פונה לקהל מצומצם יותר, והישגיה בהתאם. המצע שלה אבטיחי לגמרי (ירוק בחוץ, אדום בפנים), ולכן הוא יקסום רק לחלק מסויים ממאוכזבי סנדרס – שפייר, אפילו המצע שלו היה טוב יותר. בסקרים, היא הגיעה פעם אחת לשיא של 6%, ועומדת על ממוצע של 4%. אם המספרים האלו יימשכו אל הבחירות הארציות, ייתכן ותצליח להגיע לפרס השני, אותו היא מגרדת מלמטה.

למעט במקרה שג'ונסון יגיע לדיבייט הנשיאותי, לא נשמע כמעט על המרוץ הזה. הוא מעניין רק את מי שמתכונן לבחירות הבאות, מי שמשחק את המשחק הארוך. לליברלים יש היסטוריה עם המשחק הזה: שני קמפיינים של בארי גולדווטר בשנות ה-60 למועמדות המפלגה הרפובליקנית נכשלו, אך סללו את הדרך לרייגן, שניצח עם אותם רעיונות. ליברלים קיוו לחזור על הסיפור עם רון פול, אך בינתיים התאכזבו ונושאים עכשיו עיניים לג'ונסון. מהצד השני של המפה, ראלף ניידר היה קרוב יותר בדעותיו לסטיין והיה מועמד המפלגה הירוקה, כמוה. ההצלחה המקסימלית שלו היתה בשנת 2000, עם פחות מ-3% מהקולות. הוא נתפס כדמוקרט שפגע במפלגה הדמוקרטית, ורבים מתומכיו הסלבריטיז פנו נגדו בבחירות הבאות. הסיפור של ניידר די נגמר שם.

במילים אחרות, המרוץ האלטרנטיבי והמירוץ הארוך יכולים לספק סיפורים מרתקים. הם מציעים תקווה לניצחון בסופו של דבר, אבל גם קשורים בדשדוש וכשלון. אני אוהב לשחק את המשחק הארוך, וזה מרתק אותי. וחוץ מזה, אני מחזיק אצבעות לג'ונסון. אז כשכל החברים ידברו על המרוץ העיקרי, שבו יוחלט אם ארה"ב תשלט ע"י אחד מההם, אני אצפה במרוץ האלטרנטיבי – ועכשיו גם אתם יכולים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s