קליקבייט אולימפי

משחק הכדורגל השני שראיתי באיצטדיון נתניה החדש היה בין נבחרות הנשים של שבדיה וספרד. כמובן שהייתי בעד שבדיה (גירוש ספרד וזה) ובאמת ניצחנו 3:1. היה משחק טוב דווקא. אבל בואו לא נסיק מזה שאני צופה קבוע בכדורגל נשים, או בספורט נשים בכלל (או בספורט בכלל). אבל בתקופת האולימפיאדה כולם מדברים על ספורט בכלל וספורט נשים בפרט, ודומה שלכולם יש דעה. כותבות מסויימות מתלוננות על הסיקור של מתעמלות אולימפיות, וסרטון חמוד מראה ספורטאים גברים מגיבים בבלבול ובתהיה כשבכוונה מפנים אליהם בראיון שאלות שלרוב מופנות לספורטאיות, בין הדוגמאות הרבות. קל להתפס לזעם קדוש, אבל אני מצאתי את עצמי שואל: למי הסיקור הזה מכוון בכלל?

אהבו את הדוכס הטוב!

"סביב הדלת עמדו אגנים מעוטרים. לצד כל אגן עמד מתלה מגבות. היה זה הנוהג, הסבירה סוכנת הבית, שאורחים יטבלו ידיהם, ישפכו כמה כוסות מים על הרצפה, ינגבו ידיהם וישליכו את המגבת אל השלולית הגדלה. אחרי האוכל, קבצנים הצטופפו כדי לזכות במים שיכלו לסחוט מהמגבות. – 'המנהג עוצר כאן!' הוא מלמל."

בספר "חולית", הדוכס אטריידס "האציל" מפסיק את הנוהג ומחלק מים לעניים במהלך האוכל, בניגוד להארקונן, השליטים הקודמים. אחרי הכל, הוא שליט חדש והוא רוצה שיאהבו אותו. אפילו בעולם הפאודלי של הספר השליט רוצה את תמיכת הציבור – אך הוא עושה את המינימום כדי לקבל אותה, בעוד שרצונו האמיתי הוא לכרות מהכוכב את כל המשאבים שיוכל, במינימום בעיות. אך כשאפשר להחליף את השליט רק בכוח, אין ממש צורך בהסכמת הנשלטים, אלא רק בהשלמה שלהם עם המצב, ובהרגשה שהשליט מנסה להיטיב עמם.